פסק דין
1.התובעים והנתבעת 1 הם בעלים במשותף של המקרקעין הידועים כחלקה 119 בגוש. 10035 בחדרה ואשר בנוי עליה בית מגורים.
2.בית המגורים בנוי בשתי קומות – קומת קרקע וקומה ראשונה , כאשר בקומת הקרקע גרים התובעים ובקומה הראשונה גרה הנתבעת 2, ביתה של הנתבעת 1. קומת הקרקע תוכננה בחלקה כקומת עמודים אך רובו של שטח העמודים נסגר בקירות ומהווה כיום חלק מדירת התובעים.
3.עניינה של תביעה זו הוא שטח שמצוי בין עמודי הבנין, מאחורי דירת התובעים. שטח זה אינו מופיע כלל בתוכניות הבניה שהוגשו על ידי מי מהצדדים ונראה כי מדובר בחלל שנוצר כתוצאה מפני הקרקע ומצוי מאחורי דירת התובעים ומתחת לדירת הנתבעות. (להלן – "שטח המריבה").
4.את הבית כולו , על שתי הדירות שבו, בנה ציון קרטה, בעלה של הנתבעת 2 (להלן – ציון), ושניים אלה מצויים מאז שנת 2000 בהליך גירושין רצוף מחלוקות.
5.לטענת התובעים פלשו הנתבעות, ללא זכות שבדין אל שטח המריבה, והחלו בסגירתו והפיכתו ליחידת מגורים כשהן מנצלות את היעדרותם של התובעים, שנסעו לטיול בן שלושה שבועות בחו"ל.
6.כששבו התובעים לארץ וראו, לטענתם, את הסגת הגבול, החלו מיד בהליכים שמטרתם הפסקת הבניה וסילוק ידן של הנתבעות. בכלל הליכים אלה פנו התובעים לעירייה על מנת שזו תוציא צוו להפסקת הבניה, ומאוחר יותר – פנו לבית המשפט בתביעה שמונחת בפני.
התובעים עותרים לכן לסעד של סילוק ידן של הנתבעות משטח המריבה וכן לחיוב הנתבעות בתשלום דמי שימוש ראויים בגין תפיסת השטח על ידן.
7.הנתבעות אינן מכחישות כי פעלו להכשרת שטח המריבה והפיכתו ליחידת דיור אלא שלטענתן יש לדחות את כל טענות התובעים שכן השטח אינו שייך לתובעים והתובעים מעולם לא החזיקו בו.
8.לטענת הנתבעות, השטח שייך להן והיה תמיד בחזקת הנתבעת ומשפחתה שהתגוררו בדירה בקומה הראשונה מאז שנבנה הבית.
9.להבהרת התמונה ראוי לציין מספר עובדות נוספות:
10.בשנת 1985 רכש ציון את המקרקעין נשוא התביעה והזכויות במקרקעין אלה נרשמו של שמו.
11.בהסכם , שנעשה בשנת 1986 בין ציון לתובעים, רכשו התובעים מציון מחצית מזכויותיו במקרקעין, ובהמשך גם התקשרו עימו בהסכם בניה, בו התחייב ציון לבנות עבורם דירת מגורים בבית שיקום על החלקה.
בנוסח ההסכם כפי שצורף לכתב התביעה נכתב, בהערה שהוספה בכתב יד על גבי הנוסח המודפס, כי התשלום הוא "בתמורה לרכישת 50% מהמגרש בחלק התחתון של הבניין ו 50% מזכויות הבנייה"
הצדדים חלוקים בשאלה אם ההסכם, כפי שצורף לכתב התביעה, הוא ההסכם הנכון בין הצדדים ולעניין זה עוד אדרש בהמשך, שכן הנתבעות טוענות כי ההסכם שצורף מזוייף ולא היה כיתוב בכתב יד בעת החתימה.
12.בהסכם שנחתם בין ציון לתובעים בנוגע לבניית הבית, צוין כי על החלקה ייבנה בית מגורים בן 2 יחידות מגורים, בהתאם לתוכנית שהוגשה לאישור הוועדה המקומית וכי חלקם של התובעים בבית יהיה כמסומן בכחול בתוכנית שצורפה להסכם. ההסכם צורף כנספח ב' ואיתו הוגשה גם תוכנית שלטענת התובעים מהווה הנספח להסכם וסומנה ב1.
בתוכנית, שנסרקה למחשב בית המשפט, לא ניתן, כמובן, לראות את הצבעים המסומנים בה, אך סומן, בקווים אלכסוניים חלק שלידו נכתב "קומת קרקע". הסימון המקווקו כולל גם את שטח המריבה שאינו מופיע כלל כשטח בנוי אלא כחלל מאחורי המקלט שבקומת הקרקע.
לטענת הנתבעות , חלק מהסימונים על גבי התוכנית כפי שהוגשה , הוספו מאוחר יותר ולא היו על התוכנית המקורית כפי שצורפה להסכם.
13.בסופו של דבר נבנה הבית בחריגה ממשית מהיתר הבניה ובשתי הדירות , דירת התובעים ודירת הנתבעות , יש חריגות בניה ממשיות. במילים אחרות , הבנייה בפועל אינה תואמת כלל את התוכניות כפי שהוגשו וכפי שצורפו.
בניסיון ל"הכשיר" את חריגות הבנייה , כולן או חלקן, הגיש ציון תכנית שינויים. זו הוגשה בשנת 1992 אך לא אושרה, בין היתר משום שכתוצאה מהשינויים שעשו הצדדים על דעתם וללא היתר , סופח מקלט הבניין לדירת התובעים והותיר את דירת הנתבעות ללא מיגון כנדרש בחוק.