אבינרי נ' עיריית תל אביב יפו

פסק דין

עתירה מנהלית שעניינה הליכי גביה של חוב ארנונה שנקטה המשיבה נגד העותרת. בעתירה מבוקש להורות על ביטול העיקולים והליכי גביה בהוצל"פ של חוב ארנונה ותשלומי חובה אחרים, וככל שנתפסו כספים, להורות על השבתם לעותרת; להורות על העברת כל פרטי חיובי הארנונה ותשלומי החובה נשוא הנכסים המופיעים בפנקסי העירייה; לאסור על העירייה לפעול בהליכי גביה מנהליים לגביית החוב הנטען והמוכחש;

המשיבה הטילה עיקול על בית המגורים של העותרת ברח' גרץ 10 רעננה בגין חוב ארנונה על נכס ברח' יצחק שדה 2 ( מנחם בגין 68א') תל אביב. לטענת העותרת החיוב הוא רשלני ושגוי שכן הבנוי על המקרקעין סווג כמשרדים בעוד שהוא חניון; החיוב כפול בשל החלפת מערכת המחשוב במשיבה; סיווג וגודל הנכסים לא עודכן בהתאם להחלטת ועדת הערר; שיטת המדידה שונתה מנטו נטו לברוטו ברוטו; השגת העותרת נותרה ללא תשובה ועל כן יש לראותה כאילו התקבלה ע"י ועדת הערר; אסור לעירייה לנקוט הליכי גבייה מינהלים בגין חוב שנוי במחלוקת; לחילופין, הליכי הגביה בוצעו בחוסר סמכות הן מפני שהגובים אינם מוסמכים לכך והן מפני שהליכי העיקול בוצעו ללא מתן התראה כדין.

מנגד טוענת המשיבה כי דין העתירה להדחות על הסף ולגופה. העתירה הוגשה בשיהוי רב, לאחר שנים רבות בהם ניסתה המשיבה להגיע להסכמה עם העותרת לעניין תשלום החוב, אך העותרת לא עמדה באף אחד מההסדרים שהוצעו לה; מוכחשת הגשת ההשגה הנטענת מיום 15/1/08 בהעדר כל אסמכתא להגשתה, מה גם כי אינה מוגדרת כהשגה, אינה כוללת פרטים מהותיים ולמעשה מאז 2007 העותרת לא הגישה כל השגה או ערר על חובה; יש לדחות על הסף את טענות העותרת שאינן מנהליות בדבר סיווג הנכס, גודלו או השימוש שנעשה בו לאור ההלכה הקובעת כי מקום שניתן לפנות בהשגה על פי חוק הערר, על הנישום לעשות כן ולא לעקפו בדרך של עתירה מנהלית;

לאחר עיון בטענות הצדדים נמצא לדחות את העתירה על הסף.

לטענת העותרת היא הגיעה להסדר תשלומים עם העירייה באשר לתשלומי ארנונה, כאשר לפתע בשנת 2008 שינתה העירייה את אופן תשלומי הארנונה , בטלה את הסדר התשלומים והחלה לדרוש תשלומים בניגוד לעדכוני שטחים הנדרשים להתבצע ברשומות העירייה והכל בכדי להפעיל לחץ על העותרת. על כן הגישה השגה ביום 15/1/08 בגדרה טענה כי יש לחייב את שטחי היחידה הסגורה והמבנה הריק במקרקעין בתעריף "בנין המשמש לחניית רכב בתשלום".

העותרת צרפה את ההשגה מיום 15/4/08 כנספח ד' לעתירתה ומעיון בה עולה כי אין מדובר בהשגה, מה גם כי לא צורפה כל אסמכתא כראיה להגשתה. המדובר במכתב הממוען לעיריית ת"א מחלקת הארנונה, אין בו כל אזכור לאמור לעיל. משמעות הדבר, כי לא הוגשה השגה על שומת הארנונה. מה גם כי כי אין זכר למכתב שכונה ע"י העותרת כ "השגה" בתכתובת המאוחרת יותר שבין הצדדים.

מדובר בחוב ארנונה שהתגבש לפני שנים רבות לפחות עובר לשנת 2008 (מועד הגשת ההשגה הנטענת) והמשיך להצטבר מאז ואילך. אין לקבל את טענת העותרת בדבר אי מסירת השומות כדין, שכן משך כל אותם שנים ניהלה מגעים עם המשיבה בדבר הגעה להסדר תשלומים, מה גם כי לכל המאוחר קיבלה התראה לפני פתיחת הליכי הוצל"פ ביום 26/8/09 (אישור מסירה נספח 19 לתגובת המשיבה). למרות המחלוקת על אופן שומת הארנונה לא טרחה העותרת להגיש השגה ועל כן טענתה כי מדובר בחוב שנוי במחלוקת אין לה על מה שתסמוך. משלא הוגשה השגה, עסקינן בחוב חלוט וזכותה של הרשות המנהלית לגבות את החוב בדרך של גביה מנהלית.

הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, כי חלף המועד להגיש עתירה מנהלית ולמצער מדובר בשיהוי עצום ובלתי סביר. מה גם, כי מושכלות יסוד הן, שאין לפנות לבית משפט לעניינים מנהליים בטרם מיצוי הליכי השגה וערר, זאת לא נעשה ע"י העותרת. עתה בעתירה זו, מבקשת העותרת מביהמ"ש לעניינים מנהליים לרדת לזירת אופן תחשיבי השומה, המבוסס על נתונים עובדתיים טכניים המצויים בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר ולשם כל נועד הליך ההשגה והערר. במחדלה של העותרת, משך שנים, לא נעשה על ידה דבר בעניין זה.

התוצאה היא שהעתירה נדחית.

העותרת תשא בהוצאות ושכ"ט ב"כ המשיבה בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.