החלטה
1.בפני בקשה להורות על ביטול קובלנה פלילית, בהתאם לסעיף 150 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן:"החוק").
2.בתאריך 1.1.08 הגיש הקובל לבית המשפט כתב קובלנה פלילית כנגד הנאשמים בגין עבירות של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981 ופרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, לפי סעיף 6 בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.
3.בתאריך 17.2.08 החלטתי להעתר לבקשת הנאשמים ולדחות את הקובלנה על הסף, שכן, סברתי שמדובר בקובלנה נגד עובד ציבור, שעניינה במעשה שנעשה תוך מילוי תפקידו ובהעדר הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, כאמור בסעיף 69 בחוק, אין סמכות לבית המשפט לדון בקובלנה זו.
4.בית המשפט העליון, בהחלטתו מיום 20.8.09, קבע כי במצב המשפטי הנוכחי לא ניתן להחיל את האמור בסעיף 69 בחוק, גם על עובדי עירייה, ומשכך הגשתה של קובלנה על ידי הקובל לא הייתה טעונה אישורו של היועץ המשפטי לממשלה ולכן לא היה מקום לבטלה מטעם זה. בנסיבות אלה, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית משפט השלום לדיון בקובלנה לגופה.
5.בתאריך 21.7.10 תוקן החוק ונקבע כי מעמדם של עובדי עירייה הינו כמעמדם של עובדי ציבור, בהקשר לתנאים להגשת קובלנה פלילית (חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 120) התש"ע – 2010).
6.בישיבת יום 7.9.10 הגיש הקובל כתב קובלנה מתוקן המייחס לנאשמים עבירות נוספות של איומים, לפי סעיף 192 בחוק העונשין, התשל"ז – 1977 והסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447 (א) (1) בחוק העונשין.
7.בנסיבות אלה, עתר ב"כ הנאשמים לבטל את הקובלנה הפלילית מאחר והוגשה ללא הסכמתו הנדרשת של היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסעיף 69 בחוק.
8.ב"כ הקובל עתר לדחות את הבקשה שכן, לטעמו, הואיל והקובלנה המקורית הוגשה לפני תיקון החוק, הוא אינו חל בעניינם של הנאשמים. עוד הוסיף וטען, בתגובתו לבקשה, כי פעולותיהם של הנאשמים לא נעשו תוך מילוי תפקידם ומשום כך, ממילא, הוראות סעיף 69 בחוק אינן חלות על עניינם.
9.השאלה העומדת לדיון האם במצב הדברים כפי שפורט לעיל, היה על הקובל להשיג הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב קובלנה מתוקן.
10.בנסיבות המפורטות בהחלטתי זו, לא מצאתי מקום להורות על ביטול הקובלנה כולה, בשלב זה, ואני מאפשרת לב"כ הקובל לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולקבל הסכמתו להגשת הקובלנה, בהתאם לסעיף 69 בחוק.
11.סעיף 69 בחוק קובע כי:
"לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה, בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה".
12.למקרא כתב הקובלנה המקורי והמתוקן נראה כי מיוחס לנאשמים מעשים שנעשו במסגרת תפקידם כעובדי עירייה. אף הפסיקה קבעה בעניין זה כי:
"פרשנות תכליתית של סעיף 69 מחייבת פריסת חסותו של סעיף 69, גם על מעשים שנעשים בשולי התפקיד או במתחם הסיכון הסביר שלו" (ע"פ (תל אביב – יפו) 70520/01, היועץ המשפטי לממשלה נ' נמרודי תק - מח 2002 (3) 6209).
13.הלכה היא כי תכולת הוראות בתחום סדרי הדין מחייבות מיום כניסתן לתוקף, שכן אין לנאשם זכות קנויה להידון על פי כללי סדר דין שהיו בתוקף במועד ביצוע העבירה או במועד הגשת כתב האישום, זאת בהבדל מתיקון הוראת חוק מהותית המשנה מצב שהתקיים בעבר ואינו קיים עוד בהווה, שתחולתה רטרואקטיבית לגבי הנאשם (עת"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל, פד"י מו (2) 565).
14.תיקון פקודת העיריות מיום 21.7.10, השווה את מעמדם של עובדי העירייה למעמד של עובדי ציבור בכל הנוגע לתנאים להגשת קובלנה פלילית. תיקון זה קדם למועד הגשת כתב הקובלנה המתוקן ולא התקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב קובלנה מתוקן.
15.לו מדובר היה בכתב הקובלנה המקורי שהוגש עת המצב החוקי היה שלא היה צורך בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשתו, כי אז, ברור, כי תיקון פקודת העיריות אינו רלוונטי. במקרה שבפנינו, מדובר בכתב קובלנה מתוקן המכיל עובדות חדשות ואישומים חדשים, שלא הופיעו בכתב הקובלנה המקורי, ולטעמי ברור כי שינוי החוק מחייב את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, לפחות בכל הנוגע לעובדות ולאישומים החדשים שלא הופיעו בכתב הקובלנה המקורי.
16.יחד עם זאת, לא כל הפרה מהותית של הדין גוררת בטלות ויש לאבחן בין הפגם לבין תוצאותיו, כששיקולי צדק ואינטרס הציבור עשויים להשפיע על התוצאה ואף למנוע החלטה פגומה.
תורת "הבטלות היחסית" דורשת התייחסות נקודתית לפגם, לטיבו, לנסיבות הענין ולתוצאות ביטולו של פסק הדין, כאשר: "הנפקות של הפגם צריכה להיות הולמת את חומרת הפגם".