החלטה
ביום 18.2.14 התקיים דיון בנוכחות הצדדים, ובאי כוחם, במסגרתו הסכימו הצדדים כי המבקש יהרוס בעצמו את המבנים, נשוא הבקשה, עד ליום 22.3.14, וכי ככל שלא יעשה כן - תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה, החל מיום 23.3.14 ועד ליום 23.6.14.
המבקש הצהיר לפרוטוקול:
"הבנתי כי עליי לסלק את המבנים עד ליום 22.3.14, וכי ככל שלא אסלק את המבנים עד לאותו מועד, תוכל המשיבה להרוס את המבנים החל מיום 23.3.13 ועד ליום 23.6.14".
אחר זאת, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.
יובהר כי הסכמה זו באה לעולם, אחר שב"כ המבקש הצהיר לפרוטוקול כי "אין לו (למבקש) זכות קיימת בדין" (עמ' 1 לדיון מיום 18.2.14 שורה 16), תוך שהודה, ברוב הגינותו, כי לא מתקיימים התנאים לביטול צו ההריסה לפי הוראת סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, נוכח העובדה כי "אין למבנה היתר בנייה, וכי אין בדעתנו לטעון כי הצו דרוש כדי למנוע עובדה מוגמרת" (שם, שורות 17-18).
במסגרת הבקשה שבפניי עותר המבקש, לעיכוב מועד ביצוע צו ההריסה, וזאת "לחודשיים מיום הגשת הבקשה ו/או עד שהעדר יקבל אישור מק.ק.ל לצאת למרעה, המוקדם שבין השניים" (ס' 10 לבקשה).
לטענת המבקש, העיכוב בהעברת עדרו למקרקעין חלופיים, נובע בשל תביעת בעלות שהוגשה בהתייחס למקרקעין החלופיים, וכי גם הקרן הקיימת לישראל אינה מספקת לו פתרון זמין.
בתגובת המשיבה, מיום 2.4.14, מתנגדת המשיבה לבקשה בשל טעמים שונים, אשר לטעמה, די בכל אחד מהם כדי להניב מסקנה, שיש בה כדי להוביל לדחיית הבקשה.
המשיבה מציינת כי הבקשה הוגשה באיחור, בניגוד להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), וכי לא צורפו לבקשה כל המסמכים הרלוונטיים. לאור האמור, ובשים לב להוראת סעיף 6 לתקנות, הקובעת כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו", טוענת המשיבה כי יש לדחות הבקשה על הסף.
לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הסכמתה, במסגרת הדיון מיום 18.2.14, לדחות מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 22.3.14, נעשתה לפנים משורת הדין, וכי מאותו מועד לא חל שינוי עובדתי-תכנוני או משפטי, המצדיק היעתרות לבקשה.
באשר לטענת המבקש, כי הוא עמל על מציאת פתרון חלופי במקום אחר לרעיית עדרו, הרי הדבר מלמד - כך לשיטת המשיבה - כי אין אופק תכנוני, בהתייחס למבנים נשוא הבקשה, ובוודאי שהיתר הבניה לגביהם אינו מצוי "בהישג יד", כדרישת ההלכה הפסוקה. משנה תוקף יש למסקנה זו בהינתן כי ייעוד המקרקעין עליהם שוכנים המבנים נשוא הבקשה, הינו ליער וייעור, ואין כל טענה בפי המבקש כי פעל לשינוי הייעוד.
לכך - טענה המשיבה - יש לצרף את העובדה כי לא מחוור כלל טיבה של הארכה המבוקשת, שכן, המבקש מודה שפתרון סוגית תביעת הבעלות שהוגשה "מן הסתם יהיה כרוך בעוד זמן שלא כל כך מוגדר בשלב זה" (ס' 7 לבקשה), ומתוך שכך, פשיטא כי המבקש עצמו מודה שאין אופק תכנוני נגלה לעין, לקבלת היתרים ביחס למבנים נשוא הבקשה.
באשר לטענת המבקש כי הקרן הקיימת לישראל מעכבת יציאת עדרו למרעה ביערות קק"ל, "דבר שקורה כל שנה מזה שנים רבות מבלי לתת הסבר מניח את הדעת לעיכוב" (ס' 9 לבקשה), טענה המשיבה כי דברים אלו אינם הולמים את אשר משתקף מהבקשה הבראשיתית שהגיש המבקש לביטול צווי ההריסה, וכי לא צורפו אסמכתאות התומכות בטענת המבקש, ומכל מקום, לפי ההלכה הפסוקה, מחדלי רשויות אחרות, ככל שיוכחו, אינן בגדר עילה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה.
על יסוד כל אלה, ולפי שאופיו של צו הריסה מנהלי ככלי יעיל ומהיר, נועד למיגור אפקטיבי של בניה שתכליתה ליצור עובדות מוגמרות בשטח, ובהתחשב בכך שעיכוב ביצוע יכול ויינתן רק במקרים חריגים, טענה המשיבה כי יש לדחות הבקשה, ולחייב המבקש בהוצאותיה.
דיון
האיחור בהגשת הבקשה
בהתאם להוראת תקנה 2(א)(2) לתקנות, יש להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע צו "עד שבעה ימים לפני מועד ביצוע הצו".
במקרה דנא, הבקשה הוגשה ביום 20.3.14, בעוד שהמועד האחרון שנקבע לביצוע צווי ההריסה על ידי המבקש, הינו 22.3.14. לאור האמור, ובשים לב להוראת תקנה 6 שפורטה לעיל, דין הוא, לכאורה, לדחות הבקשה, מטעם זה בלבד.
ואולם, אומר כבר עתה, כי לו התרשמתי כי לגופו של עניין, יש ממש בבקשה, לא הייתי בא להטות הבקשה לשבט, מטעם זה בלבד, ולכל היותר, אפשר כי הייתי מרפא האיחור בדמות פסיקת הוצאות הולמות.