אבו רזק נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט אוהד גורדון) בתיק ב"ש 5308/11 מיום 20.10.13 (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה האמורה נדחתה בקשת המערער לביטול צו הריסה מנהלי מיום 8.5.11, כאשר מושא הצו הינו מבנה בשטח של כ-88 מ"ר הנמצא באזור הכפר וולאג'ה בנ.צ. 215085/627235, אשר נבנה ללא היתר (להלן: "הצו" ו"המבנה" בהתאמה).

למען הסדר הטוב, וכיוון שטענות המערער לפניי חוזרות ברובן על טענותיו לפני בית משפט קמא, אביא לכתחילה את עיקרי ההחלטה המתייחסות לטענות המערער בבית משפט קמא.

עיקרי ההחלטה

בית משפט קמא סקר בהרחבה את טענות המערער, כפי שעלו בסיכומיו בתיק, ודחה אותן אחת לאחת, כדלקמן:

טענה כי נפלה טעות בזיהוי המבנה – מסיכומי המערער עלה כי הוא סבור שנפלה טעות בזיהוי המבנה מצד המשיבה 2 (להלן: "המשיבה"), אשר התכוונה למבנה אחר שאינו של המערער. בהמשך לכך, טען המערער כי בדברי עד התביעה המפקח יובל אורן (להלן: "המפקח אורן"), נפלו סתירות המונעות הסתמכות על דבריו באשר לזיהוי המבנה.

ביהמ"ש מציין כי טענה זו לא הועלתה בבקשה לביטול הצו; ולהפך, כפי שמופיע בבקשה ואומת בתצהיר, המערער הוא "המבקש הוא הבעלים ו/או המחזיק כדין במבנה". בהחלטה נקבע כי הטענה בדבר טעות בזיהוי נולדה רק במהלך חקירתו הנגדית של המערער, אשר טען כי סיים לבנות את המבנה בינואר 2011. או אז הוצגו לו תמונות מחודשים אפריל וממאי 2011, בהן נראה מבנה בשלבי הקמה ראשוניים ומתקדמים, והמערער השיב כי המבנה שבתמונות אינו הבית שלו. במצב זה התבקש ב"כ המערער להתייחס לטענת מרשו, הואיל ובבקשה לביטול הצו הודה כי מדובר במבנה שלו. ב"כ המערער סתר את טענת מרשו ואמר "יכול להיות שהמבקש לא מזהה טוב, הבית מושא הצו, המתואר בצו, זה הבית של המערער". בהמשך החקירה המערער חזר וטען שזה לא הבית שלו, ובא-כוחו התעקש שמדובר בבית התואם את נקודות הציון שעל הצו. בית משפט קמא התרשם כי היסוסי המערער לזהות את המבנה לא נבעו מטעמי אמת, אלא מניסיונותיו לבסס את טענתו לפיה סיים לבנות את המבנה בינואר 2011 ומקשייו להתמודד עם תמונות המבנה המתעדות מצב אחר. כיון שטענות המערער בבית המשפט סותרות את טענותיו שבבקשה ושנתמכו בתצהיר, בית המשפט לא קיבל את טענת המערער כי המבנה שהוראה לו בתמונות אינו המבנה שלו.

בהפרכת טענת המערער, התבסס בית משפט קמא גם על עדויות של עדי התביעה, שהותירו עליו רושם מקצועי ומהימן. בית המשפט סקר בהרחבה את עדות המפקח אורן, והתרשם כי מדובר בבעל תפקיד שמכיר היטב את השטח והמבנים בו. המפקח זיהה את המבנה – הוא זה שצילם את התמונות שהוצגו לפני המערער, ומדד את הקואורדינאטות של המקום, תוך שוידא את מיקומו בתצלום אוויר. המפקח אורן שלל אפשרות לבלבול בין מבנים שונים, כי בשטח הנדון יש מספר קטן של בתים, וזכור לו היטב כי ביתו של המערער הינו הבית הכי קרוב לבית הקברות. כן העיד המפקח אורן לגבי תמונה שהוצגה למערער, ועליה סימן המערער ב"איקס" את המבנה, כי המבנה שסימן המערער הוא אותו מבנה שהוצג למבקש בתמונות. עד תביעה נוסף הוא המפקח שמעון בן עמי, שביצע את הדבקת הצו, וגם הוא העיד כי מדובר במבנה אותו סימן המערער כביתו.

לפיכך, ולאור השוואה בין התמונה בה סימן המערער את ביתו, לתמונות שהוצגו לו בשלבי הבנייה, ממנה עולה כי מדובר באותו מבנה (בשתיהן נראה אותו עמוד בטון מיותם ומבנה סמוך, וכן מוטות ברזל הבולטים מגגו של המבנה), דחה בית משפט קמא את הטענה בדבר טעות בזיהוי המבנה.

טענה כי הצו אינו דרוש "למניעת עובדה מוגמרת", שכן הבניה החלה בשנת 2010 והסתיימה בחודש ינואר 2011. טענה זו מבוססת על סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") כי "לא יבטל בית המשפט צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת." מטיעון זה נגזרת טענת משנה, לפיה השתהתה הרשות בנקיטה בהליך המנהלי משום שעמדו לה הזדמנויות שונות לעצור את עבודות הבניה אך היא המתינה עד לסיום הבניה ורק אז נקטה בהליך, דבר שגרם למבקש נזק כלכלי חמור.

לאחר שבית המשפט דחה את הטענה כי מדובר בטעות במבנה, ולאחר שקבע כי המבנה המתועד בתמונות מושא הצו הוא המבנה של המערער, ובהן מתועד כי עבודות הבניה טרם הושלמו, וכך גם מוצהר בתצהיר מיום 17.4.11 ששימש בסיס להוצאת הצו המינהלי, הרי שמתקיימת הדרישה לפי סעיף 238א(א)(2) ו-(3) לחוק כי במועד הגשת התצהיר טרם נסתיימה הקמת הבניין והמבנה טרם מאוכלס. אי לכך, לא ניתן לקבוע כי "ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת."

לנוכח קביעות אלו, הוסיף בית המשפט וקבע כי אין ממש בטענה שהרשות השתהתה בהוצאת הצו. מעדות אורן ומן התמונות עולה כי הבניה זוהתה בשלב התחלתי רק ביום 13.4.11, ארבעה ימים לפני חתימת המצהיר ופחות מחודש לפני שנחתם הצו, כך שמדובר בפעולה מהירה של הרשות. כן מפנה הוא לע"פ 49732-09-12 עבדלג'ני נ' מדינת ישראל (31.7.13) (להלן: "פרשת עבדלג'ני"), שם הועלתה טענה דומה בידי אחרים שבנו באופן לא חוקי בשטח הכפר, ונפסק כי "מי שבחר לבנות בניגוד לחוק אינו יכול להלין על כך שהרשויות לא עקבו אחר מעשיו ולא מנעו ממנו להמשיך ולבצע את העבירה", והדברים יפים לענייננו.

טענה כי עומדת למבקש הגנה מן הצדק, ולחלופין, טענה כי הצו הוצא בחוסר סבירות ודינו להתבטל. זאת, לטענת המערער, משום שלאורך השנים מזניחות המשיבה ורשויות נוספות את הכפר וולאג'ה (להלן: "הכפר"), שחלקו בתחום ירושלים וחלקו בשטחי יו"ש, והן אינן מספקות לתושבי הכפר כל שירות, לרבות פיתוח תכנוני. התוכנית החלה במקום היא עוד מתקופת המנדט והיא אינה מאפשרת הוצאת היתרי בנייה. מועצת הכפר יזמה לאחרונה תכנית לשני חלקי הכפר, ולדידו של המערער סיכוייה להתקבל גבוהים.

בית משפט קמא הפנה לקביעה בית המשפט בפרשת עבדלג'ני, לפיה, על אף שקיימת חובה על הרשויות לדאוג למתן שירותים לתושבים, לרבות שירותים הנוגעים לתכנון האזור, אין בכך כדי להצדיק או לאשר בנייה בלתי חוקית. בית משפט קמא החווה דעתו כי אכן מצבם של תושבי הכפר מגלה מצוקה אנושית של ממש, אך אין מנוס מלדחות את טענות המערער. כן נקבע כי אין לעכב את ביצועם של צווי הריסה מנהליים לתקופה שעלולה להיות מנוצלת להשלמת המבנים הבלתי-חוקיים ולאכלוסם, וכך תסוכל מטרת הצווים.

טענות בדבר פגמים בצו – בסיכומי המערער נטען כי בין העירייה למשרד הפנים קיים הסכם לפיו המשיבה מטפלת בלעדית בכפר. לטענתו של המערער, הסכם זה הינו בלתי חוקי ועל כן הפנייה לוועדה המקומית במסגרת הליך הוצאת הצו, בדרישה להוצאת צו הריסה על ידה, הייתה "פיקטיבית".

טענות נוספות שנטענו בבקשה אך לא בסיכומי המערער הן, כי הצו נחתם שלושה שבועות לאחר שנחתם תצהיר מתכננת המחוז; הצו והתצהיר מסתמכים על תכנית המתאר לירושלים 2000 שטרם הופקדה, ולכן בטלה; המשיבה לא הודיעה לשר הפנים על מתן הצו; במועד הוצאת הצו לא עברו 7 ימים מיום הפנייה לוועדה המקומית; וכי הצו הוצא בניגוד למדיניות משרד הפנים.

בית משפט קמא לא מצא כל פגם בחלוקה הבלתי פורמאלית בין המשיבה לבין הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ומדובר בחלוקת עבודה של משימות האכיפה בין גופים שונים בעלי סמכות מקבילה. חלוקת עבודה זו מבטיחה תיאום בין רשויות האכיפה ומניעת כפל פעולות ובזבוז משאבים.

באשר לשאר הטענות, אשר עלו בבקשה המקורית אך לא זכו להתייחסות בסיכומי המערער, נקבע כי דינן להידחות. על המערער מוטל הנטל להוכיחן, ומשלא עשה זאת בסיכומיו, לא עמד בנטל. גם לגוף הטענות לא נמצא ממש. המערער לא חקר את עדי התביעה בחקירה נגדית באשר לפער הזמנים בין חתימת התצהיר לחתימת הצו ולעיתוי חתימת הצו ביחס למועד הפנייה לוועדה המקומית, או בנוגע לטענתו לסטייה ממדיניות משרד הפנים בהוצאת הצו ולהעדר הודעה לשר הפנים. במצב זה, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לברר את טענותיו אלה או לקבוע האם הן מבוססות. עוד נקבע כי המערער לא ביסס טענה של חריגה ממדיניות. המערער הסתמך על מכתב של מנהל היחידה הארצית לפיקוח על הבניה, אלא שבמכתב זה לא הוצגה מדיניות מחייבת אלא קווים מנחים. לא הוכח כי המשיבה חרגה בתיק זה מקווים מנחים אלו.

באשר לטענת ההסתמכות על תוכנית המתאר לירושלים, קבע בית משפט קמא כי מדובר אך בשיקול של המשיבה, שצוין לצד שיקולים דומיננטיים אחרים, ובראשם, העדר היתר לבניה ודחייתה של יוזמת תכנון אחרת בשטח הנדון. לכן, אף אם הסתמכו על תוכנית המתאר 2000, אין בזה משום פגם שיכול להביא לבטלות הצו.

לאור האמור לעיל, דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול הצו, וקבע כי מניין הימים לביצועו יחל ביום 20.11.13.