אבו רחמה נ' ישראל

החלטה

1.בפני בקשת הנתבעת לחייב את התובע, תושב הכפר בילעין, בערובה להוצאותיה, על-פי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). לטענת הנתבעת, הסיכוי שתדחה תביעת התובע הוא רב ביותר, לאור ההגנות העומדות לה, ובראשן הגנת פעולה מלחמתית, מכוח סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים); ועל כן, קם חשש לפיו עלולה הנתבעת לעמוד בפני מבוי סתום כאשר תחפוץ לגבות הוצאותיה, לאור אי היכולת המעשית לגבות הוצאות באזור מגורי התובע.

2.בכתב התביעה טען התובע, כי בעת שהשתתף בתהלוכת המחאה השבועית נגד בניית גדר ההפרדה באזור כפר בילעין, נפגע בראשו מירי של כוחות הבטחון. לטענת התובע, מלבד העובדה שהמשתתפים בתהלוכה הרימו דגלים, לרבות דגלי פלסטין ודגלי מדינות אחרות, לא עשו דבר; ואילו כוחות הבטחון, שעמדו במעלה ההר, במרחק של עשרות אם לא מאות מטרים, החלו לירות אל עבר משתתפי התהלוכה אמצעים לפיזור הפגנות, לרבות גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים בגומי. בעקבות הירי, כך נטען, החלו האנשים להתפזר ולהתרחק מן הגדר בדרכם חזרה לכיוון הכפר בילעין. על-פי הנטען בכתב התביעה, בשלב מסוים, וכאשר היו האנשים, ובכללם התובע, רחוקים מן הגדר בדרכם חזרה אל הכפר, לפתע ירד ג'יפ של כוחות הבטחון ממעלה ההר ונסע בדרכו אל האנשים; וכשהגיע אליהם, ירד חייל או שוטר מג"ב מן הג'יפ "וללא שנשקפה סכנה כלשהי לחייו ו/או לגופו וללא אזהרה כלשהי, ירה מקרוב אל עבר האנשים. אחת מהיריות פגעה בראשו של התובע ופצעה אותו קשות."

3.הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את נסיבות הפגיעה המתוארות בכתב התביעה, והוסיפה וטענה כי ככל שהתובע נפגע מירי כוחות הבטחון, הרי שהיה זה כדין, תוך פיזור התפרעות מסוכנת, בכיסוי של צעדת מחאה לכאורה, כשמאחוריה ובעקבותיה מוצאים מחסה מתפרעים המיידים חפצים חדים קטלניים, מקלעי דוד ורוגטקות, בחסות טרסות ומטעים; וכל זאת, כאשר המתפרעים נמצאים שלא כדין בשטח שהוכרז כשטח צבאי סגור. לטענת הנתבעת, כוחות הבטחון פעלו מתוך איפוק מרבי ובאופן מדרגי, על אף הסכנה שנשקפה לחייהם, בהפעלת אמצעים לפיזור הפגנות בלבד ובפיקוד ושליטה הדוקים. לאור האמור, טוענת הנתבעת, בין היתר, כי פועלם של כוחות הבטחון חוסה בצל הגנת הפעולה המלחמתית, ודין התביעה להידחות.

4.בפסיקה ענפה הותוו הכללים להפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט במסגרת תקנה 519(א) לתקנות. נפסק, כי על בית המשפט לשים לנגד עיניו את מטרות התקנה - מחד גיסא, הבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אם התביעה נגדו תדחה ויושת חיוב בהוצאות, וצמצום האפשרות להגשת תביעות סרק; ומאידך גיסא, זכות הגישה לערכאות של התובע לשם מימוש זכויותיו. ככל שעסקינן בתביעות שעילתן פעולת כוחות הביטחון, כבענייננו, הרי שהאיזון בין אלה הוביל את הפסיקה לחייב תובע, שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, בהפקדת ערובה, כאשר קמה למדינה הנתבעת עילת הגנה לכאורית מכוח חוק הנזיקים האזרחיים (ראו: רע"א 3124/08 חאמד נ' מדינת ישראל (3.8.2008); רע"א 8206/08 אלבשיתי נ' מדינת ישראל (6.5.2009); רע"א 1007/08 עזבון ג'אליה נ' מדינת ישראל (31.1.2010); רע"א 7160/11 עזבון אלדאים נ' מדינת ישראל (13.11.2011); רע"א 6590/10 עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (28.5.2012); רע"א 9148/11 עזבון אבו חלימה נ' מדינת ישראל (5.7.2012)).

5.במקרה שלפנינו, התובע תושב הכפר בילעין, לא הצביע על קיומם של נכסים בישראל, מהם תוכל הנתבעת להיפרע, אם תדחה תביעתו. כך, גם לעניין מצבו הכלכלי של התובע, לא הצהיר כי אין לו נכסים; ואף טענתו לעניין השתכרותו בסך של 1,000 ₪ בלבד בחודש, לא נתמכה בכל אסמכתא מתאימה. התובע הוסיף והצהיר, כי לווה כספים מבני משפחתו ואנשים אחרים, אך לא נתן טעם מדוע אין באפשרותו ליטול הלוואה נוספת לשם הפקדת הערובה. נתתי דעתי לסיכויי התביעה, כפי שהם עולים מכתבי בי-הדין שהוגשו עד כה, והמסמכים שצורפו להם; וכן, שקלתי את ההוצאות שהוציאה הנתבעת עד כה בניהול הגנתה. לאחר כל אלה, מתוך הצורך להבטיח שלא תחסם דרכו של התובע לערכאות, ובשים לב לרף שנקבע בפסיקה העדכנית לעניין חיוב בהפקדת ערובה בנסיבות דומות, מצאתי לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 20,000 ₪.

הערובה תופקד עד יום 5.5.13, שאם לא כן תדחה התביעה ללא צורך בהחלטה נוספת.

ניתנה היום, ז' ניסן תשע"ג, 18 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.