החלטה
שני עררים על החלטת בית משפט השלום בחיפה כבוד השופט ע' קוטון מיום 30/8/11, שלפיה הוארך מעצרו של העורר בתיק 46679-08-11 ("העורר") עד יום 4/9/11.
בתיק 46679-08-11 משיג העורר על ההחלטה להאריך את מעצרו ובתיק 46882-08-11, עוררת המדינה על שתקופת המעצר נקצבה רק עד יום 4/9/11 ולא למשך 8 ימים כפי שנתבקש בבקשה להארכת מעצר שהוגשה היום ("בקשת המעצר").
בבקשת המעצר, שהיא למעשה בקשה להאריך מעצר, מיוחסות לעורר עבירות של שוד מזויין, קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה, סיכון אדם בנתיב תחבורה, והפרת הוראה חוקית.
אשר לעובדות המהוות את הבסיס לחשד מפנה בקשת המעצר לתיקי המעצר אשר אמנם לא הובאו לעיוני, אולם, יחד עם זאת, נמסר לעיוני דו"ח סודי מספר 3, שנערך כנחזה ממנו היום.
שמעתי את טענות הצדדים כפי שהם משתקפות בפרוטוקול הדיון לעיל, ולאחר ששקלתי אותן, החלטתי לדחות את שני העררים.
בעררו של העורר, מושם דגש על שני עניינים עיקרים.
האחד, שכמסתבר מן הדיון שנערך בפני בימ"ש קמא, העורר לא זוהה במסדר זיהוי תמונות שנעשה ובטיעוניו מפנה העורר להחלטת בימ"ש השלום (כבוד השופט ש' שר), מיום 25/8/11 אשר בסייפה שלה נאמר ש"אם יבוצע מסדר זיהוי אשר ישלול מכל וכל את החשדות המשטרה תיקח בחשבון, או בעצמה או באמצעות בית המשפט בדיון הבא שיתקיים".
העורר, מייחס לדברים אלה משקל רב, לטענתו, תוצאתו השלילית של מסדר הזיהוי צריכה הייתה להביא את בית משפט קמא למסקנה שאין מקום להאריך את המעצר.
טענתו האחרת היא כאמור, שמעורבים אחרים בעבירות הנחקרות נעצרו רק עד יום 1/9/11 על אף שקיימים כלפיהם חשדות לעבירות חמורות נוספות מעבר לאלו המיוחסות לעורר.
אין ביכולתי לקבל את טענותיו של העורר.
תהיה אשר תהיה הכוונה שניתן לייחס להחלטת בית משפט השלום מיום 25/8/11 ביחס לחשיבותו של מסדר הזיהוי, ותוצאותיו, אין הוא אלא אמצעי אחד מיני אמצעי חקירה אחרים רבים, ומקובלת עליי טענת המדינה בהקשר זה, שאין להפריז בחשיבותה של התוצאה השלילית של מסדר הזיהוי.
מסקנתי זו נסמכת בעיקר על תוכנו של הדו"ח הסודי שהוגש לעיוני, אשר בניגוד לטענות העורר מצביע על מעורבות ניכרת, על דרך התיאור הממעיט, של העורר באירועים הנחקרים ויש מקום גם לתת את הדעת לטענת המדינה שהעורר מקפיד לשמור על זכות השתיקה בחקירתו. וזאת יש לדעת, זכות השתיקה היא אכן זכותו של כל חשוד, ואין לזקוף את השימוש בה לחובתו ובוודאי שלא לייחס לו בעטיו של השימוש בזכות זו אשמה כלשהי.
מן העבר האחר, כאשר מעיינים בדו"ח המפרט את פעולות החקירה, ואת אלה שעדיין יש לבצע, ברור מאליו ששימוש העורר בזכות השתיקה, מכביד על החקירה, ומטבע הדברים גם מאריך אותה.
מסקנה זו מביאה אותי לקבוע שעל אף טענותיו של העורר אין דופי בהתרשמותו של בית המשפט קמא, שיש צורך להוסיף ולחקור, וכי חקירה כזו יכולה להתנהל אך ורק כאשר העורר נתון במעצר. היינו, שחלופת מעצר, תיפגע בחקירה.
אשר לטענה כי ביהמ"ש קמא טעה כאשר הבחין בין העורר לחשודים אחרים, דומני, כי הטענה איננה מבוססת ואני רואה לדחותה.
לכאורה, משתמע מן הטענה שביהמ"ש קמא נקט דין שונה ביחס לחשודים המעורבים באותה פרשה, אלא שהתשובה לטענה כזו, היא, שמטבע הדברים בחקירת חשדות בביצוע עבירות, ועל אחת כמה וכמה בחקירה הנראית מסועפת ומורכבת כמסתבר מן הדו"ח הסודי, לא ניתן להניח מלכתחילה את אותן הנחות ביחס לכל אחד ואחד מן החשודים. במילים אחרות מידת מעורבותו של כל אחד מהחשודים היא בהכרח שונה ועוצמת ומשקל הראיות הלכאוריות כלפיו שונה גם הוא, וממילא מסקנתה של ערכאה שיפוטית ביחס לאורך תקופת המעצר יכולה לשקף שונות זו, אשר כשלעצמה איננה מספיקה כדי לקבל את הערר.
כאמור, אני רואה לדחות את עררו של העורר.
באשר לערר המדינה החלטתי לדחותו לא מפני שאני סבור שאין צורך להוסיף ולחקור, ולא מפני שלא שוכנעתי מן הדוח שבו עיינתי בנחיצות החקירה או במורכבות. התוצאה שאליה הגעתי, ושאליה אני מגיע, כי ניסיון לאזן בין צרכי החקירה לבין זכויותיו של החשוד, הוא כפי שציינתי ביחס לעררו של העורר דומה בעיני שביהמ"ש קמא איזן כראוי את האינטרסים של שני הצדדים.
ככל שחולף הזמן שבו נתון העורר במעצר, יש להניח שיהיה בידי המדינה להציג בפני ביהמ"ש נימוקים מפורטים וקונקרטיים יותר אם תבקש להוסיף ולהאריך את מעצרו, והערר שהיא הגישה, כאשר אני דן בו, 5 ימים לפני תום תקופת המעצר שנקצבה לעורר, נראה בעיני כבקשה מוקדמת להאריך מעצר, אשר יתכן, ולא יהיה בו צורך.