פסק דין
זוהי תביעה קטנה בסך של 9,000 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבע.
התובע טוען כי הוא מנהל חשבון בבנק הנתבע מזה שנים רבות. ביום 5.2.12 זוכה חשבונו בסכום של 8,475 ש"ח מהביטוח הלאומי, וזאת בגין הפרשי קצבת זקנה בשל פטירת אשתו (להלן "כספי הגמלה"). ביום 28.2.2012 פנה התובע לסניף הנתבע על מנת למשוך כסף מחשבונו, בו מופקדת מידי חודש קצבת הזקנה של התובע מהמוסד לביטוח לאומי. פקידת הנתבע אמרה לתובע כי יתרת החשבון עומדת על סך של 2,027 ₪ ולא אמרה לו כי הופקדו כספי הגמלה. על סמך דברים אלה משך התובע סכום זה בלבד. כך עשה התובע גם בחודשים שלאחר מכן. לאחר מס' חודשים ביקש התובע תמצית חשבון מן הנתבע ורק אז התברר לו כי כספי הגמלה הופקדו בחשבון והועברו ביום 2.7.12 לחברת "מילגם", וזאת במסגרת מימוש עיקול שהוטל על חשבון התובע לטובת המועצה המקומית מג'אר. התובע דורש כי הנתבע ישיב לו את כספי הגמלה האסורים בעיקול.
הנתבע טוען כי אין בתביעה כדי להקים עילת תביעה נגדו. ביום 27.12.2011 נרשם בחשבון התובע עיקול בסך של 247,047 ₪ על ידי חברת מילגם לטובת המועצה המקומית מג'אר. לתובע נשלחה באותו יום הודעה בכתב על רישום העיקול (צורפה כנספח לכתב התביעה). ביום 5.2.12 הועברו כספי הגמלה לחשבון התובע בציון "ביטוח לאומי חד פעמי", ללא כל אינדיקציה לגבי מהות הכספים. ביום 28.2.12 הועבר לחשבון התובע סכום נוסף של 2,033 ₪ מהביטוח הלאומי ובו ביום הגיע התובע ומשך סך של 2,027 ₪ במזומן. מאז העברת כספי הגמלה לחשבון ביום 5.2.12 ועד למימוש העיקול על כספים אלה, לא נתקבלה על ידי התובע כל בקשה או פנייה בנוגע לשחרורם מהעיקול. ביום 2.12.12 ביקש התובע לקבל פירוט פעולות בחשבון מתאריך 1.2.12 ופירוט זה נשלח אליו לבקשתו. ביום 26.12.12 ביקש התובע להחזיר לחשבונו את הכספים שמומשו בעיקול, אך בקשתו זו נדחתה על ידי הנתבע במכתב בו הוסבר כי כספים המגיעים מהביטוח הלאומי מוגנים מפני עיקול למשך 30 יום בלבד והואיל והתובע לא משך את הכספים בתוך 30 יום, ניתן היה לעקלם והיה על הבנק לפעול על פי צו מימוש העיקול. הנתבע הפנה את התובע להגשת בקשה מתאימה בלשכת ההוצאה לפועל או למועצה המקומית, אך התובע בחר שלא לפעול כאמור להשבת הכספים.
בדיון שהתקיים בפני היום, העידו התובע, חתנו ונציג הנתבע. לאחר ששמעתי את טענותיהם ועיינתי בראיות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית:
סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 קובע:
" (א) זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא...
(ב) הוראת סעיף קטן (א) תחול גם על גמלת כסף ששולמה באמצעות בנק או החברה, כהגדרתה בחוק הדואר, התשמ"ו-1986, בנותנה שירותים לפי סעיף 88א לאותו חוק (בסעיף זה - חברת הדואר), במשך 30 ימים מיום ששולמה;..."
על פי סעיף זה, לא ניתן היה לעקל, והנתבע לא היה רשאי להעביר מחשבונו של התובע, כספים שהתקבלו בחשבון כגמלה מהמוסד לביטוח לאומי, וזאת במשך 30 יום מיום ששולמה הגמלה.
אין חולק כי כספי הגמלה הופקדו בחשבון התובע ביום 5.2.12. מכאן, שרק בחלוף 30 יום ממועד זה, היינו - החל מיום 5.3.12, ניתן היה לעקל את כספי הגמלה או להעבירם למעקל, בדרך של מימוש העיקול.
העיקול בו עסקינן הוטל על חשבון התובע, ברישום, כבר ביום 27.12.11, היינו - בטרם הופקדו כספי הגמלה בחשבון. בנסיבות אלה, אין מדובר בעיקול שהוטל בחלוף 30 יום מיום ששולמה הגמלה.
הגדרת המושג "גמלת כסף", בחוק הביטוח הלאומי, הינה הגדרה רחבה הכוללת כל טובת הנאה שהמוסד לביטוח לאומי מעניק, למעט חריגים בודדים המנויים בחוק. בנסיבות אלה, אם אכן היה לנתבע ספק באשר למהות הכספים שהופקדו בחשבון על ידי המוסד לביטוח לאומי ולשאלה האם העיקול הקיים בחשבון חל או לא חל עליהם, שומה היה עליו, לכל הפחות בטרם העביר את כספי העיקול על פי צו המימוש, לפנות לתובע, ליידע אותו בדבר ולהבהיר לו כי הכספים ימומשו כל עוד לא יפעל התובע להחרגת הגמלה מהעיקול המוטל על החשבון.
מחומר הראיות עולה כי חלף קרוב לחודש מאז שהנתבע קיבל את צו מימוש העיקול ועד שקיים את הצו והעביר את הכספים מהחשבון. בזמן זה יכול היה התובע לפנות למעקל או ללשכת ההוצאה לפועל על מנת למנוע את מימוש העיקול על כספי הגמלה.
זאת ועוד, נציג הנתבע אמנם טען בעדותו, כי "בהתאם לפעילות בנק הדואר במקרים בהם מועבר לחשבון מעוקל ביטוח לאומי חד פעמי שמעבר לציון הנ"ל אין כל אינדיקציה על מהות הכספים, בעל החשבון מתבקש להמציא אישור מביטוח לאומי על מהות הסכום על מנת לשחרר את הכספים מעיקול עד 30 יום מיום העברת הכספים לחשבון", אולם לא הוצגה כל אסמכתא המעידה על כך שאכן גם במקרה דנן, פעל הנתבע על פי נוהל זה וביקש מהתובע אישור של המוסד לביטוח לאומי על מהות הגמלה, כדי "לשחררה" מהעיקול.
יתר על כן, נתתי אמון בעדות התובע ולפיה מידי חודש בחודשו, בעת שהגיע למשוך את כספי קצבת הזקנה המופקדים בחשבונו ועוד לפני יום 2.7.12 (שאז, כאמור, מומש העיקול והועברו כספי הגמלה מהחשבון), נאמר לו על ידי פקידת הבנק מהי היתרה בחשבון ולא נאמר לו כלל כי כספי הגמלה הופקדו בחשבון. טענה זו נתמכת בקבלות על משיכת כספים שקיבל התובע מידי חודש מן הנתבע (ת/1). כך, ביום 28.3.12 צוין: יתרה קודמת 2033.65 ₪, נמשך סך של 2,020 ₪, יתרה חדשה 13.65 ₪. ביום 22.4.12 צוין: יתרה קודמת 2040.65, נמשך סך של 2,034 ₪, יתרה חדשה 6.65. ביום 24.5.12 צוין: יתרה קודמת 2,033, נמשך 2,027, יתרה חדשה 6 ₪.
על יסוד האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי על הנתבע להשיב לתובע את הסכום שהועבר מחשבונו מכוח העיקול (8,481 ₪), וזאת בלא שתיגרע זכותו של הנתבע לפנות למעקל או למועצה בדרישה להשבת הכספים.
סיכום
התביעה מתקבלת.
הנתבע ישלם לתובע סך של 8,481 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך של 200 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (6.1.13) ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, ח' כסלו תשע"ד, 11 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.