אבו קרטומה נ' הפניקס הישראלי חברה לבטוח בעמ ואח'

פסק דין

רקע ותמצית טענות הצדדים

התובע, יליד 11.7.59, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, בשל מעורבותו בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 12.8.00 בה היה מעורב רכב מסוג משאית בעל מ.ר 62-224-15 (להלן: "הרכב").

הנתבעת מס' 1 הינה חברת ביטוח והנתבעת מס' 2 הינה איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ. במועדים הרלוונטיים לתובענה, על פי הנטען, ביטחו הנתבעות את השימוש ברכב בפוליסת ביטוח בת תוקף שמספרה 2730023582, כך שהנתבעת מס' 1 ביטחה את השימוש ברכב בשיעור של 70% והנתבעת מס' 2 בשיעור של 30%.

מכתב התביעה עולה, כי במועדים הרלוונטיים היה התובע נהג משאית ומוביל סחורות במקצועו ועבד אצל בעליו של הרכב נשוא התובענה. התובע טוען, כי ביום 12.8.00 הוא נתבקש, במסגרת עבודתו הרגילה, להוביל סחורה לכיוון ג'נין. התובע שימש כנהג הרכב ולצידו היה עובד נוסף אשר שימש כעוזר. לטענתו, בשעה 13:30 או בסמוך לכך נוכח לדעת, כי ביצע פנייה חדה וכי כתוצאה מכך הסחורה אשר הייתה על המשאית סטתה ונטתה הצידה. התובע עצר את הרכב, ובעודו מונע, ירד יחד עם העוזר כדי לסדר את הסחורה על מנת להמשיך בנסיעה בטוחה. התובע טוען, כי לאחר שסיימו להשיב את הסחורה למקומה, הוא עלה לרכב באמצעות המדרגות הממוקמות בתחתית דלת הנהג ולפתע רגלו הימנית החליקה ובניסיונו לאחוז בדבר מה הוא נחבל באופן קשה בברך רגלו השמאלית.

התובע טוען, כי חש כאב ועז והכרתו התערפלה. לטענתו, לאחר מנוחה ועל אף כאביו העזים ביקש להמשיך בנסיעה. התובע ציין, כי מאחר ועוזרו היה תושב השטחים הרי שלא היה בידו להחליפו בנהיגה. התובע טוען, כי סבר שמדובר בפגיעה יבשה וקלה בלבד ורק לאחר שברכו החלה להתנפח הוא פנה לקופת חולים לקבלת טיפול רפואי. התובע נבדק והומלץ לו לבצע פיזיותראפיה, קבלת טיפול תרופתי ושהייה במנוחה מוחלטת. ביום 30.9.00 בוצע לתובע מיפוי עצמות אשר הדגים ריכוז ממוקם בקונדיל הפמורלי המדיאלי עם חשד לאוסטאונקרוזיז מישנית לחבלה. בהמשך, ובשל החמרה במצבו, עבר התובע, ביום 16.2.01, ניתוח בברכו, שלאחריו נדרש להתהלך עם קביים ולעבור טיפול פיזיותראפי ממושך, ללא שיפור משמעותי. התובע טוען, כי מצבו הדרדר וכי ביום 8.3.02 הוא נאלץ להתאשפז פעם נוספת וכי הוא עבר בדיקות והליכים רפואיים נוספים. התובע טוען, כי הטיפולים הרפואיים אשר עבר לא הביאו לייצוב בהידרדרות אשר חלה במצבו. לטענתו, הוא סבל ועודנו סובל מנכויות שונות ללא הטבה של ממש במצבו.

לטענת התובע, טרם התאונה הוא עבד כנהג משאית והשתכר סך של 3,000 ₪ נטו לחודש. לטענתו, עתידו במקום העבודה היה מובטח והוא אף עתיד היה לקבל שכר גבוה יותר. עוד טוען התובע, כי הומלץ לו על תקופת מנוחה ממושכת, בת 792 ימים, אשר בגינה נעדר ממקום עבודתו. לטענתו, מיום 13.8.00 לא היה בידו לשוב לעבודתו. התובע מוסיף וטוען, כי לא היה בידו למצוא את מקומו בשוק העבודה, למעט עבודה זמנית אשר בה עבד מיוני 2001 ועד ליום 7.3.02. לטענתו, לא היה בידו להמשיך בעבודה האמורה בשל מצבו הרפואי וניתוח אשר עבר בברכו. התובע טוען, כי טרם התאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו והיה בידו לבצע את עבודתו, ובעקבות התאונה אין בידו לשוב לעבודתו או לעבודה אחרת.

התובע מוסיף וטוען, כי בעקבות התאונה נגרמו ועתידים להיגרם לו הוצאות רפואיות. כמו כן, בשל פגיעתו אין בידו לנהוג ועל כן הוא נדרש לנסוע בתחבורה ציבורית ופרטית. כן טוען, כי בעקבות התאונה הוא מתקשה בביצוע פעולות בסיסיות וכי הוא נזקק ועתיד להיזקק לעזרת צד שלישי.

התובע ציין, כי פנה לביטוח הלאומי והודיע על פגיעה בעבודה. כן ציין, כי נקבעו לו נכויות זמניות ונכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 1.1.03. כמו כן ציין, כי הוא הוכר כנכה נזקק מיום 16.6.01 ועד ליום 31.8.02 בשיעור של 100% מגובה הקצבה.

התובע עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכאב וסבל.

הנתבעות מתנגדות לתובענה וטוענות, כי דינה להידחות.

הנתבעות מכחישות את עצם התרחשות התאונה ונסיבות התרחשותה, כפי שפורטו בכתב התביעה. בנוסף טוענות, כי תיאור הפגיעה מופרך, מוגזם וחסר בסיס עובדתי. לטענתן, מקור מצבו של התובע במצב קודם או בתאונות אשר אינן קשורות לתאונה בה עסקינן. לטענתן, אין קשר סיבתי בין מגבלותיו וכאביו של התובע, ככל שקיימים, והתאונה בה עסקינן. לטענת הנתבעות, התובע לא נפגע בתאונה וככל שנפגע הרי שפגיעתו הייתה קלה ולא הותירה מגבלות, כאבים או נכות כלשהי. הנתבעות מוסיפות וטוענות, כי התובע שב לתפקד כפי שתפקד טרם התאונה ולא נגרמו או עתידים להיגרם לו הפסדי השתכרות. לטענתן, התובע לא פעל או לא פעל די לשם הקטנת נזקיו.

הראיות

מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות של התובע, של מר אחמד חאלד (להלן: "אחמד")- מעבידו של התובע במועדים הרלוונטיים ושל מר עאמר סאלח שריף אלסעדי (להלן: "עאמר")- אשר על פי הנטען היה ברכב בעת התאונה. בתחילת ישיבת ההוכחות אשר נערכה ביום 14.3.10 הודיע בא כוח התובע, כי לא ניתן לעאמר אישור כניסה לארץ. בנסיבות אלו, הוצא תצהירו של עאמר מתיק בית המשפט. התובע ואחמד נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

הצדדים בתובענה שלפניי חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. התובע טוען, כי נפגע בברכו עת שביקש לחזור לרכב ממנו ירד במהלך נסיעתו, לשם סידור סחורה אשר התהפכה ברכב בעקבות סיבוב חד. על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח, כי נפגע ואת נסיבות פגיעתו, כך שניתן יהיה להכריע האם נסיבות פגיעתו מטילות חבות על הנתבעות. בשלב זה אקדים ואומר, כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל על כתפיו.

במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי במסגרת עבודתו הוא נהג במשאית, הוביל סחורה, לקח סיבוב חד, הסחורה התהפכה, הוא ירד מהרכב בכדי לסדר את הסחורה ובעת שטיפס חזרה לרכב קיבל מכה בברכו. בעת עדותו נשאל התובע מתי יצא ממקום העבודה, מי התלווה אליו ומה היה מסלול הנסיעה. התובע לא השיב לשאלה ותחת זאת טען, כי המעביד ביקש ממנו להוביל סחורה, כי התלווה אליו עובד וכי הסחורה הייתה קרטונים של שום. לאחר שנטען בפניו, כי הוא לא השיב לשאלה השיב התובע, כי הוא יצא בשעות הצהריים, לפני תפילת הצהריים. לטענתו, הוא אינו זוכר מתי בדיוק יצא, אולם הוא זוכר מתי אירעה הפגיעה (עמ' 7 ש' 9-13). התרשמתי, כי התובע ביקש להתחמק מלהשיב לשאלות האמורות.

התובע נשאל להיכן נסע והשיב, כי נסע לשטחים, לגדה. בהמשך ולאחר שנשאל להיכן נסע בגדה העיד, כי נסע לג'נין. התובע טען, כי נסע מנצרת לסנדלה ואחר כך לג'נין והוסיף, כי החוקר טעה שעה שרשם קלקיליה. התובע העיד, כי התאונה ארעה אחרי כפר סנדלה והוסיף, כי בכניסה לסנדלה יש סיבוב ושם הוא עצר לצד הדרך. התובע טען, כי התאונה ארעה בעת שהיה בדרכו לג'נין (עמ' 7 ש' 14-27).

התובע אישר, כי היה לו בהתחלה עורך דין בשם הריש. התובע נשאל מדוע עורך הדין האמור טען בשמו, במכתב אשר נשלח לחברת הביטוח, כי התאונה ארעה בעת שהוא היה בדרך חזרה לנצרת. התובע השיב, כי התברר שעורך הדין משתמש בסמים וכי עסקינן בטעות של עורך הדין (עמ' 7 ש' 28-29, עמ' 8 ש' 1-4). הנה כי כן, קיימת סתירה בין טענת התובע לפיה התאונה ארעה בעת שהוא היה בדרכו לג'נין והאמור בנ/1 לפיו התאונה ארעה בעת שהתובע היה בדרכו חזרה לנצרת. לא עלה בידי התובע להסביר, באופן אמין, את הסתירה האמורה.

התובע טען, כי אינו מזהה את חתימתו על טופס שהוצג לו. בהמשך אישר את מרבית הפרטים במופיעים בטופס, מלבד מספר הטלפון שלו. נטען בפניו, כי הוא הגיש הודעה במשטרה והתובע אישר, כי החתימה על גבי המסמך הינה חתימתו (עמ' 9 ש' 1-20). התכחשות התובע תחילה לחתימתו על גבי ההודעה גרעה מאמינותו. בהמשך נטען בפניו, כי במסגרת ההודעה הוא טען, כי התאונה ארעה אחרי שהוא הגיע לכיוון ג'נין התובע השיב, כי היה בדרך לג'נין (עמ' 9 ש' 21-22). התובע נשאל באיזו שפה הוא דיבר במשטרה והשיב, כי עברית וערבית והוסיף, כי הוא אינו מדבר עברית כל כך (עמ' 18 ש' 22-23). התובע טען, כי החוקר דיבר עברית (עמ' 18 ש' 24-25). עוד טען התובע, כי החוקר לא הקריא לו את התצהיר (עמ' 18 ש' 26-27). ניסיונו של התובע להסביר את הסתירה האמורה לא הותיר עליי רושם אמין. לעניין זה אציין, כי במהלך עדותו השיב התובע, פעמים רבות, על שאלות בטרם תורגמו לו. התרשמתי, כי הוא מבין את השפה העברית טוב יותר מכפי שהוא הציג. לא שוכנעתי, כי הסתירה בין הגרסאות האמורות נובעת מקשיי שפה.