אבו סוכון נ' ויטלם ואח'

נוכחים:

הקובל וב"כ עו"ד אברהם לנדשטיין

הנאשמים וב"כ עו"ד ארז נוריאלי

פרוטוקול

1. בפניי בקשה לפסילתי כמותב היושב בדין בעניינו של הקובל, לפי סעיף 77א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984.

2. בדיון שהתקיים ביום 17.02.08, הוגשה בפניי בקשה למחיקת קובלנה פלילית על הסף הואיל והוגשה בלא שהתקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, בניגוד לאמור בסעיף 69 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "החוק"). בהחלטתי קיבלתי את עמדת הנאשמים והחלטתי לדחות את הקובלנה על הסף שכן המדובר בקובלנה נגד עובד ציבור, שעניינה במעשה שנעשה תוך מילוי תפקידו ובהעדר הסכמת היועץ המשפטי לממשלה אין סמכות לבית המשפט לדון בקובלנה זו. כן התרשמתי כי לא דובר בהגשת קובלנה תמימה של מי שחש כי רשויות המדינה מתעמרות בו, אלא במי שמצא לו אג'נדה להתעמר ברשויות המדינה. בנסיבות אלה, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 3 בחוק, פסקתי כי הקובל ישלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪, שישולמו בתוך 21 יום מיום הדיון.

3. על החלטתי זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שעיקרו נסב נגד החיוב שנפסק. בית המשפט המחוזי מרכז (עק"פ 1465-03-08) קיבל את טענת הקובל כי היה על מותב זה לפעול בהתאם לסעיף 150 בחוק ולהורות על ביטול כתב האישום ולא לקבוע כי הקובלנה נדחתה על הסף. ואולם, נוכח התנהגותו של הקובל בבית המשפט והתעלמותו מהוראת סעיף 69 בחוק, קבע בית המשפט כי היה מקום לחייבו בתשלום הוצאות. יחד עם זאת, לא מכוח סעיף 3 בחוק אלא מכוח סעיף 80 (א) בחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ומשכך נקבע כי תשלום ההוצאות יעמוד על 9147 ש"ח.

4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז הגיש הקובל רשות ערעור פלילי ובמרכזה טענות שונות לעניין ההוצאות שנפסקו לו. בית המשפט העליון סבר כי במצב המשפטי הנוכחי לא ניתן להכיל את האמור בסעיף 69 בחוק גם על עובדי עירייה ומשכך הגשתה של הקובלנה על ידי הקובל לא היתה טעונה את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה ומשכך לא היה מקום לבטלה מטעם זה. בנסיבות אלה, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית משפט השלום לדיון בקובלנה לגופה וביטל את החיוב בהוצאות שהושתו על הקובל.

5.בתאריך 03.03.10 פנה ב"כ הקובל לבית המשפט בבקשה לקביעת מותב ומועד דיון. כב' השופט היימן, בהחלטתו מיום 10.3.10 קבע כי לא מצא לסטות מסדרי העבודה בבית המשפט ולקבוע דיון בפני מותב אחר ואף הסב את תשומת הלב כי אף ביהמ"ש העליון לא קבע כי התיק ידון לפני מותב אחר. לאור זאת קבע כי הדיון יתקיים ביום 15.04.10 בפניי.

6.בדיון שהתקיים בפני בתאריך 28.04.10 טען ב"כ הקובל כי יש לראות בדבריי לעיל, כפי שמופיעים בפרוטוקול מיום 17.2.08, כקביעה חריפה המביעה עמדה שבשלה מבקש מרשו להעביר את הדיון בפני מותב אחר. ב"כ הקובל אף הוסיף כי לאור התרשמותי והחלטתי לעיל, מן הדין שאגזור על עצמי מראש את ההימנעות מדיון בתיק טעון זה. לאחר שהפניתי את תשומת ליבו של ב"כ הקובל להחלטתו של סגן הנשיאה כב' הש' הימן עתר הוא לפסילתי בסוברו כי מותב זה לא יוכל לשפוט את מרשו באובייקטיביות.

7.לטעמו של ב"כ הנאשמים עסקינן בהחלטה מקדמית טרם חשיפתו של ביהמ"ש לחומר הראיות. לפיכך, לטעמו, התבטאות זו או אחרת של ביהמ"ש, בהליך המקדמי, אין בה כדי ללמד על קיומו של אותו חשש ממשי, שדעתו של ביהמ"ש ננעלה. בהקשר זה, ביקש ב"כ הנאשמים להפנות לדבריו של כב' השופט ברק בע"פ 1847/05 עלי בן חוסין עבדאללה נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1) 3983, לפיו, השאלה העומדת לדיון היא שאלת סופיות העמדה. היינו: האם נוצר חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. סופיות העמדה נגזרת גם מהאופן והמסגרת הדיונית שבו הובעה אותה עמדה, ואין בעמדה שהובעה משום קביעה בהקשר לסופיות הדיון, לנעילת ההחלטה או למהימנות העורר בהליך. כמו כן, לאור מכלול השיקולים העולים מהפסיקה, ביקש ב"כ הנאשמים לבחון, בין היתר, האם מדובר בהתבטאות כוללנית במסגרת הדיונית או הפרטנית, בהתבטאות מסויגת בהליך ביניים המבוססת על הנחה עובדתית, או המדובר בהתבטאות נחרצת בסיום ההליך, המבוססת על ממצאים וראיות. כמו כן, ביקש להפנות למקרה דומה, אשר נדון בע"א 8062/03 יוסרי אסמאעיל ברבח נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, תק-על 2003(3), 658, לפיו, בערכאה הראשונה התייחס ביהמ"ש לתום ליבו של המערער ולמרות זאת, כב' השופט ברק לא קיבל את בקשת הפסילה וקבע כי אין בכך משום נעילת דעתו של בימ"ש קמא. לאור זאת, ביקש ב"כ הנאשמים לדחות את הבקשה.

8.ב"כ הקובל השיב כי חרף העובדה שלא נכח בדיון הרי שקביעת בית המשפט כי התרשמותו היא שאין המדובר בהגשת קובלנה תמימה, באה לאחר עיון בחומר הקובלנה אשר היה עב כרס ובטיעוניהם של הצדדים ובכללם בקשת הוצאות שהוגשה על ידי הנקבלים. לדבריו, סוג ההתבטאות הוא הקובע, וההתבטאות הזאת סיימה את ההליך ואף נקבעה בצידה סנקציה עונשית של הוצאות לטובת אוצר המדינה.

9.המבחן לפסלות שופט קבוע בסעיף 77 א' בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 ולפיו: "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בב"ש 48/75 רחמים ידיד נ' מדינת ישראל, פ"מ כט(2) 375, פורש המבחן ע"י כב' הנשיא אגרנט "כאפשרות ממשית למשוא פנים להבדיל מחשש סביר בלבד". לטעמו, ההבדל בין שני המבחנים איננו גדול, שכן מבחן "האפשרות הממשית" הוא יותר צר ממבחן "החשש הסביר" ומשמעותו היא, שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.

עוד נקבע בבג"צ 2148/94 גלברט נ' השופט שמגר, פ"ד מח(3) 573, מפי כב' הש' זמיר, כי השאלה האם נוצרה בעניין מסוים אפשרות מסתברת שנבצר משופט לדון ולהחליט בעניין במידת האובייקטיביות הראויה אינה מוכרעת לפי התרשמותו של אדם הנוגע לעניין אף לא לפי מראית פני הדברים בעיני הציבור הרחב. השאלה מוכרעת לפי שיקול דעתו המקצועי של בית המשפט המחליט בשאלת הפסילה, בהיותו מצויד, להבדיל מאחרים, בהכשרה ובניסיון הדרושים כדי להכריע בשאלה.

10.באשר לטענתו של ב"כ הקובל לפיה יש לראות בדבריי כקביעה חריפה המביעה עמדה ועל כן עליי להימנע מלשבת בדין בתיק זה, ברצוני להפנות לדבריו של כב' השופט ברק בע"א 8168/02 פלוני נ' פלוני, תק-על 2002(4) 1146, פסקה 4, לפיהם:

"הלכה היא (כי) עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים. כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור. ויודגש, אין בעצם העובדה כי בית המשפט נתן החלטות קודמות בעניינם של הצדדים, כדי להביא לפסילתו. מקום שאותו שופט דן בהליכים קודמים הנוגעים לאותה פרשה עובדתית, ומהווים המשך ישיר שלה, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לשמש עילת פסילה".

עוד אפנה לדבריו של כב' הנשיא ברק בע"פ 3007/05, כהן נגד מדינת ישראל תק- על 2005 (2), 895, לפיהם:

"יש לבחון את משמעותה של ההתבטאות ואת הקשרה במסגרת כלל נסיבות העניין, תוך קביעה אם יש בהתבטאות כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, שכן השופט גיבש דעה ברורה שאינה ניתנת לשינוי ולשכנוע בלב פתוח ובנפש חפצה".

זו גם דעתו של כב' השופט י' מרזל, בספרו "דיני פסלות שופט":

"אם ההתבטאות באה בשלב מקדמי של ההליך, בטרם שמיעת ראיות או טיעונים, אין הכרח שהיא אכן מעידה על גיבוש עמדה לגוף העניין. דחיית טענת פסלות מבוססת, בנסיבות אלו, על האפשרות של השופט להשתכנע בעמדה אחרת בהמשך ההליך".