אבו עראר שפיק נ' אבו עראר עקל סלימאן ואח'

פסק דין חלקי

1.תביעה של קטין (למועד הגשת התביעה) על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה – 1975. התביעה הוגשה כנגד הנהג הפוגע וכנגד קרנית, כי הנהג לא מסר את פרטי הרכב ופרטי הביטוח. קרנית חלקה על החבות כשהטעם לכך הוא שלא נעשה מאמץ מספיק להשיג את פרטי הרכב ופרטי המבטחת וגם כי יש ספק האם קרתה תאונה כלל, למרות הודאת הנהג, כי בבית החולים נמסרה הגרסה של נפילה מאופניים.

2.הנתבע מס' 1 טען כי מחמת האיחור הניכר בהגשת התביעה הוא איננו זוכר באיזה רכב נהג מבין רכבי המועצה, ומי הייתה המבטחת. הניסיון להשיג מידע זה מקרנית כשל לאור שלא היה מאגר ממוחשב לאותם שנים. נעשה ניסיון על ידי התובע להשיג את פרטי הרכבים שעמדו לרשות הנהג באותם שנים, והמועצה המציאה מספר מספרי רישוי אך מטעמים שלא הובהרו, המועצה המקומית, המעסיקה של הנהג, לא התבקשה לתת נתונים באשר למבטחים של אותם רכבים.

בשלב ראשון נעשה הסדר דיוני בין הצדדים לחלק את שמיעת התיק בין החבות לנזק והסדר זה אושר. בשלב יותר מאוחר של התיק הוסכם כי הראיות ישמעו גם לגבי הנזק. בפועל מחמת חוסר מעש מצד התובע להמציא למומחה מטעם בית המשפט צילומים, לא הומצאה חוות דעת.

הנתבע 1, הנהג, לא נכח במירב הדיונים בתיק והוצאו גם מספרי צווי הבאה כדי שיגיע לדיונים ולהיחקר.

3.ב"כ התובע וקרנית חלוקים בתחולת סעיף 12 לפלת"ד כי הנהג היה ידוע מיום התאונה. מדובר בקרוב משפחה שמיד אחר הפגיעה הוא עצר, העלה את התובע לרכב והביאו לבית אביו. האב או הדוד של הקטין הביאו אותו לבית החולים ע"ש "סורוקה" ולפי עדותו של התובע, הנהג גם ביקר אותו בבית החולים.

עמדת ב"כ התובע היא שסעיף 12 מאפשר חיוב של קרנית גם כשהנהג ידוע אך לא ניתן להשיג את פרטי הרכב והביטוח. בא כוח קרנית הפנה לפסק דין של בית המשפט השלום, כב' השופטת הניג, שעסק במקרה דומה, ולפסק דין של בית משפט העליון שבו נקבעה החובה לפעול בשקידה ראויה להשגת פרטי הנהג, כאשר רמת השקידה הראויה צריכה להיות "סבירה ומציאותית" [ רע"א 3909/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' קורן (לא פורסם, 3.11.09) (להלן: "עניין-קורן") ].

4.גרסת התובע יליד 19.8.85, שנתמכת בגרסת הדוד שלו ובגרסת הנתבע 1, הנהג, היא שהנתבע 1 פגע בו כאשר חלף על פניו כשהלך לבית הספר, ביום 5.11.91, בישוב ערערה בנגב. הגרסה שנמסרה בבית החולים היתה שהתובע נפל מאופניים. הדוד של התובע מסר גרסה בתצהיר עדות ראשית, שהנתבע מס' 1 ביקש לא לספר את האמת כי חשש לרישיונו. גרסת התובע היא שאביו היה באותה העת עם אשתו בבית החולים ע"ש "הלל יפה" בחדרה היכן שילדה, כעולה ממוצג ת/1 והיה זה הדוד שלקח אותו לבית החולים. גם הדוד מסר גרסה זו בתצהיר עדותו הראשית. הנתבע 1 זכר שהאב היה עם הילד. האב לא העיד והדוד לא הועד בדיון הנדחה הגם שכך התבקש.

גרסת התובע שנלמדת מהדוד, היא שבסמוך לתאונה לא התבקשו פרטי הרישיון והביטוח מהטעמים לעיל. מצב זה ממשיך גם כשהוגשה תלונה במשטרה בשנת 1997, על אף שפרטי הנהג היו ידועים. לא הובאו ראיות מדוע הוא לא מסר למשטרה מי פגע בבנו.

לכשהוגשה התביעה בשנת 2003 צויין בכתב התביעה כי הנתבע 1 מסרב למסור את הפרטים ואילו הנתבע 1 ציין בכתב הגנתו שאינו זוכר באיזה רכב נהג באותו בוקר. הנתבע 1 נחקר בדיון ביום 30.5.06, על ידי ב"כ התובע וקרנית. לדבריו הוא זכר את התאונה אך לא זכר האם נהג ברכב שלו או של המועצה.

בית המשפט שאל אותו אם לרכב היה ביטוח והוא השיב בחיוב, כי כך הוא נוהג תמיד. הוא גם העיד שלמעשה לא קרה דבר לתובע. לעומתו התובע העיד שהיה בבית החולים והנתבע 1 גם ביקר אותו. בכתב התביעה נטען לאישפוז של 7 ימים.

5.העובדה שהנהג היה בן משפחה אינה מבססת עילת תביעה לפי סעיף 12 לחוק כנגד קרנית. בין אם הנתבע 1 ביקש מטעמיו לא לגלות כי הוא פגע בקטין (גרסת הדוד של התובע) ובין אם היתה העדפה לא לתבוע אותו מטעמים אחרים התוצאה זהה. המקרה שנבחן בפני כב' השופטת הניג היה של קטין שנפגע ובני משפחתו לא ביקשו את פרטיו של הפוגע הגם שהוא לא עזב את המקום. לימים הוגשה תביעה נגד אבנ"ר ונגד קרנית ותוך כדי ניהול התיק התברר שבמועד מסויים שקדם את הגשת התביעה, הנהג הפוגע נפטר. יחד עם זאת, כב' השופטת הניג מציינת כי ככל הנראה היתה פניה לאב מחברת הביטוח והוא דחה את הפניה. לאחר שנפטר כל שנמצא בארנקו זה פתק עם ציון השם "כלל" אך לא היה ברור אם היא היתה המבטחת.

בית המשפט מצא כי מעבר לכשל הראשוני, שיתכן ותוקן ע"י הנהג כשידע את המבטחת שלו היו מחדלים מאוחרים של בירור הפרטים, גם על ידי התובע לאחר שבגר (ת.א 29617/06 (שלום תל אביב) שמעוני נ' עזבון המנוח בן אבו טירן ז"ל).

בשונה מהנסיבות שעמדו בפני כב' השופטת הניג, הנתבע 1 לא נעלם ולא היה אדם זר וניתן היה להשיג את החסר במשך כ-13 שנים. לא ניתן כל הסבר מדוע דבר לא נעשה עד למועד הגשת התביעה בשנת 2003.

לאחר הגשת התביעה נעשה ניסיון מסויים על ידי ב"כ התובע להשיג המידע אך לכל היותר הוא השיג פרטים של רכבים שבתקופה הרלוובנטית שימשו את הנתבע 1 כמהנדס המועצה המקומית. מטעמים לא ברורים ב"כ התובע לא ביקש מהמועצה את פרטי המבטחים של אותם רכבים הגם שקיבל את מספרי הרישוי של הרכבים. ב"כ התובע גם לא העיד מישהו מטעם המועצה לתת הסבר לגבי ביטוח הרכבים.

6.הדין החל בענייננו הוא סעיף 12 (א) לפלת"ד אך לאור העובדה שפרטי הנהג היו ידועים נבחנת המחלוקת לפי החלופה נשוא סעיף משנה (2) לסעיף קטן (א) ולא לפי סעיף משנה (1) העוסק בהעדר מידע על הנהג.

על פי תנאי סעיף 12 (א) (2) לחוק, קרנית תישא בפיצוי במקום שבו "אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה...". יתרת הסעיף חלה על נפגע שאינו ישראלי בנסיבות של נהיגה ברכב המכוסה בכרטיס ביטוח רכב בין לאומי.

הנטל חל על התובע להוכיח כי לנוהג לא היה ביטוח או שהביטוח לא מכסה את החבות. על פי הראיות בתיק הבדיקה של נתוני הביטוח נדחתה עד לשנת 2003 ואז היא נתקלה בשכחה של הנתבע 1, הנהג. הניסיון להגיע למידע בדרך אחרת כשל, כמפורט לעיל. הסיבה לתקלה ידועה למשפחת התובע, ולא נחשפה בפני בית המשפט. בהעדר נתונים לא ניתן להעריך האם יש לקבל את ההסבר של התובע ומשפחתו או לדחות את ההסבר. התוצאה היא שלא הורם נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע כי לנהג לא היה ביטוח או שהביטוח לא כיסה את החבות. על פי הראיות, הנטל לא הורם מטעמים בשליטת התובע ומשפחתו. לפיכך, לא הוכחה החבות של הנתבעת 2.

7.התביעה הוגשה גם כנגד הנהג, הנתבע 1, אשר הגיש כתב הגנה וטען להתיישנות. הוא גם הודה בכך שפגע בתובע. הוא חלק על כך שמנע מידע ביטוחי מהתובע. העילה נגדו היא העילה על פי הפלת"ד ולא מחמת מניעת מידע ביטוחי.

טענת ההתיישנות נדחית, שכן התובע נפגע כקטין ולפיכך מניין הימים לתום תקופת ההתיישנות נמנה מעת הגיע הקטין לגיל 18. התובע בגר ביום 19.8.03 והתביעה הוגשה ביום 14.5.03. לפיכך התביעה לא התיישנה.