אבו חבאק נ' ועדה לתכנון ובניה באר שבע מחוז דרום

החלטה

בפניי בקשה מטעם המבקשת [המשיבה בהליך העיקרי], להארכת מועד לביצוע שני צווי הריסה מנהליים שנחתמו על ידי יו"ר הועדה המחוזית במהלך חודש נובמבר 2010, לפי סעיפים 238א(ב1)(1) ו- (3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"], כנגד שני מבנים: האחד ביחס לגדר מרשת ברזל ובד בהיקף של כ- 160 מ' בנ.צ. 170571/549550 והאחר ביחס לבניין בשטח של כ- 232 מ"ר בנוי מפח ובלוקים בנ.צ. 170561/549552 [להלן בהתאמה: "צווי ההריסה"/"הצווים", וה- "מבנים"].

המשיב עתר לביטול הצווים, ובדיון שהתקיים ביום 30.1.2011 נדחתה הבקשה בהסכמת הצדדים.

בין לבין, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט העליון שעניינה תקפותם של צווי הריסה עליהם הורה יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה, בטענה כי לא היה מוסמך כלל [בג"צ 1336/11]. במסגרת עתירה זו ניתן (ביום 17.2.2011) צו מניעה כנגד ביצוע שני הצווים, אולם ביום 11.5.2011 דחה בית המשפט הגבוה לצדק את העתירה, בפסק דין, וביטל את הצו הארעי שמנע ביצועם של הצווים.

למרות זאת, הגיש המשיב בקשה נוספת לעיכוב ביצועם של הצווים, בטענה שפסה"ד בעתירה לוקה בטעות. בהחלטתו מיום 24.5.2011 דחה בג"צ גם בקשה זו.

כעולה מתצהירו של מר חזי כהן, מרכז בכיר שטחים פתוחים ביחידה הארצית לפיקוח על הבניה במחוז דרום [להלן: "מר חזי כהן"], התקבלה ביום 5.6.2011 הודעה מהיועץ המשפטי של משטרת ישראל ובה נמסר כי בשל נימוקים מבצעיים לא ניתן יהיה לבצע את צווי ההריסה במועד הקבוע בחוק.

מכאן בקשה זו במסגרתה עותרת המבקשת להארכת המועד לביצוע הצווים לתקופה נוספת של 60 יום.

המשיב מתנגד לבקשה, בטענה כי הבקשה הוגשה באיחור וכי אין בה את הנימוקים המיוחדים הדרושים בתקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע – 2010 [להלן: "התקנות"].

לטענת המשיב, יש להקפיד על הגשת בקשות מעין אלו במועד הקבוע בתקנות.

הבקשה הוגשה באיחור, וכי עקרון השוויון מחייב שכשם שבית המשפט אינו סלחן לבקשות המוגשות על ידי האזרחים, לאחר המועד, כך אין להיות סלחן לבקשה דומה המוגשת על ידי המבקשת. עוד טען ב"כ המשיב כי הנחיות משטרת ישראל אינן מחייבות, כיוון שאינן מעוגנות בפסיקה או בחקיקה. נטען עוד שאחד הצווים כלל לא חתום.

נטען עוד שלא פורט בבקשה מתי נעשתה פניה למשטרת ישראל לביצוע הצווים, וכי המבקשת השתהתה בפנייתה אל משטרת ישראל לסייע בביצוע הצווים.

לגופו של עניין, טען ב"כ המשיב כי יש לשקול את הנזק שייגרם למשיב, אשר אין מחלוקת שהוא נזק רב, ובהקשר זה ציין ב"כ המשיב כי בנו של המשיב, יליד 1990 סובל משיתוק מוחין והוא נדרש, על פי דעת רופאיו למגורים במבנה מבטון או בלוקים בשל צרכיו הרפואיים. עוד נטען כי יש לבחון את הבקשה גם בשים לב לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

דין הבקשה להתקבל, וזאת בכפוף לאמור להלן.

ראשית, יש לדחות טענת המשיב כאילו הבקשה הוגשה באיחור. סעיף 238א(ט) לחוק קובע כי -

"בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב1)(3) לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו שלושים ימים מיום הגשת התצהיר כאמור בסעיף קטן (א) או מיום מתן ההחלטה של בית המשפט הדוחה את הבקשה לביטול הצו, אם ניתנה החלטה כאמור, הכל לפי המאוחר; ורשאי בית המשפט להאריך את תקופת 30 הימים, אם ראה כי מן הנכון לעשות כן."

יש לפרש את סעיף 238א(ט) לחוק בהתאם לתכליתו ולפיה ביקש המחוקק לאפשר ביצוע הצו בתוך 30 יום ממועד הגשת התצהיר התומך בו או לאחר שהסתיימו כל ההליכים שננקטו לביטולו. בהקשר זה, יש לראות את החלטתו האחרונה של בית המשפט הגבוה לצדק, מיום 24.5.2011 כמועד ממנו יתחיל מניין 30 הימים לביצוע הצו.

דרישת ההגינות מהמבקשת, לפיה לא תנקוט הליכים לביצוע הצווים כאשר העניין תלוי ועומד בבית המשפט הגבוה לצדק [אף אם לא ניתן צו ארעי], מחייבת מנגד את מתן התקופה לביצוע הצו, הקבועה בחוק, לאחר ההחלטה באותה בקשה שהוגשה.

כיוון שכך, יש לראות את המועד האחרון לביצוע הצו, בשים לב להחלטת בית המשפט הגבוה לצדק, כחל ביום 23.6.2011. נוכח האמור, וכיוון שהבקשה הוגשה ביום 9.6.2011 ובשים לב לתקנה 2(א)(1) לתקנות, אני קובע כי הבקשה הוגשה במועד.

אינני מקבל טענת המשיב בהקשר לנזק שייגרם לו מביצוע הצווים.

טענה זו נטענה כבר בבקשה הראשונה שהוגשה על ידי המשיב ביום 14.11.2010 ובהסכמת הצדדים נדחתה. היא גם לא היתה הטעם העיקרי בבקשה ולמעשה נטענה באופן רפה ביותר בתצהירו של המשיב.