אברהם אלבר ואח' נ' באשר מזרחי ואח'

פסק דין

בפנינו תביעה להשלמת שכר בגין הפרשי שכר מינימום, וכן תשלום פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות שונות, הנובעות מתקופת עבודתו הנטענת של מר אברהם אלבר ז"ל (להלן: "המנוח") אצל הנתבעים.

רקע

תביעה זו הוגשה על ידי עזבון המנוח באמצעות אחיינו, התובע 2, שהינו יורשו של המנוח (להלן: "התובע"), כנגד הנתבע 1 ובנו – הנתבע 2. (לכתחילה הוגשה התביעה גם נגד "שותפות באשר דוד", ואולם בהסכמת הצדדים נמחקה זו מהתביעה בהחלטה מיום 15/01/12, וכתב התביעה תוקן בהתאם).

יצוין כי תביעה דומה הוגשה לראשונה עוד בחייו של המנוח (ביום 13/07/06), ונמחקה. התביעה דנן הוגשה לאחר פטירתו של המנוח ביום 23/08/06.

הנתבע 2, יחד עם אחיו (שאיננו צד לתביעה זו), מנהל כיום את העסק המשפחתי, בו נטען כי המנוח הועסק ושימש כעובד. מדובר בחנות בשוק מחנה יהודה, שבעבר נקראה "מעדניית באשר" / "מסעדת באשר", ובתחילתה נוהלה על ידי הסב, דוד באשר ז"ל, אביהם של המנוח ושל הנתבע 1. בהמשך עברה לניהולו של הנתבע 1. כאמור, כיום החנות מנוהלת על ידי הנתבע 2 ואחיו – בניו של הנתבע 1 – באמצעות חברת "באשר פרומז'רי בע"מ" (להלן: "המסעדה").

אין מחלוקת לגבי העסקתו של המנוח במסעדה משנות ה-50 ועד שנת 1992. ואולם, הצדדים חלוקים בשאלה האם לאחר מועד זה, המשיך המנוח לשמש כעובד במסעדה.

לפיכך, השאלה המרכזית שבמחלוקת הינה, האם התקיימו בין המנוח ובין הנתבעים יחסי עובד-מעביד לאחר שנת 1992.

טענות הצדדים

טענות התובע

התובע טוען כי המנוח עבד במסעדה של הנתבעים במשרה מלאה מאז שנות ה-50, עוד בהיותו קטין, ועד להפסקת עבודתו ביום 20/07/05 – ובסך הכל במשך 56 שנה.

לטענת התובע, המנוח עבד שישה ימים בשבוע במשך שעות ארוכות, ללא הפסקה. החל משנת 1998 השתנו מעט שעות עבודתו של המנוח, כך שלעיתים קיבל הפסקה ולעתים סיים את יום העבודה מוקדם יותר, על פי צרכי הנתבעים.

כמו כן טוען התובע כי במהלך שנת 2003 צירפו הנתבעים עובד נוסף למסעדה, ובמקביל הפחיתו את שכרו של המנוח, שעד אותה עת עמד על סכום של 3,500 ₪, ל-2,000 ₪.

לטענת התובע, במהלך כל תקופת עבודתו מעולם לא קיבל המנוח תלוש משכורת, ושכרו, שהיה נמוך משיעור שכר המינימום, שולם תמיד במזומן. כמו כן לא שולם לו שכר עבור שעות נוספות.

עוד טוען התובע, כי המנוח מעולם לא קיבל זכות סוציאלית כלשהי במהלך שנות עבודתו, בין היתר פדיון ימי חופשה ודמי הבראה. בנוסף, לא שולמו לו פיצויי פיטורין.

לפיכך דורש התובע, כיורשו של המנוח, כי ישולם לו בגין תקופת עבודתו של המנוח סך של 243,316 ₪. סכום זה מורכב מפיצויי פיטורין בסך של 186,760 ₪; פדיון ימי חופשה בסך 11,248 ₪; דמי הבראה בסך 6,500 ₪; הפרשי שכר מינימום בסך 38,808 ₪, וכן תשלום פיצויי הלנה.

התובע טוען כי כל האמור ידוע לו משיחות רבות שניהל עם המנוח לאורך השנים במסגרת הקשר הקרוב ביניהם, שלמעשה החל עת התגוררו שניהם אצל הוריו של המנוח (סביו של התובע), לאורך ילדותו של התובע ועד לשנת 1967. בנוסף, התובע מכיר באופן אישי את הנתבעים ואת המסעדה, ולא פעם ביקר שם עם משפחתו וראה את המנוח בזמן שעבד.

עבודתו של המנוח הסתיימה ביום 20/07/05, כאשר עבר אירוע מוחי שגרם לו לפגיעה חמורה ולשיתוק חלקי, כך שנבצר ממנו להמשיך לעבוד.

לטענת התובע ביום 01/02/06, בעת שהמנוח שהה בבית חולים, ביקר אותו הנתבע 2 והחתים אותו על ת/2 - הסכם לפיו המנוח מוותר על זכויותיו ועל הפיצויים המגיעים לו, ובתמורה מתחייב הנתבע 2 לשלם לו 1,500 ₪ בחודש, עד יום מותו (להלן: "ההסכם").

התובע טוען כי המנוח סבל מפגיעה מוחית קשה, היה משותק ולא מודע למעשיו, ולפיכך לא היה כשר לחתום על הסכם כלשהו. מצבו הקשה נוצל על ידי הנתבע 2, שפעל בחוסר תום לב עת החתים את המנוח על ההסכם מבלי שהייתה לו יכולת להבין במה מדובר.