פסק דין
התובע הגיש תביעה זו, לפיצוי כספי בסך 4,799 ₪, בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים ביום 20.5.09, כאשר הנתבע 1 עשה פניית פרסה מבלי לשים ליבו לכך שהדרך פנויה ופגע בחלק האחורי שמאלי ברכבו של התובע.
הנתבע 1, למעשה לא חלק על אחריותו לתאונה. הוא אף לא הכחיש כי חתם על המסמך הנלווה לכתב התביעה לגבי אשמו בתאונה.
הנתבעת 3, היא המבטחת של רכב הנתבע 1, לא חלקה על עצם אשמו של הנתבע 1, אולם טענה להעדר כיסוי ביטוחי, לנוכח טענתה כי הנתבע 1 היה בפסילה בעת התאונה.
בעניין זה, צודקת המבטחת, הנתבעת 3, כי נהיגה בפסילה נוגדת את הפוליסה ומשנה את הסיכון באופן משמעותי. יחד עם זאת לנוכח הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, היוצר יריבות ישירה כלפי צד ג', הרי שעל המבטחת הנטל להוכיח טענות מעין אלה שיש לה כלפי המבוטח, השוללות זכותו של צד שלישי, כפי שנקבע לא אחת:
"...לא ברור כלל מדוע לא טרחה מנורה לפנות למשרד הרישוי או המשטרה על מנת לקבל מסמך רשמי בענין זה. עיננו הרואות שמנורה לא עמדה בנטל להוכיח טענה זו..." (ת"א (שלום ת"א) 22298/08 בצ'צ'ו נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(1), 33661 , 33663 (2009))."...לאחר שהכרעתי כי במקרה דנן, היריבות בין הנתבעת לבין התובע הינה ישירה, הרי שממילא קיימת עילת תביעה נפרדת ועצמאית ולנתבעת, מכח סיפא של סעיף 68 לחוק, עומדות כל אותן טענות שעומדות למבוטח כלפי צד ג'. משכך הם פני הדברים, הרי שטענת הנתבעת לפטור אותה מן החבות ע"פ הפוליסה מחמת תחולת חריג או סייג מסויים הנאמרים בה, הינה בבחינת טענת הגנה ועליה מוטל נטל הראיה להוכיח טענתה זו... ...דווקא באיזון הנכון בין האינטרסים של הצדדים נראה כי הנתבעת יכולה היתה לדעת ו/או לברר ביתר קלות את הטענה באשר לקיומו/העדרו של רישיון בר תוקף במועד התאונה..." (ת"א (שלום הר') 320/06 צינר יאיר נ' מצרי שאול, תק-של 2006(3), 24117 , 24120 (2006)).
הנתבע 1 הגיש את המסמך נ/1, שלטענתו מלמד על כך שהיה בידו רשיון בר-תוקף. גם העד רז אליאב, אישר בעת הדיון כי הפקידה במשרד הרישוי אמרה שהפסילה של הנתבע 1 היתה רק לגבי בקשה לרשיון מסוג C1 ולא לגבי רשיון מסוג B.
בהתחשב בבעייתיות המסמך, הוריתי לנתבע 1 להמציא אישור ברור יותר, ואכן, לאחר הדיון הוגש מסמך ממשרד התחבורה בו נקבע כהאי לישנא:
"הפסילה המסווגת הינה פסילה מנהלית, לכל הדרגות מלבד רכב מסוג B פרטי, ו- C1 – משא עד 15 טון. דרגות שמר אבן באסל ראחל יכול לנהוג".
כאמור לעיל, הנטל הוא על המבטחת, הנתבעת 3, להוכיח כי המבוטח נהג בפסילה ולכן אין כיסוי ביטוחי. גם אם המסמך איננו ברור, הרי שבהתחשב בכל האמור לעיל, נראה כי המבוטחת לא הוכיחה זאת, ולכן הטענה להעדר כיסוי ביטוחי נדחית.
התובע תבע גם את הנתבע 2, סוכן הביטוח באופן אישי, למרות שלא העלה כל עילת תביעה אישית כנגדו, ולכן דינה של תביעה זו להדחות.
באשר לנזק – התובע פוצה ע"י המבטחת שלו, והוא תובע רק השתתפות עצמית, הפרש שכר טרחת שמאי והפסד הנחת העדר תביעות. אפשרתי לתובע להגיש אישורים לגבי ההוצאות הנ"ל לאחר הדיון.
באשר למידת ההשתתפות העצמית, לכתב התביעה צורף אישור מחברת הביטוח על ניכוי בסך 1,763 ₪, שאף הוגש בדיון וסומן ת/1. לא ברור כיצד פתאום נשתנה סכום זה לסכום של 3,793 ₪ במסמך שהוגש לאחר הדיון, ואאשר איפוא את הסכום המקורי שנתבע ותו לא.
באשר להפסד הנחת העדר תביעות, התובע הגיש אישור על הפסד זה בסך 901 ₪.
שכר טרחת השמאי, 2,506 ₪, אכן נראה מופרז ביחס לחוות דעת שמאיות דומות, ללא כל הסבר המצדיק שכר כה גבוה, ולכן אאשר רק מחצית מן ההפרש הנתבע בסך 818 ₪, מעבר לסכום בו פוצה התובע בגין שכ"ט השמאי ע"י המבטח שלו.
אשר על כן, התביעה נגד הנתבע 2 נדחית, והתובע ישלם הוצאות לנתבע 2 בסך 400 ₪ בתוך 30 יום מהיום.
התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 3 מתקבלת, ועליהם לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סכום כולל של 3,182 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובצירוף סכום כולל בגין הוצאות משפט בסך 400 ₪ נוספים, הכל בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.
בקשת רשות ערעור ניתן להגיש בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.
ניתן היום, כ"ח אב תש"ע, 08 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.