אבועזה נ' המרכז הישראלי לניתוחי עמוד השדרה

החלטה

בקשת נתבעת לחיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות משפט לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.

רקע דיוני

1. התובע הגיש נגד הנתבעת תביעת נזיקין בעילה של רשלנות רפואית. לטענתו עבר ניתוח אלקטיבי לאיחוי חוליות בגב, ללא שהייתה אינדיקציה לביצוע ניתוח שכזה. ועוד לטענתו חתם על טופס הסכמה מבלי שהוסברו לו השלכות וטיב הניתוח בשפתו, היא השפה הערבית. ועוד לטענת התובע כתוצאה מהניתוח הכושל לשיטתו, נגרמו לו נזק אורטופדי, נוירולוגי ופסיכיאטרי. התובע צירף לתביעתו חוות דעת רפואיות של מומחים בתחומים אלה.

2. הנתבעת התגוננה בטענות שונות שעיקרן הכחשת טענות עובדתיות של התובע, הכחשת התרשלות והכחשת קשר סיבתי בין המיוחס לה לבין התוצאה, המוכחשת אף היא. בין השאר טוענת הנתבעת כי הייתה אינדיקציה ברורה לביצוע הניתוח, כי התובע הבין את ההסברים שניתנו לו שכן כל מהלך הדברים תורגם לו על ידי אחיו, דובר השפה העברית וכי סבלו, המוכחש, של התובע, נובע ממצב קודם שאינו קשור לניתוח.

3. אין חולק כי התובע הינו תושב עזה, אזור שאינו כפוף או נשלט על ידי מערכת אכיפת צווים של בתי משפט ישראלים.

4. מכאן ברורות גם המחלוקות: לטענת הנתבעת יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה ריאלית לשיטתה, להבטחת הגבייה של הוצאות משפט ככל שתיפסקנה ולו מן הטעם שאינו תושב ישראל והוא לא הצביע על נסכים בישראל. בנוסף ומעבר לצורך לשיטתה, סיכויי התביעה נמוכים ומכל מקום התובע אינו מצביע על סיכויים כאלה המצדיקים סטייה מכלל ההפקדה בתקנה 519.

5. התובע טוען כי עצם אי היותו תושב ישראל וליתר דיוק, תושב עזה, אין בה כדי לשלול את זכות הגישה שלו לערכאות, זכות שהוכרה כזכות על חוקתית ולמצער כזכות חוקתית והוא עומד על רצינות תביעתו.

דיון

6. על פני הדברים מקנה התקנה 519 שיקול דעת רחב לבית המשפט בבואו לשלול או לחייב תובע בהפקדת ערובה לרבות בקביעת גובה הערובה. אין ספק שדרישת ערובה גבוהה מדי, כזו שאינה הולמת את הישג ידו של התובע, משמעה הבאת הקץ על בירור תביעתו וסגירת דלתות בית המשפט לפניו טרם נשמעו טענותיו.

7. זכויותיו הדיוניות של התובע המתבטאות בכוחו להביא לבירור מושכל ושיפוטי של תביעתו הינן זכויות נלוות או נגזרות מהזכות החוקתית שלו לקניין, ובתביעה לנזקי גוף, מהזכות לשלמות גופו. העובדה שהסעד אותו הוא מבקש הינו סעד כספי אינה מעלה ואינה מורידה שכן לעיתים, מטבע הדברים, כבר נפגעו זכויות אלו וסעד הפיצויים נועד ל"רפא" ככל יכולתו את הפגיעה על ידי העמדת אמצעים כספיים לרשות הניזוק. לדעתי מידת הפגיעה בזכות הגישה לערכאות במקרים כאלו עולה בעוצמתה ובהיקפה על חסרון הכיס שעלול להיגרם למזיק, אם תידחה תביעת הניזוק. זאת בעיקר על שום חשיבותה ומיקומה של זכות הגישה במדרג הזכויות עליהן חפצה החברה להגן . למותר לציין כי ברוב המקרים עולה הנזק הכלכלי משלילת זכותו של הניזוק על הנזק הכלכלי שייגרם למזיק או לנתבע מהפסד או מפגיעה ביכולתו לגבות הוצאות פסוקות.

8. כבר ראינו שחסרון הכיס הפוטנציאלי למזיק, במידה ותדחה התביעה נגדו, אינו משמש כשיקול מנדטורי בעניין קרוב, הטלת מימון ביניים מלא של חוות דעת מומחה בית משפט על המזיק טרם בירור התביעה, מקום בו הניזוק חסר אמצעים וכאשר סיכויי תביעתו שקולים לסיכויי ההגנה של המזיק. עיקרון זה הוחל אף בתביעות שעילתן רשלנות רפואית [למשל, השופט צבן בבש"א [ירושלים] 7237/04 ד"ר ליאת סמואל נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, פורסם בנבו, המשנה לנשיאה השופט ריבלין [כתוארו אז] ברע"א 8998/10 אלישע בע"מ נ' מחמוד זובידאת, פורסם בנבו]. ובעניין אחר, אם כי רחוק יותר, לגבי התנאת ערעור בהפקדת עירבון להוצאות [הרשם אוקון [כתוארו אז] בע"א 4385/01 אלון נ' הכנ"ר, פד"י נה [5] 361]. כך גם לגבי פטור מאגרת משפט, שם השיקול של חסרון כיס הינו שיקול מרכזי לפטור מאגרה [תקנה 14 לתקנות בתי המשפט [אגרות] תשס"ז – 2007, ראו ההקלה המסוימת לגבי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף בתקנה 14 [ב]].

9. המשותף לחסרון כיס של הניזוק ולהיעדר אפשרות גבייה של הוצאות פסוקות הינו אחד – מניעה, סיכול או הפחתה משמעותית ביכולתו של המזיק, של הנתבע או של המדינה בבואם לגבות הוצאות אלה. לכן יש היגיון בטענה כי חסרון הכיס הנגרם לנתבע אינו צריך לשמש שיקול מנדטורי שתוצאתו פגיעה ואף איון של זכות הגישה של הניזוק לערכאות. לכאורה ניתן להקיש ממצב של חסרון כיס למצב של היעדר יכולת הנתבע לגבות הוצאות פסוקות, שבשני המצבים יוצא הנתבע בהפסד של הוצאות פסוקות. זאת ועוד, הקשיים האובייקטיביים העלולים לסכל את יכולת הגבייה של ההוצאות, לאור מגוריו של הניזוק בעזה, מחוץ לשטחי האכיפה של פסקי דין ישראלים, אינם בשליטתו. זאת גם אם הינו בעל רכוש ואמצעים בעזה. לכן ולכאורה, השיקול של הימצאו של הניזוק מחוץ לתחומי ישראל בנסיבות אלה, עשוי היה לפעול לטובתו.

10. ואולם בית משפט זה כפוף להלכה הפסוקה ולהוראות בסדרי דין של הערכאות הגבוהות. נוכח פסיקתו של הנשיא גרוניס ברע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון, פורסם בנבו וברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פורסם בנבו] בה הודגשה עובדת מגוריו של התובע מחוץ לשטחי האכיפה של פסקי דין ישראלים ונוכח דרישת הפירוט של המצב הכלכלי של התובע, אין מנוס מקבלת עמדת הנתבעת ומקביעת ערובה הולמת להבטחת הוצאות המשפט. כל זאת בהתאם לרף הכספי המינימאלי כיום – 10,000 ₪.

התובע יפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית או מזומן בסכום של 10,000 ₪ בתוך 45 יום מהיום. לא יעשה כן, תימחק תביעתו.

אין בכך כדי לפגוע בזכותו של התובע לעתור בעניין גובה הערובה או סוגה בתוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ח ניסן תשע"ג, 08 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.