אברהם ואח' נ' גבאי ואח'

פסק דין

רקע

לפני מונחות תביעות כספיות הדדיות; התביעה העיקרית הוגשה כתביעה על סכום קצוב, ששיעורה 17,325 ₪ (קרן) ואשר נפתחה מכוח הוראת סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"). הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התביעה ביחס למלוא סכום התביעה הנטען, וכן תביעה נגדית מטעמו שהועמדה על סכום של 8,375 ₪ (קרן). מקורן של שתי התביעות ההדדיות בהזמנת ציוד דפוס בשנת 2007, שהוחזר לתובע בשנת 2011, קרי 4 שנים לאחר רכישתו, ללא ששולמה התמורה בגינו (כך נטען).

תמצית טענות הצדדים

התובע, מר אברהם אריה (להלן: "אברהם" או "התובע"), מנהל עסק למתן שירותי דפוס, גרפיקה, הדפסות ופרסום על שם "דפוס מבט לצפון", הגיש תביעה כספית ע"ס של 17,325 ₪ ובגדרה עתר לחיוב הנתבע, מר יוחנן גבאי (להלן: "גבאי" או "הנתבע"), המפעיל עסק של גרפיקה, חריטה והדפסות בשם "רעיונות", בתשלום סכום התביעה בגין הזמנת ציוד דפוס ביום 30.9.07, אשר לטענתו הוחזר אליו 3 וחצי שנים לאחר הרכישה (במועד כלשהוא בחודש פברואר 2011), אחר שהיה הציוד לרשותו ולשימושו של הנתבע וללא ששולמה התמורה בגינו (להלן: "התביעה העיקרית").

נטען כי מדובר במהלך חד צדדי, בניגוד מוחלט לדעתו של אברהם וללא הסכמתו, המהווה בנסיבות הפרה של ההסכם בין הצדדים עפ"י סעיף 1(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. עוד נטען, כי התנהגותו של גבאי המסרב לסלק את יתרת החוב, חרף אספקת הסחורה לשביעות רצונו, מהווה חוסר תום לב והתנהגות בדרך שאינה מקובלת בהתאם לסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

פנייתו של אברהם לגבאי במכתב התראה לתשלום החוב בתאריך 10.03.11, לא נענתה. מכאן התביעה שבפניי. לתמיכה בתביעתו, צירף התובע חשבונית עסקה ותעודת משלוח שהונפקו, לטענתו, במעמד העסקה ביחס לציוד מושא התובענות (נספחים א' ו- ב' לכתב התביעה).

גבאי התגונן מפני התובענה והודה, כי הוא רכש מאברהם ציוד דפוס, אך טען טענות מטענות שונות אשר פוטרות אותו מתשלום יתרת התמורה בעבור הציוד שנרכש. לגרסתו, כאשר החל את צעדיו הראשונים בניהול עסק עצמאי בשנת 2007, פנה אליו אברהם מיוזמתו והציע למסור לו ציוד משומש המצוי ברשותו ששוויו אינו עולה על 6,000 ₪, ובתמורה לכך יזמין אברהם מגבאי עבודות גרפיקה. הנתבע הסכים להצעת התובע, אך טען כי מעולם לא סוכם ביניהם מחיר הציוד.

גבאי אינו מכחיש את קבלת הסחורה לידיו ואף מאשר את חתימתו על תעודת המשלוח במעמד העסקה ביום 30.9.07. יחד עם זאת, טוען גבאי כי הציוד שהתקבל לידיו היה פגום, ולכן החליט להשיבו לתובע. ביחס לתעודת המשלוח, טוען גבאי כי בעת שחתם על תעודת המשלוח במעמד העסקה, לא צוין בה סכום העסקה וכל שצוין בה היה פירוט הציוד בלבד. לטענתו, באם היה התובע מציין על גבי תעודת המשלוח את הסכומים בעת החתימה עליה, לא היה הנתבע מסכים לקבל את הציוד המשומש במחיר המופרז שצוין בתעודת המשלוח ואשר אינו תואם את שוויו האמיתי של הציוד בהשוואה לעלותו של ציוד חדש המגיעה לכדי 8,300 ₪ בתקופה הרלוונטית. נטען, כי במשך כל התקופה ממועד אספקת הסחורה ועד לחודש 10/2007, לא פנה אברהם לגבאי בדרישת תשלום ואף לא מסר לו חשבונית תשלום בגין העסקה. עוד נטען כי שבועיים לאחר אספקת הציוד, החזיר גבאי חלק מהציוד שצוין בתעודת המשלוח תחת הכותרת "ללא חיוב", מאחר ולא היה לגבאי כל תועלת בו.

גבאי מוסיף וטוען, כי בסמוך לחודש 10/2007, פנה אליו אברהם בבקשה לבצע עבורו עבודה שהוזמנה ממנו ע"י משרד הפנים להכנת תגים עם חריטות. העלות עבור עבודה זו עמדה על סך של 8,000 ₪, ולמרות ששווי הציוד אהיה פחות משווי העבודה הנ"ל (6,000 ₪), סוכם בין הצדדים כי ביצוע ההזמנה מהווה תשלום מלא וסופי בעבור רכישת הציוד. כך, שולמה למעשה מלוא התמורה עבור הציוד בדמות של עבודה שהוזמנה ע"י אברהם מגבאי להכנת תגיות עבור משרד הפנים, כאמור. מכאן, גבאי אינו חייב מאומה לאברהם בגין הציוד מושא תעודת המשלוח.

בתביעה שכנגד, טוען גבאי כי הוא זכאי לתשלום כספי מאברהם על סך של 8,375 ₪. לטענתו, בתקופה שבין השנים 2008 ו- 2011 לא נוצר כל קשר בין הצדדים. בחודש ינואר 2011, פנה אברהם לגבאי בבקשה לביצוע עבודה נוספת של 128 גלופות לחותמות רופאים. גבאי מסר לאברהם הצעת מחיר בסך של 2,048 ₪ לפני מע"מ, הצעה שהסכים לה אברהם ואף חתם עליה. גבאי ביצע את העבודות, מסר את הגלופות לאברהם והנפיק חשבונית מס על סך של 2,375 ₪ כולל מע"מ ומסר אותה לאברהם. אולם, אברהם לא שילם את החשבונית הנ"ל, חרף פניותיו החוזרות ונשנות של גבאי אליו. לטענתו, אברהם זייף את תעודת המשלוח שהונפקה ביחס לציוד המשומש, עת הוסיף את המחירים הנקובים בה לאחר חתימתו של גבאי עליה. משגילה גבאי את דבר הזיוף, כאמור, הוא החזיר לאברהם את הציוד המשומש שרכש וביקש ממנו שישלם את התמורה המגיעה לו בגין הסחורה שהוזמנה עבור משרד הפנים והחותמות שהוזמנו עבור הרופאים, בקיזוז סך של 2,000 ₪ בגין דמי שימוש בציוד שהוחזר.

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, הודה אברהם בהזמנת עבודת הגלופות ואף הודה באי תשלום התמורה בגינה ע"ס 2,375 ₪. ברם, טען אברהם כי אי תשלום התמורה, כאמור, נובע מהימנעותו של גבאי מלשלם עבור הסחורה שסופקה לו, כפי שנטען על ידו בתביעה העיקרית. אברהם מודה בזכותו של גבאי לקזז את עלות עסקת הגלופות בסך של 2,375 ₪ מהחוב הנטען בגדר התביעה העיקרית. לטענת אברהם, הוא מעולם לא התחייב לשלם לגבאי סך של 8,000 ₪ עבור הזמנת התגיות של משרד הפנים. אברהם, אמנם, מודה בהזמנת העבודה, אך טוען כי היא בוצעה באופן חלקי בלבד וכי גבאי מעולם לא סיפק לו 600 תגים, כפי שטען. עוד חלק אברהם על המחירים מכוחם חושב הסכום הסופי בגין הזמנת התגים של משרד הפנים וטען, כי אין ברשותו של גבאי ראיות המעידות על גובה התמורה הנטענת בגין הזמנה זו, ומשכך לא עמד גבאי בנטל ההוכחה המוטל עליו בהקשר זה.

דיון ומסקנות

אחר עיון בכתובים, שקילת עדויות הצדדים ואחר בחינת שלל הראיות שהוצגו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה, ודין התביעה שכנגד להתקבל באופן חלקי. מאחר ומדובר בתביעות בסדר דין מהיר, פסק הדין יהיה מנומק בתמצית כמצוות תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

עסקינן בתביעה על סכום קצוב שנולדה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים, שיש עליה לטענת התובע העיקרי ראיה בכתב, כאמור בסעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל. משהוגשה התנגדות, ועל פי סעיף 81א1(ד)(2) לחוק ההוצל"פ, יראו את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי. משכך היא דרישת התקנות, צירף התובע חשבון עסקה (מס' 18738) ותעודת משלוח (2182) אשר מהווים, לשיטתו, את מקור התחייבותו של הנתבע כלפיו לתשלום התמורה עבור הסחורה – ציוד דפוס - שסופקה לו ע"י התובע בתאריך הנקוב על גביהן, קרי ביום 30.9.07.

כידוע, הכלל ולפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", הינו כלל בסיסי בדין האזרחי ובאופן רגיל מוטלים על התובע בתביעה אזרחית גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות. במקרה שלפנינו, מוטל על התובע הנטל להוכיח כי אכן סיפק לנתבע את הציוד, כפי שפורט בחשבונית העסקה ותעודת המשלוח, זאת לנוכח הכלל ולפיו "בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744 (1973)). יתרה מזו, כאשר מועלת טענת זיוף, מוטל על התובע הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אוטנטי (ע"א 2032/06 האגי נ' עז' המנוח סלמאן יוסף זיאן (01.02.09), פסקה 41 והאזכורים שם). הלכה היא, כי נטל ההוכחה לטענת זיוף הינו על המסתמך על החתימה והוא אשר חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד החתימה או הכיתוב יוכל הוא "להוציא מחברו".

אלא שנטל הבאת הראיות, להבדיל מנטל השכנוע, נע כמטוטלת בין הצדדים והוא יכול לעבור מצד לצד במהלך המשפט. במידה ויעבור נטל הראיה לנתבע, הרי שתהיה לכך השלכה לאור אופי הטענה אותה העלה בדבר זיוף המסמך, במובן של הוספת סכום על גבי חשבונית עסקה שלא הוסכם עליו בין הצדדים, ואשר אינו משקף, כך לטענת הנתבע, את הערך האמיתי של הציוד מושא העסקה.

בענייננו, עיון בתעודת המשלוח מעלה כי אברהם סיפק לגבאי ציוד שכלל מדפסת אפסון 3000 סובלימציה, מכבש פרס 38/38 דגם צונג פאנג, פלוטר לחיתוך אותיות, גלילי ויניל לפלוטר וחבילת נייר 3A לסובלימציה. אודות הטובין שסופק וכמותו, לא ניטשה כל מחלוקת בין הצדדים.

עוד אין חולק, כי בין הצדדים נכרתה עסקה ביחס לרכישת ציוד דפוס בשנת 2007. הנתבע מודה כי קיבל לידיו את הציוד המשומש מן התובע ואף אישר חתימתו על גבי תעודת המשלוח. בנוסף אין מחלוקת כי בין הצדדים הייתה היכרות מוקדמת לעסקה מושא התובענות. אחר שמיעת עדותו של הנתבע, ועל אף שהוא ניסה להצטייר כמי שאין לו כל ניסיון בתחום כריתת חוזים ועריכת עסקאות מכר, התרשמתי כי הנתבע הינו אדם בעל ידע וניסיון בהתקשרות בעסקאות כגון דא, לרבות רכישת ציוד דומה לזה מושא התביעה דנן ( עמ' 27, ש' 34 ועמ' 30, ש' 13-16 לפרוטוקול).

אין חולק, כי התובע סיפק את הציוד לנתבע, וכי הנתבע עשה בציוד שימוש בין השנים 2007 ו- 2011, כאשר לא מתעוררת כל מחלוקת בין הצדדים אודות פרטי וכמות הטובין שסופקו בהתאם לתעודת המשלוח עליה חתום הנתבע. המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם סכום העסקה הנקוב על גבי חשבון העסקה ותעודת המשלוח הוסכם בין הצדדים ונרשם בזמן אמת במעמד חתימת הנתבע על תעודת המשלוח, כטענת התובע, או שמא מדובר במחיר עסקה אותו הוסיף התובע ללא ידיעתו של הנתבע וללא הסכמתו, כפי טענת הנתבע.