אבו סאלח נ' מדינת ישראל

החלטה

בתיק זה עתר המבקש להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מחודש אוגוסט 2012.

לטענת המבקש לא קיבל את הדוח ולא ידע עליו עד סמוך להגשת ההודעה. לגופו של עניין טען המבקש כי לא נהג ברכב אלא עשתה זאת גב' הודא אבו סאלח. המשיבה התנגדה לבקשה, ובטרם החלטה ביקשתי לקבל פרטים ממשרד הירושי וממרכז הגבייה באשר לטיפול בדוח זה.

ממרכז הגבייה נמסר כי הדוח דנן שולם ביום 12.5.13. כידוע, על פי הוראת סעיף 230(ח') לחסד"פ:

"שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו..."

בהעדר הסבר ונסיבות יוצאות דופן לא ניתן להאריך מועד להישפט לאחר התשלום, לפיכך דומה כי מסיבה זו לבדה מן הראוי היה לדחות את הבקשה.

אולם מעבר לכך, מתברר כי המבקש יודע על הדוח נגדו לפחות מחודש מאי 2013, וזאת מהמסכים שצירף הוא עצמו לבקשתו. דהיינו כשמונה חודשים בטרם הגשת הבקשה. גם אם אקבל כי הדוח המקורי לא התקבל אצל המבקש, אין בפיו הסבר של ממש לשיהוי בהגשת הבקשה. בנסיבות דומות כבר נדחו בקשות רבות, וראו לדוגמא עפ"ת 27719-04-12 מיכל לביא נ' מדינת ישראל, וכן החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד נ' מדינת ישראל:

"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר. על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ברע"פ 511/10.

זאת ועוד, מהודעת משרד הרישוי עולה כי כבר בחודש מאי 2013 נשלחה למבקש הודעה בדבר פסילת רשיונו עקב צבירת ניקוד. בפירוט העבירות הרשומות לחובת המבקש מופיעה העבירה דנן.

גם בעניין זה כבר נקבע כי

התופעה של הסבת דוחות תעבורה, הינה תופעה שכיחה למדי והיא נעשית לרוב על ידי אזרחים המקבלים דיווח מרשות הרישוי אודות צבירת נקודות בגין עבירות תעבורה שעברו ובהתאם הודעה בדבר אמצעי תיקון – כגון הודעות על פסילת רישיון נהיגה או חובת ביצוע קורסים בנהיגה נכונה. או אז מתעורר האזרח ומבקש לגרוע מרשימת העבירות הרשומות לחובתו, עבירות מספר כדי להפחית את סכום הנקודות, כדי להסיר את רוע הגזירה של אמצעי התיקון. בבקשה מסוג בקשה זו מוטל הנטל על כתפי המבקש להוכיח כי לא הוא זה אשר עשה שימוש בכלי הרכב בעת ביצוע העבירה. תצהירים סתמיים וריקים מתוכן, אשר אין בהם כדי להסביר ולהבהיר מדוע יש לראות באדם האחר כאחראי, לא יתקבלו.

עפ"ת 5242/08 באסם אבו קטן נ' מדינת ישראל.

עיון בתצהירים שצורפו אינו מגלה כיצד יודעים המבקש והמצהירה לומר למעלה משנה לאחר המעשה כי דווקא היא שנהגה ברכב במועד הרלוונטי, ולא המבקש עצמו, ודומה כי ההחלטה הנ"ל מכוונת בדיוק למקרים מעין אלה.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה.

לא בלי התלבטות, החלטתי לא לחייב את המבקש בהוצאותיה.

ניתנה היום, י"א אייר תשע"ד, 11 מאי 2014.