אבולפיה נ' תחנת לב תל אביב ואח'

החלטה ופסק-דין חלקי

התובע הגיש בסדר-דין מהיר נגד נתבעת 1, שוטרת במשטרת ישראל, נתבע 2, מתנדב במשטרה וכנגד משטרת ישראל. לטענת התובע, הנתבעים 1 ו-2 חרגו מסמכותם, ביצעו מעצר שלא כדין וגרמו לו בכך לנזקים. המדינה הגישה הודעת הכרה בחסינותם של הנתבעים 1 ו-2 בהתאם להסדר הקבוע בסעיפים 7 – 7ו לפקודה ובהתאם לאמור בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו – 2006 (להלן: התקנות). התובע הגיש בקשה לפי סעיף 7ב (ג) לפקודת הנזיקין, לקבוע שלא מתקיימים תנאי החסינות.

א. טענות הצדדים

עיקר טענות התובע כנגד ההודעה הן טענות עובדתיות. בהסתמך עליהן, טוען התובע שהחלטת המדינה להכיר בחסינותם של עובדיה נגועה באי סבירות קיצונית ודינה להתבטל. עוד טוען התובע בהקשר דומה, שהמדינה התבססה על תשתית עובדתית לקויה כשקיבלה את ההחלטה וכך למשל, היא התבססה על דו"חות של הנתבעת 1 אך לא על דו"חות של הנתבע 2 ועל שיחות לא פורמליות כמו גם מידע פנימי שאיכותו לא ברורה ושאינו מהווה ראיה קבילה, אם בכלל. לבסוף, טוען התובע שהודעת החסינות לא נומקה ומכאן שנפל בה פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.

המדינה השיבה שהיא נהנית מחזקת תקינות המנהל, על התובע להרים נטל כבד ביותר להוכיח שהיא נהגה בחוסר סבירות המצדיק התערבות שיפוטית ושהתובע לא עמד בנטל ההוכחה. המדינה פירטה את החומר שעמד בפניה בעת שקיבלה את ההחלטה בדבר חסינות עובדיה. היא טוענת שהיא הסתמכה על הקלטות שנערכו בידי התובע עצמו ושבאורח פלאי מסתיימות עם הגעת השוטרים למקום האירוע, היא הסתמכה על דו"חות האירוע השונים ועל חקירת הגורמים המעורבים לרבות בעל המועדון והמאבטחים הרלוונטיים שנכחו במקום. חלק נכבד מהמסמכים עליהם הסתמכה הנתבעת הונחו בפני בית המשפט במסגרת תיק המוצגים שהוגש מטעם המדינה.

ב. המסגרת הנורמטיבית

סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין קובע: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

סעיף 7א(ב) לפקודה קובעת הסדר משלים ולפיו: "אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין". ההסדר קובע חסינות דיונית ולא פוטר מאחריות. דהיינו, חסינות עובד הציבור לא גורעת מאחריותה השילוחית של המדינה למעשיו או למחדליו. ההסדר מביא בחשבון את האפשרות שלעתים עובד מדינה יתרשל ועדיין ראוי למנוע ממנו להיות נתבע בהליך אזרחי. טעמי הסדר זה מפורטים בהצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג – 2002 כדלקמן:"מוצדק להכיר במעמד המיוחד שך עובדי ציבור מאחר שהם חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר העלול להשפיע על תפקודם ולשבש פעילותה של הרשות הציבורית; מבחינת כושר הפיצוי, המדינה או הרשות הציבורית היא בעלת המשאבים הכספיים ובעלת היכולת לפזר את הנזק, והתביעה האישית נגד עובד ציבור אינה מוסיפה דבר לנפגע"

משהגישה המדינה הודעת חסינות, תדחה התביעה נגד עובד הציבור תידחה. התובע יכול לבקש לקבוע שאין מתקיימים תנאי החסינות ועל בית המשפט להחליט בבקשה לאלתר, דהיינו, לפני תחילת הדיון בתובענה לגופה ובמסגרת ההליכים המקדמיים. לפי התקנות, הודעת החסינות תוגש ערוכה בהתאם לטופס שבתוספת השנייה. לא נראה שהדין דורש שההודעה תנומק, אך ברור שאין חובה להנמקה מפורטת ומעמיקה. ראוי להזכיר את האמור בבשא (ת"א) 176550/07 ‏ ‏ המכונה כרמל – עובד שב"כ נ' מוחמד פרג'ללה: "טענתם הראשונה של המשיבים מכוונת כלפי לשונה של הודעת ההכרה: לפי הטענה לא כוללת ההודעה אישור ש"מעשי [המבקשים] לא נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו ...." כפי דרישת תקנה 4 [2] לתקנות [להלן – "שלילת היסוד הנפשי"]. לפי הטענה אין די במילות ההודעה לפיהן "אין מתקיים החריג לחסינות" כדי לשלול את היסוד הנפשי . אינני רואה עין בעין עם המשיבים.

ראשית, טופס [2] לתקנות אינו דורש כשלעצמו פירוט מילולי העומד בתנאי תקנה 4 [2] לתקנות. הטופס דורש לפרט מדוע מתקיימים תנאי החסינות. לטעמי די בפירוט שניתן בהודעת ההכרה. הטעם לכך אינו פורמלי בלבד. הטעם הוא מהותי. תכלית התיקון בפקודת הנזיקין ובהתקנת התקנות הייתה הרחבת חסינות עובדי הציבור הגורמים נזק תוך כדי מילוי תפקידם ובלבד שמעשיהם לא יהוו מעשה מכוון מתוך זדון או שוויון נפש, והכל ללא פגיעה בזכות הניזוק לתבוע פיצוי. לניזוק עצמו, לא נגרם כל נזק מהסדר זה. אדרבא, בהינתן האחריות, יש לו "כיס עמוק" [המדינה] ממנו יוכל להיפרע. תכלית זו נותנת כי הביקורת של הערכאה הדיונית על הודעת ההכרה, תתמקד בבחינת הפעולה המנהלית ושיקול הדעת המנהלי. כך יופעלו אמות מידה של אי סבירות ממשית או קיצונית וכדומה. הביקורת אינה צריכה לעסוק בפרטי ההנמקה המנהלית עצמם"

אמות המידה שלפיהן תידון בקשת התובע הן אמות המידה הנהוגות במשפט המנהלי. בית המשפט לא ישים עצמו בנעלי המדינה ואין זה מתפקידו להעמיד את הנתבעים למשפט זוטא במסגרת הדיון בהחלטת המדינה להעניק להם חסינות וכך נקבע בברע (המחוזי ת"א) 1934/07 מדינת ישראל נ' מרדכי ספוז'ניקוב בע"מ: "לא היה מקום להתייחס לבקשה לדחיית התובענה על הסף כנגד המבקשים 2 – 4 כאל בקשה שהוגשה על-פי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, והיה צורך לדון בה באמות המידה של המשפט המינהלי, קרי – הביקורת השיפוטית של בית המשפט צריכה להתרכז בתקינות החלטת המדינה, בפורשה את הגנתה על מעשי המבקשים 2 – 4 ובמתן החסינות אשר באה לידי ביטוי בהודעת ההכרה. על בית המשפט לבחון מהם השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה של המדינה, ולקבוע האם מדובר בשיקולים ראויים או שיקולים זרים, כמו-כן על בית המשפט להשתכנע, כי המדינה שקלה את מכלול השיקולים הרלבנטיים, והאם ערכה את האיזונים הראויים בין השיקולים השונים, והאם החלטת המדינה הינה במתחם הסבירות".

ג. הכרעה

עיקר טענות התובע כנגד ההחלטה התמקדו במישור העובדתי. כפי שראינו, הביקורת השיפוטית מוגבלת רק לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית. התובע טוען שהחלטת המנהל התבססה על תשתית ראייתית לקויה שחלקה אף לא ראויה לשמש כראיה בבית המשפט אך המדינה פירטה את התשתית הראייתית שעליה התבססה וזו כללה קשת רחבה של מקורות לרבות דו"ח פעולה שמולא בזמן אמת ולפני שהחל הליך משפטי כלשהו. נזכיר, שהדין אינו מכפיף את שיקול הדעת המינהלי לדיני הראיות. מותר למינהל לקבל החלטות על בסיס מידע שאינו כשר לשמש כראיה בבית-משפט.

את בקשת התובע יש לבחון באספקלריה של המחלוקות העולות מכתבי הטענות. את מה שלא טוען התובע בכתב התביעה אין הוא רשאי לטעון במשפט וגם אין הוא יכול להוכיח. לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין "לא תוגש" תביעה נגד עובד ציבור בגין עוולה שביצע תוך מילוי תפקידו אלא אם עשה אותה "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". לפי סעיף 7ב(ג) רשאי התובע לבקש שיקבע כי לא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א. בבקשה כזו אפשר לטעון, למשל, שהתביעה אינה כנגד עובדי ציבור בגין עוולה שביצעו בעת מילוי תפקידם. אלא, שהתובע אינו טוען זאת. מכאן שאינו חולק כל-כך שהוראת חלקו הראשון של סעיף 7א חלה על התביעה. אילו רצה להכנס לגדר החריג לכלל, המופיע בחלקו האחרון של הסעיף, היה עליו לטעון במפורש לעובדות המקימות אותו. בכתב התביעה וגם בבקשה הנוכחית לא טען התובע שהנתבעים 1-2 פעלו כמפורט בחריג האמור. משמע, התובע כלל לא טען לקיום הנסיבות שבהן רשאי הוא לתבוע את הנתבעים 1-2. ממילא חל עליו הרישא לסעיף 7א והוא הגיש תביעה שעליה קבע המחוקק ש"לא תוגש". התובע לא היה רשאי לתבוע את הנתבעים 1-2 מתחילה ומשתבע אותם, דין תביעתו נגדם להדחות. לאור מה שטען התובע ולאור מה שלא טען, המדינה לא היתה יכולה להגיע לכל מסקנה זולת קביעת החסינות.

הוראות הדין שבמרכז דיוננו מאזנות היטב בין האינטרס של התובע לבין האינטרס הציבורי. האינטרס הכספי של התובע זוכה בהסדר הקיים להגנה מלאה. לצד זה מסולק חשש (ממשי למדי) שתביעות נגד עובדי ציבור יפריעו לתפקודם, ישמשו כדי לנקום בהם על מילוי תפקידם וירתיעו אותם מביצוע מלאכתם. האפקט ה"חינוכי" בהליך המשפטי נשמר לחלוטין בכל מקרה – בין אם עובד הציבור נתבע אישית ובין אם לא. בבקשת התובע אף אין ניסיון לטעון לקיומו של אינטרס ממשי כלשהו של התובע לנהל תביעתו דווקא נגד הנתבעים 1 -2. קשה לראות במה תועיל לו, אף שקל מאוד לראות במה תזיק להם או לציבור הרחב.

לפיכך, הודעת החסינות של המדינה ניתנה כדין. הבקשה נדחית. התביעות נגד הנתבעים 1-2 נדחות. התובע ישא בהוצאות כל אחד מהם בסך 5,000₪.

מעיון בכתבי הטענות ובשמונה התצהירים שהוגשו, מתעורר החשש שתביעה זו אינה מתאימה לניהול בסדר-דין מהיר. מתבקשת עמדת הצדדים לענין זה וכן הערכתם למשך הזמן שלו יהיו זקוקים לשם חקירתם הנגדית של המצהירים. הצדדים מתבקשים להודיע אם יש להם ענין בקיום ישיבת קדם-משפט, או שהם מעדיפים שיקבע לאלתר מועד לשמיעת ההוכחות? ההודעות יוגשו עד ליום 5.3.14. ת"פ 6.3.14.

ניתנה היום, כ"ג אדר תשע"ד,23 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.