אבו קלבין ואח' נ' יחידת עוז - רשות האוכלוסין הגירה ומעברי גבול (משרד הפנים)

פסק דין

העתירה

העותרים 1 ו-2 הם בני זוג, ועותרים 3-6 הם ילדיהם. עותרת 1 (להלן: העותרת), ילידת 1976, הינה תושבת ירושלים המזרחית, בעלת רישיון קבע לישיבה בישראל. עותר 2 (להלן: העותר), יליד 1972, רשום במרשם האוכלוסין ב"אזור". השניים נשאו זה לזו בנובמבר 1995. ילדיהם רשומים במרשם האוכלוסין של ישראל במעמד של תושבי קבע. ביום 24.12.1995 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות עבור העותר. פרוט השתלשלות הטיפול בבקשה יבואר בהמשך. עניינה של העתירה הוא בהחלטת משרד הפנים שלא לשדרג את מעמדו של העותר למעמד של תושב קבע בישראל ובדחיית ההשגה שהגיש על כך בפני ועדת ההשגה לזרים, בהחלטה מיום 22.2.2010.

הרקע העובדתי

משהגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות בדצמבר 1995, הופנו שאילתות לגורמי הבטחון ולמשטרה. ביום 8.2.1996 הודיעו גורמי הבטחון כי אין בפיהם הערות. עמדת המשטרה הועברה רק ביום 17.6.1996, וגם בפיה לא היו הערות. עמדה זו נתקבלה לא לפני שהעותרים, ביחד עם 36 עותרים נוספים, פנו בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 2950/96), בבקשה כי יורה על מתן תשובה עניינית ומנומקת על פנייתם.

בעקבות העתירה נענה ב"כ העותרים, ביום 8.12.1996 (נספח מש/2), כי משרד הפנים החליט להיעתר לבקשה במובן זה שהעותר יקבל אשרה מסוג ב/1 למשך שנה, וכי זכאותו להארכה תיבדק לקראת תום התקופה. הודעה על כך נמסרה, כמתחייב, לבית המשפט העליון. ביום 23.3.1997 פסק בית המשפט העליון כי הבקשה לקבלת תשובה מן המשיבים התמלאה במלואה, וכי בכל הנוגע למדיניות של החלטה בשלבים (מתן אשרה מסוג ב/1 לתקופה של 27 חודשים, ולאחריה אשרה לישיבה ארעית למשך 3 שנים), הרי שזו נמצאה סבירה, שכן היא מתחשבת בצורך לקיים תקופת מבחן מדורגת, על מנת לבחון, בין היתר, שמבקש המעמד לא הסתבך בתקופה זו בעניינים פליליים או בטחוניים.

אין חולק, כי בין מועד הגשת העתירה (אפריל 96), לבין המועד בו קיבל העותר לידיו אשרת שהייה לשנה מסוג ב/1 (ביום 19.12.96, בעקבות המכתב מש/2), קיבל העותר מכתב מן המשיב, נושא תאריך 9.9.1996 (ע/11), ובו נתבקש לסור למשרדי המשיב לשם קבלת האשרה הנ"ל. לטענת העותרים, בעקבות המכתב ע/11 פנו מיד ללשכה שבמזרח ירושלים, אולם נאמר להם כי עניינם מחכה להכרעה בבית המשפט העליון. סופו של דבר האשרה התקבלה עוד בטרם הסתיים הדיון בבית המשפט, ביום 19.12.1996, כמפורט לעיל.

ביום 26.11.1997, שבו העותרים ופנו בבקשה להארכת אשרת הישיבה של העותר. עמדת המשטרה התקבלה ביום 14.12.1997. גם הפעם לא היו בפיה הערות. עמדת גורמי הבטחון התקבלה רק במרץ 1998. למרות זאת, זומנו העותרים למשרדי המשיב רק חודשיים לאחר מכן, במאי 1998, וניתן לעותר "אישור מת"ק" לתקופה של 12 חודשים, היינו עד ליום 19.5.1999.

ואכן, העותרים פנו כמתחייב, ביום 2.3.1999, והגישו בקשה להארכת היתר המת"ק במשרדי המשיב. עמדת גורמי הבטחון הועברה ביום 16.5.1999, ואילו עמדת המשטרה הועברה ביום 1.6.1999. מכיוון שלא היו לגורמים אלה הערות, אושרה הבקשה ביום 6.6.1999. הפעם קיבל העותר רישיון ישיבה מסוג א/5.

ביום 27.3.2000, שבו העותרים ופנו בבקשה להארכת תוקף האשרה. המשיב שלח שאילתא מתאימה לגורמי הבטחון ולמשטרה. עמדות גורמים אלה התקבלו בימים 2.4.2000 ו- 12.7.2000 בהתאמה, גם הפעם ללא הערות. בנוסף, ביום 30.3.2000, שלח המשיב שאילתא למוסד לביטוח לאומי לשם קבלת מידע אודות מקום מגורי העותרים. המוסד לביטוח לאומי הודיע למשיב במכתב מיום 14.5.2000, כי העותרת התגוררה עד נישואיה בבית הוריה בג'בל מוכבר, וכי להורי בעלה - על אף שהם נושאים תעודות זהות של הגדה המערבית - יש נכס פרטי בג'בל מוכבר, היינו בתחומי ירושלים. על פי ממצאי המוסד לביטוח לאומי, עם הנישואין עברה העותרת להתגורר עם בעלה בחדר באותו בית (מש/6).

ביום 20.7.2000 הודיע המשיב לעותרים כי עליהם לסור למשרדי המשיב על מנת להסדיר את המשך שהייתו של העותר בישראל. העותרים הגיעו למשרדי המשיב ביום 25.7.2000, ובמועד זה הוארכה האשרה מסוג א/5 שבידי העותר עד ליום 5.6.2001.

ביום 19 באפריל 2001 שוב פנו העותרים בבקשה להארכת היתר השהייה. ההיתר הוארך בשנה, עד ליום 5.6.2002, לאחר שגורמי הבטחון והמשטרה לא הביעו התנגדות לכך.

ביני לביני, ביום 12.5.2002, התקבלה החלטת ממשלה שעניינה במדיניות איחוד משפחות של תושבי הרשות הפלשתינית. לנפקותה של החלטה זו אתייחס בהמשך.

מאז ועד היום נמשכות כסדרן פניותיהם של העותרים להארכת תוקף היתר השהייה של העותר בכל שנה, ורישיון הישיבה של העותר מסוג א/5 מוארך פעם אחר פעם, באין התנגדות של הגורמים הנ"ל. רק ביום 25.2.2009 פנו העותרים למשיב בבקשה לשדרוג מעמדו של העותר למעמד של תושב קבע (ע/26), על אף שלשיטתם הסתיים ההליך המדורג עוד ביום 19.3.2002, בחלוף תקופה של חמש שנים ושלושה חודשים מיום שניתנה בידיהם האשרה הראשונה, 19.12.1996.

בקשתו של העותר לשדרוג מעמדו למעמד של תושב קבע נדחתה ביום 9.3.2009 (מש/18). ביסוד הדחיה עומד התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל - הוראת שעה, תשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת שעה). לפיכך הודע לעותר, כי ימשיך לקבל הארכות של האשרה מסוג א/5, על פי הנוהל (מש/18).

על החלטה זו הגישו העותרים השגה ביום 23.3.2009, שנדחתה, כאמור, ביום 22.2.2010. מכאן העתירה.

החלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים

יו"ר ועדת ההשגה קובעת בהחלטתה, כי העותר הינו תושב האזור, כמשמעותו של מושג זה בחוק הוראת שעה. טענת העותר כי חוק הוראת שעה אינו חל עליו נדחתה מחמת שיהוי ניכר, שהרי החוק נכנס לתוקפו בשנת 2003, כשש שנים לפני שטענה זו הועלתה על ידי העותר. גם לגופה נדחתה הטענה, שכן העותר אינו תושב קבע בישראל אלא תושב ארעי, ולפיכך יש לראותו כתושב האזור לצורך החוק. כך גם קובעת היא, כי לא חלה על עניינו של העותר ההלכה שנפסקה בעע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (תקדין. להלן: הלכת דופש), ולפיה מקום שהיה עיכוב בלתי מוצדק מצד המשיב, יש מקום לשדרג רישיון לישיבת ארעי ולהעניק למבקש רישיון לישיבת קבע. יוער, כי לנוכח העובדה שהלכת דופש נפסקה רק במחצית שנת 2008, לא ראתה יו"ר ועדת ההשגה בפניית העותרים בראשית שנת 2009, בבקשה לשדרוג מעמדו של העותר לתושב קבע, משום שיהוי, ככל שהפנייה נשענת על הטענה כי חל עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בעניינו של העותר מצד המשיב.

נקודת המוצא, כך קובעת יו"ר הוועדה, כי במועד הקובע, היינו 12.5.2002, לא היה בידי העותר מעמד של תושב קבע, ואף לא היו לו רישיונות לישיבת ארעי לתקופה של שלוש שנים, אלא פחות מכך. עוד מציינת היא, כי העותר לא הגיש בקשה לשדרוג מעמדו עובר להחלטת הממשלה. מכאן, שעל פי החלטת הממשלה וחוק הוראת שעה, אין אפשרות לשדרג את מעמדו של העותר למעמד של תושב קבע.

לטעמה של יו"ר הוועדה, ככלל אין מקום להתייחס למועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות כנקודת המוצא, כפי שביקש העותר לעשות, אלא רק ליום אישורה של הבקשה בפועל. כמו כן סבורה היא, כי לא חל עיכוב בלתי מוצדק באישורה של הבקשה האמורה. מיום הגשת הבקשה (25.12.95) לבין יום קבלתה בפועל של האשרה מסוג ב/1 (19.12.96), חלפה שנה, במהלכה התקבלו תשובות מגורמים שונים. תשובת המשטרה, שהיא האחרונה מבין התשובות, התקבלה ב- 17.6.96. ביום 9.9.96 נשלחה לעותר הודעה כי יוכל לקבל את אשרת התייר המבוקשת, אולם הוא התייצב בלשכת המשיב רק ביום 19.12.96, ולא ניתן על ידו הסבר לפשר העיכוב שבהתייצבותו. המסקנה היא, כי מיום שקיבל העותר לידיו את האשרה ועד לשדרוגו של העותר למעמד של תושב ארעי חלפו מעט פחות מ- 27 חודשים (חסרים שבועיים), ואילו ביום החלטת הממשלה (12.5.2002), טרם סיים תקופה של 5 שנים ו- 3 חודשים הנדרשת על פי ההליך המדורג. מכאן קצרה הדרך למסקנתה לפיה אין חל על העותר החריג הקבוע בהוראת סעיף 4 לחוק הוראת שעה, וכך גם אין להיעתר לבקשה לשדרוג המעמד מכוח הלכת דופש.