אבו עיד נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין הודעת תשלום קנס מספר 1448016335, אשר ניתנה בשל נהיגה באור אדום, עבירה מיום 20.09.04. הקנס שולם בשנת 2004.

ב"כ המבקש טענה כי המבקש לא קיבל לידיו את הודעת תשלום הקנס ומשכך מניין הימים הקבוע בחוק טרם החל. לדבריה, המבקש שילם את הקנס בשנת 2004 במסגרת תיק גבייה, אולם גם אז לא ידע על קיום הדו"ח. עוד טענה כי אין בתשלום הקנס משום הודאה בביצוע העבירה, שכן המבקש לא נהג ברכב במועד הרלוונטי, אלא אדם בשם מוחמד אבו עיד, שתצהירו צורף לבקשה. לעניין השיהוי הפנתה ב"כ המבקש לעפ"ת (חיפה) 25205-03-11 בן שלוש נ' מ"י.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, טענה כי הבקשה אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, אולם בית המשפט רשאי לקבלה מנימוקים מיוחדים שיירשמו. עוד טענה כי בהתאם לחוק קיימת חזקת מסירה גם ללא חתימה על גבי דבר הדואר, כי המבקש לא פעל בגדר הזמן הקבוע בחוק וכי נוכח השיהוי הניכר יש לדחות את הבקשה. לדבריה, תצהירו של מוחמד אבו עיד אינו מפורט ואין די בו לסתירת החזקה לפיה בעל הרכב הוא שנהג במועד הרלוונטי.

סעיף 229 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, רשאי להודיע, תוך 90 ימים מיום ההמצאה, שיש ברצונו להישפט על העבירה.

סעיף 230 לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229 (ה) לחוק, בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו.

סעיף 229 (ה) לחוק, בשינויים המחויבים, קובע כי ניתן לדון בבקשה שהוגשה באיחור, אם לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.

סעיף 229 (ח) קובע כי מי ששילם את הקנס הרשום בהודעת תשלום הקנס, רואים אותו כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו.

בהתאם להלכה הפסוקה, הארכת מועד להישפט תינתן רק מקום בו אדם לא ידע ולא יכול היה לדעת כי אישום תלוי ועומד כנגדו, כאשר על בעל הרכב הנטל להוכיח כי אי קבלת הודעת תשלום הקנס מקורה בנסיבות שאינן תלויות בו (רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל – פורסם במאגרים המשפטיים).

אין מחלוקת כי במקרה דנן הקנס שולם על ידי המבקש. המבקש אף הודה במהלך הדיון בבית המשפט כי שילם את הקנס עוד בשנת 2004. בנסיבות האמורות, הנני קובעת כי המבקש ידע, ולמצער היה עליו לדעת והיה ביכולתו לדעת, כי האישום דנן תלוי ועומד כנגדו, וזאת כבר בשנת 2004 !

ב"כ המבקש טענה כי למרות שהמבקש שילם את הקנס בשנת 2004, המבקש לא ידע אודות הדו"ח, כיון שהקנס שולם במסגרת תיק גבייה. לטענתה, בהליך הגבייה לא פורטו הדו"חות.

עוד טענה כי המבקש גילה דבר קיומו של הדו"ח רק לאחר שקיבל הודעה ממשרד הרישוי על שלילת רישיונו בשל ריבוי נקודות (במהלך הדיון הוסבר כי שוטר הודיע למבקש שרישיונו נשלל ולכן המבקש בדק את מצב הניקוד במשרד הרישוי וכך גילה דו"ח זה).

אין בידי לקבל טענות אלו.

ראשית, לא הובאה כל ראיה מטעם המבקש לביסוס טענותיו בדבר הליך הגבייה ומהלכו.

שנית, מדו"ח "תדפיס ניקוד לנהג" שצורף לבקשה עולה כי בשנת 2004 נרשמו לחובת המבקש שתי עבירות תעבורה בלבד: העבירה נשוא בקשה זו ועבירה נוספת מיום 26.11.04 בגין מערכת אורות בלתי תקינה. לאור מיעוט העבירות, יכול היה המבקש להתחקות אחר הדו"ח שלפניי ללא כל קושי, אך המבקש לא עשה כן, לא הודיע על רצונו להישפט בגדר התקופה הקבועה בחוק ואף בחר לשלם את הקנס ובכך להודות במיוחס לו.

לאור האמור, לא הראה המבקש כי אי קבלת הדו"ח נבעה מנסיבות שאינן תלויות בו.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 21.03.13, בחלוף כ-8.5 שנים, מעת שנודע למבקש על קיום הדו"ח.

בשים לב לשנים הרבות שחלפו ממועד ביצוע העבירה ולתקופה הממושכת שחלפה מאז שולם הדו"ח, דין הבקשה להידחות (רע"פ 4557/08 משה בן זכאי נ' מדינת ישראל – פורסם במאגרים המשפטיים).

יצוין כי לא הוצגה בפניי כל סיבה סבירה לשיהוי הממושך בהגשת הבקשה.