אבו שארב נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אלון אופיר), בת"ד 7421-12-11 מיום 7.5.13, לפיו הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירות של נהיגת רכב בשכרות (הנובעת משימוש בסם מסוג קנאביס), גרימת תאונה כתוצאה מנהיגה בקלות ראש, וגרימת חבלות של ממש. בבית משפט קמא הגיעו הצדדים להסדר הטיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום, המערער הודה והורשע בכתב אישום מתוקן, והצדדים הגיעו להסכמה עונשית באשר לרכיב המאסר, אותה כיבד בית משפט קמא. יתר רכיבי העונש הושארו לשיקול דעת בית המשפט.

בית משפט קמא גזר על המערער עונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, כמוסכם, קנס כספי, פסילת רישיון נהיגה בת חמש שנים, ועונשים מותנים.

המערער מלין על אורך תקופת הפסילה.

לטענת ב"כ המערער, מדובר בתקופת פסילה החורגת באורכה מהסביר, גם על פי אמות מידה מחמירות. התאונה אירעה ב- 10/10, דהיינו, שלוש שנים לפני גזר הדין. רכיביו האחרים של גזר הדין אינם מקלים, שכן הוא כולל תקופת מאסר בת ארבעה חודשים. בפסיקה מקבילה נגזרו עונשי פסילה לתקופות קצרות בהרבה.

ב"כ המערער מפנה לעפ"ת 37505-11-11 מדינת ישראל נ' קרני. באותו מקרה חצה נהג אוטובוס צומת ברמזור אדום, דהיינו בדרגת רשלנות גבוהה מזו שיוחסה למערער שבפנינו. גם החבלות שנגרמו לנוסעות הרכב המעורב קשות הרבה יותר מאשר החבלות כאן. שם נגזר על הנהג עונש של 40 חודשי פסילה בלבד. יצוין, כי בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, (רע"פ 2564/12) התערב בית המשפט העליון ברכיב המאסר, בשל נסיבות לחומרא שהביא בית המשפט המחוזי בחשבון, ולא היה עליו לעשות כן, והעמיד אותו על שלושה חודשי מאסר בפועל, תחת שישה חודשים. תקופת הפסילה בת 40 חודשים נותרה על כנה.

ברע"פ 3764/05 ורד בן זויה נ' מדינת ישראל (2005), פגעה המבקשת בילד על מעבר חציה, וגרמה לו לחבלות ראש. היא נידונה לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, ופסילה בת חמש שנים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש, וכך גם בית המשפט העליון. לטענת ב"כ המערער, מדובר בפגיעה שגרמה לתוצאות קשות הרבה יותר, בילד קטן, והנהגת לא הפנימה את התנהגותה הרשלנית והמסוכנת, מה שאין כן בענייננו. עסקינן בחבלות קלות הרבה יותר, בהסדר טיעון אשר נכרת עם המדינה עקב קשיים ראייתיים, ובחסכון בזמן השיפוטי. גם עברו של המערער, מלמד כי עלה על דרך הישר, באשר הן בפן הפלילי, והן בפן התעבורתי לא הורשע המערער בשנים האחרונות. ב"כ המערער הפנתה לפסיקה בנסיבות דומות, בה תקופות הפסילה קצרות בהרבה.

ב"כ המשיבה עתר לדחות את הערעור מנימוקי בית משפט קמא. לטענתו, האירוע חמור ביותר, וכך גם התייחס אליו בית משפט קמא. המערער נכנס לצומת ללא זהירות, כשהוא תחת השפעת סם, פגע בדופן רכב, וגרם לפציעתם של שני נוסעיו, כולל חתך בראש, שבר בחוליה, ושבר בכתף שמאל. עוד הוסיף ב"כ המשיבה, כי הושתו על המערער שלוש תקופות פסילה בעברו, ונראה כי אין הדבר מרתיע אותו. מתחם הענישה בעבירות נהיגה בשכרות, הוא בין 24 ל- 36 חודשי פסילה, ולכך יש להוסיף את תאונת הדרכים. ב"כ המשיבה הפנה לפסק הדין בענייינה של בן זויה הנ"ל.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל.

אין חולק כי מדובר בעבירה חמורה, ובענישה שמטרתה להרתיע את המערער ואחרים. השאלה היא, האם העונש שנגזר עליו נמצא במתחם העונש ההולם, והאם בתוך המתחם, הוא עומד ברף סביר.

חמש שנות פסילה, לבטח נכללות בתוך מתחם העונש ההולם, שכן, מתחם זה אמור להביא בחשבון גם נהגים שעברם התעבורתי כבד יותר, וגם כאלה שנהגו בשכרות כבדה יותר, ורשלנותם חמורה יותר.

עם זאת, אני סבורה כי חמש שנות פסילה ממוקמות ברף גבוה יתר על המידה במתחם העונש ההולם, כאשר הרף התחתון שלו הוא 27 חודשי פסילה (24 בגין השכרות ו-3 בגין תאונת הדרכים). בית משפט קמא לא שקל לטעמי, די הצורך, את הודייתו של המערער, והסדר הטיעון אליו הגיע עם המשיבה. זאת בניגוד לנסיבות רע"פ 3764/05 (בן זויה) אשר הוגש על ידי המשיבה כדוגמא לעונש הראוי. בעניינה של בן זויה, בחרה היא לנהל את ההליך, ולא לקבל על עצמה אחריות, ולכך יש משמעות. בנוסף, היה מקום לשקול את העובדה שבשנים האחרונות המערער לא ביצע עבירות תעבורה חמורות.

אשר על כן, אני מעמידה את עונש הפסילה על 45 חודשים.

יתר הרכיבים ישארו על כנם.

ניתן והודע היום, י"ב אלול תשע"ג, 18 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.