אביטן ואח' נ' וידל

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של כבוד השופט זכריה ימיני בת"א (רמלה) 2208-08 מיום 22.3.2011, במסגרתו חויבו המערערים לפצות את המשיב בגין הפרת שני חוזים שנחתמו ביניהם, בסכום כולל של 134,000 ₪ (לאחר קיזוז של מקדמה בגובה 49,000 ₪), וכן לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪.

רקע עובדתי

1. המערערים הם בני משפחה אחת: המערער 1 הוא אב המשפחה (להלן: "האב"), המערערת 3 היא אם המשפחה (להלן: "האם"), והמערערים 2 ו-4 הם שני ילדיהם (להלן יכונו המערער 2: "הבן יוסף", והמערער 4: "הבן עומרי").

2. המשיב הוא בעל הזכויות בדירת מגורים בת 4 חדרים הנמצא ברח' הרב עוזיאל 6 ברמלה (להל:"הדירה" ו- "בעל הדירה" בהתאמה).

3. ביום 10.3.2006 נערך בין בעל הדירה לבין הבן עומרי הסכם שכירות לא מוגנת (להלן: חוזה השכירות"). תקופת השכירות הראשונה שהוגדרה בחוזה היתה של שנה ויום מה- 10.3.2006 ועד ל- 10.3.2007, וכן ניתנה לשוכר האופציה להאריך את תקופת השכירות ל-2 תקופות של 12 חודשים נוספים, ובלבד שימסור על כך הודעה 30 יום לפני תום תקופת השכירות. דמי השכירות הועמדו על 450 דולר לחודש, והפיצוי המוסכם בגין אי פינוי המושכר במועד הועמד על 50 דולר של ארה"ב ליום. לחיובי הבן עומרי בחוזה השכירות ערבו האב והאם.

4. למרות שחוזה השכירות נכרת בין הבן עומרי לבין בעל הדירה, אין חולק כי בדירה התגוררו למן תחילת השכירות האב והאם, וזאת בידיעת בעל הדירה. בפסק הדין קמא נקבע, ועל כך אין ערעור לפני, כי שתיקתו של בעל הדירה בעניין זה מונעת אותו מלטעון כי עניין זה מהווה הפרה של חוזה השכירות.

5.ביום 22.10.2007 נעשה הסכם נוסף ביחס לדירה, במסגרתו מכר בעל הדירה את הנכס לבן יוסף, בתמורה לסכום של 680,000 ₪ (להלן: "חוזה המכר"). בהסכם נקבעו שלושה מועדי תשלום, שכנגד האחרון שבהם (בסך של 473 אלף ₪), שמועדו לא ננקב בחוזה המכר, אמורה הייתה להימסר החזקה בדירה, והמסמכים הדרושים לצורך העברת הבעלות בדירה.

6.האב ערב להתחייבויות הבן יוסף לפי ההסכם במסמך נפרד, שנחתם באותו מועד (להלן: "נספח הערבות"). במסמך זה הסכימו האב ובעל הדירה על שינוי מועדי התשלום, כך שהוסכם כי סך של 40,000 ₪ שולם לפני כשבוע, סכום נוסף של 400 – 500 אלף ₪ ישולמו בתוך 10 ימים, והיתרה תשולם עד ליום 30.6.2007. פשיטא כי מועד אחרון זה הוא בגדר טעות סופר (שהרי חוזה המכר ונספח הערבות נחתמו ב- 22.10.2007), אך במסגרת ההליכים שקוימו לפני בית המשפט קמא לא הוברר עניין זה. עוד נקבע בנספח הערבות כי הצדדים מצהירים כי האב מתגורר בדירה.

7.אין חולק כי המערערים לא עמדו בהוראות חוזה המכר, לא שילמו את התשלום השני, והודיעו על התנערותם ממנו. במקביל הם הוסיפו להתגורר בדירה, ולמעט שלושה תשלומים בסך של 3,000 ₪ במשך שלושה חודשים, הפסיקו ביום 10.1.2008 לשלם כספים לבעל הדירה, ואף הפסיקו את תשלום מיסי הארנונה.

8.בעקבות זאת הגיש בעל הדירה שתי תביעות נפרדות: האחת כנגד הבן עומרי, האב והאם בגין הפרת חוזה השכירות (ת.א. (רמלה) 2200/08), והשנייה כנגד הבן יוסף והאב בגין הפרת חוזה המכר (ת.א. (רמלה) 2208/08). בתביעותיו דרש בעל הדירה כי המערערים יפנו את הנכס ויחויבו בתשלום פיצויים הן בשל הפרת חוזה השכירות והן בשל הפרת חוזה המכר.

9.בדיון שהתקיים ביום 14.5.2009 ניתן, לאור ההסכמה בין הצדדים, פסק דין הצהרתי בת.א. (רמלה) 2208/08 לפיו חוזה המכר בוטל, ובעל הדירה יהיה רשאי למכור את הדירה לכל מי שיחפוץ. כמו כן ניתן בת.א. (רמלה) 2200/08 פסק דין חלקי, אף הוא בהסכמה, כי הדירה תפונה, ותוחזר לבעל הדירה, ביום 14.6.2009.

10. לאחר השבת הדירה לבעל הדירה, הורה בית המשפט קמא ביום 24.6.2009 על מחיקת התביעה בת.א. (רמלה) 2200/08, ועל הגשת כתב תביעה מתוקן בת.א. (רמלה) 2208/08, אשר יכלול את מלא הנזקים הנטענים על ידי בעל הדירה בשני התיקים.

11. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 2.8.2009, דרש בעל הדירה לקבל פיצוי בגין הפרת שני ההסכמים. ראשית, טען כי חוזה השכירות הופר, בכך שלא שולמו לו דמי השכירות מיום 10.1.2008. לפיכך דרש דמי שכירות בסך 900 דולר בגין החודשיים עד לתום תקופת האופציה, וכן פיצוי מוסכם בגובה 50$ בגין 461 ימי האיחור בפינוי שבאו לאחר מכן. שנית, תבע את הפיצוי המוסכם בגין הפרת חוזה המכר, בסכום של 70,000 ₪, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 40 אלף ש'ח. סכומים אלו נתבעו בקיזוז 49,000 ₪ שבעל הדירה הודה כי קיבל כנגד חוזה המכר.

פסק הדין קמא

12.בית המשפט קמא קיבל את התביעה, רובה ככולה, על שני ראשייה. לעניין חוזה השכירות, קבע כי הצדדים סיכמו על פינוי הדירה ביום 30.8.08, ועל כן עד למועד זה זכאי בעל הדירה לשכר הדירה המוסכם (בסך 1,800 ₪ לחודש), וממועד זה הוא זכאי לפיצוי המסוכם (קרי 50$ ליום). לפי תחשיב ביהמ"ש עומדים סכומים אלו על 73,000 ₪, אשר בקיזוז 49,000 ₪ ששולמו כמקדמה, הביאו לחיוב המערערים בסכום של 24,000 ₪. לעניין חוזה המכר קבע ביהמ"ש קמא כי אף הוא הופר, ובגין הפרתו זכאי בעל הדירה לפיצוי מוסכם בסך של 70,000 ₪. כן נפסקו לבעל הדירה פיצויים בגין עוגמת נפש בסך כולל של 40,000 ₪, בגין הפרת שני ההסכמים. סופו של יום כי המערערים חויבו לשלם בגין הפרותיהם סכום של 183,000 ₪, כאשר מסכום זה קוזזו 49,000 ₪ להם היו זכאים כהשבה בגין ביטול חוזה המכר. כן חוייבו המערערים במלוא הוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד סכום של 12,000 ₪. כן ניתנו הוראות בעניין הפרשי הצמדה וריבית.

נימוקי הערעור

13.ב"כ המערערים תקף היבטים שונים של פסק הדין קמא: ראשית, זכויותיהם הדיוניות של המערערים נפגעו, משבחר בית המשפט קמא לקיים את דיון ההוכחות בהעדרם, והסתפק בנוכחות בא כוחם, אשר בקשתו עובר לדיון להשתחרר מייצוג נדחתה. שנית, חוזה המכר בוטל בהסכמה, ולפיכך לא היה מקום לפסוק לבעל הדירה את הפיצוי המוסכם (70,000 ₪) בגין הפרתו. שלישית, חוזה המכר החליף את חוזה השכירות, ובמסגרתו נקבע שהמערערים לא ישלמו עוד דמי שכירות. רביעית, לא היתה הצדקה לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש, משלא הובאו כל ראיות לעניין זה; חמישית, בין הצדדים התגבשו הסכמות שאפשרו את מגורי המערערים בדירה עד ל- 30.8.2008, כאשר במסגרת הסכמות אלו הסכים בעל הדירה לוותר על פיצויים בגין הפרת ההסכם. לעניין זה הסתמך ב"כ המערערים על מכתב בא כוחו של בעל הדירה מיום 10.7.2008, שלא הוצג בפני בית המשפט קמא, וביקש לקבלו כראיה חדשה בערעור.

14.ב"כ המשיב סמך ידיו על פסק הדין בביהמ"ש קמא, והשיב לטענות חברו באלו: לעניין ההתנהלות הדיונית – על המערערים לבוא בטענות רק לעצמם על כך שנמנעו מלהופיע לדיון ההוכחות; לעניין הפרת חוזה המכר – בית המשפט קמא השתכנע כי חוזה המכר הופר על ידי המערערים, וזו קביעה עובדתית נכונה; לעניין פסיקת הפיצוי המוסכם בגין הפרת חוזה השכירות – אף בעניין זה צדק ביהמ"ש קמא, מאחר והמערערים לא פינו את הדירה ביום 30.8.2008 כמוסכם; לעניין ההסכמות במהלך החודשים יולי - אוגוסט 2008 – המדובר ב"מקצה שיפורים", הכולל הצגת מסמכים שלא היו בפני בית המשפט קמא. לא זו אף זו, גם לגופו של עניין המדובר בוויתורים שבעל הדירה היה מוכן לעשות אם הנכס יפונה עד ל- 30.8.2008, ומשלא פונה הנכס אין להם כל משמעות.

דיון והכרעה