פסק דין
תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו בגין הנזקים שנגרמו לרכבים המעורבים בתאונה נשוא התביעה. בתאונה היו מעורבים אוטובוס התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת"), ומכונית פרטית של הנתבעים והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעים"). התאונה אירעה בכביש מס' 44 בין צומת שמשון לנחשון, כביש דו סטרי, נתיב אחד לכל כיוון, ובין שני הנתיבים קו הפרדה רצוף.
מדובר בתאונה חזיתית וכל אחד מהצדדים טוען שהרכב האחר הוא שסטה לנתיב נסיעתו וכך אירעה התאונה. המשטרה חקרה את התאונה אך לא הצליחה להגיע למסקנות מספיקות, ולא הוגש כתב אישום נגד מי מהנהגים.
נהג האוטובוס העיד שהוא נסע בנתיב נסיעתו, ולפתע ראה את המכונית הפרטית הנוסעת מולו סוטה לתוך נתיב נסיעתו. כדי למנוע את התאונה הוא סטה שמאלה, לנתיב הנגדי, אך לפתע נהגת הפרטית חזרה לנתיב נסיעתה, לפיכך הוא שבר מיידית ימינה אך לא יכול היה למנוע את הפגיעה ושני הרכבים פגעו זה בזה, בפינה הקדמית שמאלית של כל אחד מהרכבים.
נהגת הרכב הפרטי העידה שהיא נסעה בנתיב נסיעתה ולפתע ראתה מולה את האוטובוס כשהוא נוסע במהירות, היא ניסתה להיצמד ימינה ככל הניתן, אך לא היה לה לאן לברוח מאחר והיתה במקום גדר והאוטובוס פגע בה בצד השמאלי קדמי. היא לא סטתה לנתיב נסיעת האוטובוס והתאונה אירעה בנתיב נסיעתה.
מלבד נהג האוטובוס העידו מטעם התובעת, שני עדים נוספים. הצדדים גם הסכימו שתיק המשטרה יוגש כולו, ובתיק המשטרה ראיות נוספות, אליהן אתייחס להלן. בחנתי את מכלול הראיות, והגעתי למסקנה שיש להעדיף את גרסת נהג האוטובוס על פני גרסת נהגת הנתבעים. אני ערה לכך שהמשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות, ואולם רמת ההוכחה הנדרשת בפלילים שונה מרמת ההוכחה הנדרשת באזרחי. מבחינת רמת ההוכחה הנדרשת בתובענה אזרחית, הוכיחה התובעת (אגד) גרסתה במידה הנדרשת. אפרט שיקולי.
ראשית, עיון בתיק המשטרה מעלה שבהודעתה במשטרה, בניגוד לעדות בפני, גם נהגת הנתבעים מודה שעובר לתאונה היא סטתה לנתיב נסיעת האוטובוס. שני הנהגים זומנו למשטרה לשימוע בטרם החלטה על פסילה מנהלית מהחזקת רישיון. וזו היתה תגובת נהגת הנתבעים בהליך השימוע: "הייתי בנתיב שלי, האוטובוס בדיוק סיים את הסיבוב ונטה לתוך הנתיב שלי חלק מהאוטובוס היה על הקו הלבן זה החלק השמאלי שלו. אני נבהלתי סטיתי קצת לשמאל וחזרתי לנתיב שלי וקרתה התאונה..." (ראה עמ' 15 לתיק המשטרה, במ/1). גרסה דומה מסרה הנהגת בהודעתה במשטרה, וגם בה טענה "אני מהבהלה שלי סטיתי שמאלה מעט מאוד ואז לקחתי חזק ימינה ואז האוטובוס סטה שמאלה והתנגש בי...." (עמ' 8 בתיק המשטרה). מעדות זו עולה הודאה של נהגת הנתבעים בכך שהיא סטתה תחילה לנתיב נסיעת האוטובוס ולאחר מכן חזרה ימינה, לנתיב נסיעתה. גם נהג האוטובוס מעיד שנהגת הנתבעים סטתה תחילה שמאלה ולאחר מכן ימינה. ויודגש. בהליך השימוע לא טענה נהגת הנתבעים שהאוטובוס סטה לתוך נתיב נסיעתה, טענתה היתה שהאוטובוס "נטה" לנתיב נסיעתה והחלק השמאלי שלו היה "על הקו הלבן". מכאן שאף לגרסת נהגת הנתבעים, כפי שזו נמסרה במשטרה בסמוך לאחר התאונה, האוטובוס לא סטה לתוך נתיב נסיעתה, אלא שהיא נבהלה, וסטתה שמאלה לנתיב נסיעת האוטובוס.
שנית, עדות נהגת הנתבעים לא היתה משכנעת. כאמור, העדות בפני אינה תואמת לגרסה במשטרה. זאת ועוד. הנהגת העידה שהיא ניסתה למנוע את התאונה ולהיצמד לימין ככל הניתן, אך לא היה לה לאן לברוח מאחר ויש גדר בצד הדרך. אלא שבתיק המשטרה ישנן תמונות שצולמו בזירת התאונה, ומתמונות אלו עולה שישנם שוליים רחבים במקום התאונה. בנסיבות אלו לא ברור מדוע לטענת נהגת הנתבעים לא היה לה לאן לברוח, בעיקר כאשר גם לגרסתה נהג האוטובוס לא היה כולו בתוך נתיב נסיעתה (וראה גם התרשים שבתיק המשטרה שצוייר בהתאם לגרסתה).
שלישית, אל מול תהיות אלו גרסת נהג האוטובוס היתה עקבית ותאמה הן לגרסתו במשטרה והן לאמור בהודעתו הכתובה לאחר התאונה.
רביעית, גרסת נהג האוטובוס נתמכת בעדויות נוספות. העיד בפני נוסע באוטובוס, מר פור, ולפי עדותו הוא ראה רכב סוטה לכיוון נסיעת האוטובוס, ובתגובה לכך האוטובוס סטה ימינה. ב"כ הנתבעים טוען שעדות זו אינה תואמת לגרסת נהג האוטובוס שהעיד שהוא סטה תחילה שמאלה ורק לאחר מכן ימינה. אלא שיתכן והנוסע לא הבחין בדיוק כיצד ניסה נהג האוטובוס למנוע את הפגיעה. הפרט החשוב מעדות זו הוא שגם נוסע האוטובוס ראה את נהגת הרכב הפרטית סוטה תחילה לנתיב נסיעת האוטובוס. העיד בפני עד נוסף, מר כהן, שוטר שגבה עדויות לאחר התאונה. אינני מיחסת משקל לעדות זו מאחר והעד לא נכח במקום התאונה, ועדותו לעניין מה שנאמר או לא נאמר לו על ידי אחרים, היא עדות שמיעה. בתיק המשטרה יש הודעה נוספת, של נוסע נוסף באוטובוס, מר רוזין, וגם הוא כותב שהוא ראה מכונית פרטית חוצה קו הפרדה ונכנסת לנתיב נסיעת האוטובוס.
מהנימוקים האמורים אני מעדיפה את גרסת התובעת (אגד) וקובעת שהתאונה אירעה עקב כך שנהגת רכב הנתבעים סטתה לתוך נתיב נסיעת האוטובוס. בנסיבות אלו האחריות לתאונה רובצת על נהגת הנתבעים.
ב"כ הנתבעים טוען שיש לייחס לנהג האוטובוס רשלנות תורמת בשל מהירות נסיעתו. בתיק המשטרה ישנה חוות דעת מומחה לפיענוח דיסקת טכוגרף, ולפי האמור בחוות דעת זו מהירות נסיעת האוטובוס עובר לתאונה היתה 94.62 קמ"ש, ובעת התאונה היתה מהירות האוטובוס 70.32 קמ"ש. לטענתו מדובר במהירות מופרזת, ועל כן יש ייחס לנהג האוטובוס רשלנות תורמת.
אינני מקבלת טענה זו. לא הוכח שאם האוטובוס היה נוסע במהירות נמוכה יותר הוא יכול היה למנוע את התאונה, לאחר שנהגת הנתבעים סטתה לתוך נתיב נסיעתו. הנטל להוכיח רשלנות תורמת מוטל על הנתבעים והם לא הרימו נטל זה. אוסיף עוד שלפי האמור בחוות הדעת תתכן חריגה של פלוס מינוס 6 קמ"ש בתוצאות הבדיקה, כך שיתכן ומהירות נסיעת האוטובוס היתה 88 קמ"ש.
לאור האמור התביעה העיקרית מתקבלת. הנתבעות בתביעה העיקרית, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת בתביעה העיקרית, סך של 31,240 ₪ צמוד מיום 20.07.08 בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק, ושכ"ט עו"ד בשיעור 11.6% מהסכום הפסוק. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום.
התביעה הנגדית נדחית, ללא צו להוצאות.
המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, ו' אב תשע"א, 06 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.