אבו סאלח נ' דהן ואח'

פסק דין

בפניי תובענה כספית מיום 14.9.2009 בסך של 10,221 ₪ .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

לטענת התובע בכתב תביעתו , בתאריך 3.11.2008 פגע רכבו של הנתבע 1 באזור העיר נצרת-עילית בצידה האחורי של מכוניתו מסוג "אופל אסטרה" שמספרו 61-451-23 , אולם לדידו הנתבעת 2 סירבה לשפותו בגין הנזקים אשר נגרמו לרכב על אף שנסיבות הפגיעה אינן שנויות במחלוקת . לגרסת התובע , על הנתבעים לפצותו בגין ראשי הנזק המצטברים הבאים : נזק כולל לרכב התובע בשיעור כולל של 8054 ₪ על פי חוות-דעת שמאי פרטית מיום 17.11.2008 מטעם השמאי ס.חמזה ("ס.ח. שמאים ובוחנים") מכפר-יאסיף , שכ"ט שמאי בסך של 1167 ₪ וכן הפסדים כלליים בשיעור מצטבר של 1000 ₪ .

לשיטת הנתבעת 2 , רצף התרחשות האירועים ונסיבות התרחשותם מלמדים על כך , כי עסקינן בניסיון מרמה והונאה מצד התובע וכן מצד הנתבע 1 . לטענת הנתבעת 2 התאונה אירעה בתאריך 28.10.2008 בין השעות 14:00 – 14:25 , אולם הפוליסה מסוג "צד שלישי" נרכשה כשעתיים בלבד לאחר קרות האירוע בעקבות שיחה מקדימה מהשעה 14:26 בין הנתבע 1 לבין סוכן הביטוח (ראה : סעיפים 4 ו - 5 להודעת הנתבעת 2 מיום 16.2.2010) . כראיה לטענה זו , צירפה הנתבעת 2 את תמלילי השיחות שנערכו בין נציגיה לבין הנתבע 1 , ואשר לגבי דידה מלמדים על כך , כי הנתבע 1 פנה אליה טלפונית בתאריך 28.10.2008 ובמסגרת שיחה זו רכש פוליסה לרכב מסוג "צד ג'" (פוליסה מספר 4060829/00) .

אליבא דטענת הנתבעת 2 , מהקלטת השיחה בין הנתבע 1 לבין נציגי הנתבעת 2 וכן מאופן התקשרויותיו הקודמות עם הנתבעת 2 ניתן ללמוד , כי הנתבע 1 נהג לרכוש מהנתבעת 2 פוליסות ביטוח בעלות הזולה ביותר , אולם במקרה דנן רכש את הפוליסה מסוג "צד ג'" על מנת להתחמק מתשלום הוצאות השתתפות צד ג' בשיעור של כ – 1200 ₪ .

הנתבעת 2 מציינת ומוסיפה , כי בנסיבות המקרה דנן שומה על ביהמ"ש לקבוע , כי במועד קרות התאונה לא היה רכבו של הנתבע 1 מבוטח במסגרת פוליסת ביטוח מסוג "צד שלישי " , אלא הייתה מבוטחת במסגרת פוליסת ביטוח מסוג "ביטוח חובה" בלבד , אשר איננה מקנה לרכבו של הנפגע שיפוי בגין נזקי רכוש . בנוסף לכך , עותרת הנתבעת 2 לכך שביהמ"ש יחייב את התובע וכן את הנתבע 1 בהוצאות החקירה והתמלול וכן בהוצאות משפט עונשיות בשל ניסיון המרמה אותו הינה מייחסת לשניים .

הנתבע 1 איננו חולק בכתב הגנתו על מועד קרות התאונה המפורט בכתב התביעה (3.11.2008) וכן על נסיבות קרות התאונה . עם זאת , לשיטת הנתבע 1 הנזקים הנטענים הינם מופרזים ומוגזמים , שכן שעיון בחשבונית המס של המוסך המתקן מיום 8.11.2008 מעלה , כי הסכומים המפורטים במסגרת החשבונית זהים לסכומים המפורטים במסגרת חווה"ד השמאית , אשר הוצאה כשבועיים ימים לאחר הנפקת החשבונית . כמו כן , מפנה הנתבע 1 את תשומת לב ביהמ"ש לכך שהתובע צירף לכתב תביעתו חשבונית מס נוספת מאותו מוסך מיום 30.10.2008 , כאשר הסכום הנקוב על גבי חשבונית זו זהה לסכום המצוין במסגרת חוות-דעתו של השמאי .

דיון והכרעה :

כאמור מעלה , סלע המחלוקת בענייננו הינו האם התאונה התרחשה ביום 3.11.2008 , כפי טענת התובע במסגרת כתב התביעה וכן במסמכים המצורפים לכתב התביעה וכן כפי שטען הנתבע 1 בביהמ"ש (ראה : עמוד 5 שורה 1 לפרוטוקול) , או לחילופין שמא התאונה אירעה ביום 28.10.2008 , שכן לטענת התובע במהלך הדיון בביהמ"ש נפלה טעות סופר בעת רישום מועד קרות התאונה (ראה : עמוד 2 שורות 16 – 19 לפרוטוקול מיום 21.1.2010) . מחלוקת נוספת היא , האם במועד קרות התאונה , היה רכבו של הנתבע 1 מבוטח בכיסוי ביטוחי מתאים (צד שלישי) מטעם הנתבעת 2 .

ממכלול הראיות אשר הובאו בפני ביהמ"ש עולה , כי במקרה נשוא מחלוקת זו התאונה אירעה בתאריך 3.11.2008 , וכי טענת התובע בביהמ"ש לפיה התאונה אירעה בסוף חודש אוקטובר 2008 מהווה שינוי חזית אל מול האמור בכתבי טענותיו – טענה הסותרת לחלוטין ראיות בכתב אותן הציגו הצדדים לביהמ"ש בכתבי טענותיהם ואשר יש בהן כדי ללמד על כך שהתאונה אירעה ביום 3.11.2008 . נוכח קביעתי זו ובשל העובדה כי אין כל מחלוקת עובדתית בין התובע לבין הנתבע ביחס לעצם קרות התאונה ונסיבותיה , הרי כל שנותר לבחון הוא האם רכבו של הנתבע 1 היה מבוטח בביטוח "צד שלישי" באמצעות הנתבעת 2 .

במהלך הדיון בביהמ"ש נטען על ידי נציג הנתבעת 2 , מר אילון מרקוס , כי פוליסת ביטוח החובה שולמה בבנק ביום 18.2.2008 , וכי הפוליסה מסוג "צד ג'" נרכשה על ידו ביום 28.10.2008 בשעה 16:00 (ראה : עמוד 3 שורות 17 – 18 וכן עמוד 5 שורה 16 לפרוטוקול מיום 21.1.2010 ; תמליל השיחה בין נציג הנתבעת 2 לבין הנתבע 1 מיום 28.10.2008 המצורף להודעת הנתבע 2 מיום 16.2.2010) . חרף זאת , ציין נציג הנתבעת 2 כי אין בידי הנתבעת 2 כל אפשרות להציג בפני ביהמ"ש ראיה לכך שבמועד שבו הנתבע 1 יצר קשר טלפוני עם הנתבעת 2 (28.10.2008) היה האחרון מבוטח במסגרת ביטוח צד שלישי , או לחילופין במסגרת ביטוח "מקיף" (ראה : עמוד 4 שורות 21 – 24 לפרוטוקול) .

אי לכך , ציין הנתבע 1 כי אין בידיו אסמכתא לכך שבמועד קרות התאונה היה הרכב שבבעלותו מבוטח במסגרת ביטוח צד ג' (ראה : עמוד 4 שורות 13 – 14 לפרוטוקול) , ולפיכך ביקש להציג בפני ביהמ"ש מסמכים המלמדים על כך שאכן רכש את הפוליסה ביום 1.3.2008 , אולם אין באפשרותו להציג אסמכתא לכך שרכש מן הנתבעת 2 פוליסה מסוג "צד שלישי" (ראה : עמוד 3 שורה 15 ; עמוד 4 שורות 18 – 19 , שורות 8 – 9 לפרוטוקול וכן שורות 26 – 27 לפרוטוקול) . זאת ועוד , להודעתו מיום 21.2.2010 צירף הנתבע 1 מסמך מטעם חברת האשראי "ויזה" מיום 25.1.2010 ובו פירוט של מועדי תשלומי הביטוח בין התאריכים 12.3.2007 ועד 29.5.2007 - תשלומים אותם העביר לידי הנתבעת 2 באמצעות כרטיס האשראי שבבעלותו . להודעת הנתבעת 2 מיום 16.2.2010 צורף מסמך מעם הנתבעת 2 ממנו עולה , כי תוקף הפוליסה דנן הינו בין התאריכים 28.10.2008 ועד 13.2.2009 .

עיון בתמליל השיחה מיום 28.10.2008 מלמד על כך , כי הנתבע 1 אכן רכש פוליסה מסוג צד ג' (ראה : עמוד 6 שורה 20 – עמוד 7 שורה 19 לתמליל) ואי לכך , כל שנותר הוא לקבוע האם עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח מעשה קנוניה ומרמה בין התובע לבין הנתבע 1 . לצורך הוכחת כוונת מרמה קובע סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח , תשמ"א-1981 שלוש יסודות :  א) מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות. ב)  מודעות המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו. ג) כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות, או הכוזבות.

בעניין רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, תק-על 98(2) 910 , 1998 קבע ביהמ"ש העליון , כי נטל הראייה להוכיח כוונת מרמה במעשה מבוטחה כלפיה רובץ לפיתחה של המבטחת . אמנם , ייתכן כי תוכל לעשות כן באמצעות ראיות חיצוניות , אולם עם זאת, יסוד המודעות לאי נכונות או לכזב לעובדות שנמסרו, הינו יסוד סובייקטיבי, וככזה על הנתבעת לנסות ולהוכיחו תחילה באמצעות חקירת המבוטח עצמו, ורק אם קיימות ראיות חיצוניות המלמדות על ידיעתו של המבוטח דבר מודעותו לאי נכונות או לכזב שבעובדות, ניתן יהיה לעשות בהן שימוש, אך תחילה כאמור, היה עליה לדאוג כי מבוטחה ימסור גרסתו .

עיון במסמכים אשר הוצגו לביהמ"ש מלמד על כך שלא הוצג על ידי הנתבעת 2 דו"ח החקירה , המצוין בכתב ההגנה מיום 5.11.2009 במסגרת סעיפים 4 ו – 5 לכתב ההגנה ואשר לגרסת הנתבעת 2 ניתן ללמוד ממנו כי מועד קרות התאונה קדם למועד רכישת הפוליסה , ובנוסף לכך לא צורפה הפוליסה שנרכשה על ידי הנתבע 1 בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 21.1.2010 (ראה : עמוד 5 שורות 21 – 22 לפרוטוקול) . ברי כי , במקרה דנן חלה ההלכה לפיה הימנעות בעל דין מהבאת ראייה מלמדת על כך , כי הצגת הראייה בפני ביהמ"ש הייתה פועלת לחובת הנתבעת 2 (ראה : ספרו של כב' השופט בדימוס י' קדמי, על הראיות (כרך ג' תשס"ד-2003) 1649-1648)] . זאת ועוד , על אף שבבקשת הנתבעת 2 להארכת מועד להגשת כתב ההגנה מיום 18.10.2009 נטען , כי תיק המשטרה הוזמן על ידה , אזי בשום שלב עתידי הוצגה לביהמ"ש ראייה כלשהי המלמדת על כך , כי הוגשה תלונה למשטרת ישראל כנגד התובע וכנגד הנתבע 1 בשל מעשי המרמה המיוחסים לשניים על ידי הנתבעת 2 .

יתירה מזאת , במהלך הדיון אשר התקיים בביהמ"ש כפרו התובע והנתבע 1 בטענת הקנוניה המיוחסת להם ואף שללו כל היכרות מוקדמת ביניהם טרם קרות האירוע (ראה : עמוד 2 שורות 5 – 11 לפרוטוקול) – טענה אותה לא הצליחה הנתבעת 2 להפריך בשום שלב של ההתדיינות . יתירה מזאת , היה סיפק בידי הנתבעת 2 לבטל את הפוליסה בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח , ברם משהדבר לא נעשה אזי ברי כי לא עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח כי אכן עסקינן במעשי קנוניה ומרמה מצד השניים – טענה אשר ממילא מצריכה נטל ראייתי העולה על הנטל המקובל במשפט האזרחי ואשר נדרשת מקום שצד במשפט אזרחי טוען לביצוען של עבירות פליליות, כגון זיוף, מרמה או הונאה (ראה : ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן מיום 20.7.1995) .

מן המקובץ מעלה עולה , כי על אף שהנתבעת 2 התייחסה במכלול טענותיה לרצף של אירועים נסיבתיים וביקשה לקשור ביניהם על מנת לייחס לתובע ולנתבע 1 מעשה קנוניה ומרמה , אולם כאמור מעלה לא עלה בידי הנתבעת 2 להרים את נטל הראייה הנדרש ואף לא הציגה ולו ראשית ראייה לקנוניה בין השניים . עיקר המחלוקת בין הצדדים למחלוקת נסבה ביחס לסוגיית החבות , אולם על אף שהצדדים העלו ספיקות ביחס לגובה הנזק שאונה לרכב התובע , אזי הן הנתבעת 2 והן הנתבע 1 בחרו שלא לזמן את השמאי הבוחן לחקירה אודות חוות-דעתו ובכך לא עלה בידם להפריך את גובה הנזק המפורט בחוות-דעתו . עם זאת , נוכח ההגבלות אשר הותוו בפסיקת בתי-המשפט לעניין גובה החיוב בשכ"ט שמאי פרטי הנני קובע כי שכ"ט השמאי יעמוד על סך של 500 ₪ . עם זאת , התובע לא הציג בפני ביהמ"ש ראיות כלשהן בגין ראש הפרק שעניינו הפסדים כלליים בסך של 1000 ₪ , ולפיכך התובענה בגין ראש פרק זה נדחית .

לאור המקובץ מעלה, הנני מקבל את התביעה . הנני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע בתוך 30 יום סך של 8554 ₪ (8054 ₪ בגין הנזק שאונה לרכב וכן 500 ₪ בגין הוצאות השמאי) . ככל שהסך הנ"ל לא ישולם במועד יישא הסך האמור הפרשי ריבית והצמדה כדין . כמו כן , תישא הנתבעת 2 בהוצאות התובע בסך של 400 ₪ וכן בהוצאות הנתבע 1 בסך של 400 ₪ .

ניתן היום, י' אדר תש"ע, 24 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.