אבו חאשיה נ' מדינת ישראל ואח'

השופט י' עמית:

1. המערער רצח את החייל אלמוג עשהאל שילוני ז"ל בדקירות סכין, ביום 10.11.2014, בתחנת רכבת "ההגנה" בתל אביב.

2. המערער הודה במעשה הרצח, אך טען בפני בית המשפט המחוזי כי הרצח לא בוצע בכוונה תחילה, אלא מדובר ברצח תוך ביצוע עבירה, ולכן יש להרשיעו בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט דחה את הטענה בהכרעת דין מיום 18.5.2016, והרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. זאת, בין היתר, על סמך דבריו של המערער עצמו, שהעיד בבית המשפט ואמר: "אני תכננתי לרצוח אותו ואת אחרים" (עמ' 170 לפרוטוקול מיום 27.12.2015).

           בגזר הדין, מיום 24.9.2016, הושת על המערער עונש של מאסר עולם. בנוסף, חוייב המערער לפצות את משפחתו של המנוח בסכום המירבי הקבוע בחוק – 258,000 ₪. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הרצח בוצע "בנסיבות חריגות בחומרתן", על ההשלכות הנובעות מכך לפי סעיף 30ב לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ממאסר). קביעה זו נסמכה על נסיבות האירוע: רצח ממניע אידיאולוגי, מתוך שאיפה ליטול את נשקו של החייל המנוח ולרצוח באמצעותו עוברי אורח נוספים, רבים ככל האפשר. גם זאת העיד המערער בבית המשפט המחוזי: "רציתי לקחת את הנשק שלו, רציתי להמשיך לגמור עם כל אלה שברחוב, להמשיך את המלאכה עם כולם. הסיבה לזה זה מה שאתם עושים באל-אקצה כשהרבנים שלכם נכנסים למסגד אל-אקצה והוא נעשה טמא" (עמ' 170 לפרוטוקול מיום 27.12.2015).

3. הערעור שבפנינו נסב על הכרעת הדין ועל גזר הדין. כאמור, אין מחלוקת כי המערער דקר את המנוח וגרם למותו. הטענה בערעור היא כי לא מדובר ברצח בכוונה תחילה, אלא המערער מאס בחייו, וההסבר לתקיפת החייל החמוש נמסר על-ידו במשטרה באמרו: "אני לא התכוונתי להרוג אותו, רציתי שהוא יירה בי". התבקשנו להתעלם מדבריו של המערער על דוכן העדים, כפי שצוטטו לעיל, ובערעור נטען כי מדובר בהצהרה "פרובוקטיבית ושקרית".

4. דין הטענה להידחות. אינני רואה סיבה כלשהי להתעלם מדבריו של המערער בפני בית משפט קמא, אשר בעומדו על דוכן העדים הצהיר כי תכנן להרוג את המנוח. הטענה קלושה אפוא מלכתחילה, וניתן היה לדחותה גם בלא ראיות נוספות (ראו עמ' 3 להכרעת הדין). מכל מקום, דבריו של המערער לא נאמרו בחלל ריק. הם באו על רקע הודאות קודמות של המערער בחקירותיו במשטרה ובשב"כ. אמנם, לצד הודאתו של המערער בכוונתו לרצוח, הוא העלה מפעם לפעם את הטענה כי ניסה רק לפצוע את המנוח, אך חזר בו כאשר עימתו אותו החוקרים עם מעשיו בשטח. כך לדוגמה, כאשר נשאל, מדוע חזר ודקר את החייל אם כוונתו הייתה שהחייל או אחרים יירו בו לאחר הדקירה, לא הייתה בפיו של המערער תשובה. בהכרעת הדין הוקדש לכך דיון ממצה (עמ' 16-11 להכרעת הדין), והטענה בערעור נטענה בעלמא, ללא התמודדות עם קביעותיו המשכנעות של בית משפט קמא. הודאתו המלאה של המערער ברצח בכוונה תחילה מתיישבת גם עם מעשיו, שלא מותירים מקום לאפשרות אחרת מלבד כוונת קטילה. כך, מעדותם של מספר עדי ראייה, כמפורט בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, "עולה תמונה ברורה של תקיפה ברוטלית, שברובה הגדול היה המנוח שרוע חסר אונים על שביל הבטון, כשהנאשם בועט בו, חובל ודוקר אותו ללא רחם" (עמ' 6 להכרעת הדין). התקשיתי אפוא להבין את הטענה שהועלתה בפנינו ולפיה המערער רצה שהחייל יהרוג אותו ולכן "התגרה בו בדקירות". קשה להלום סיטואציה של מספר דקירות שמהוות "התגרות" בלבד, ומכל מקום הדקירות במקרה דנא היו קטלניות. המערער דקר את המנוח באכזריות פעם אחר פעם, גם לאחר שהלה נפל לקרקע. פצעי הדקירה הקשים גרמו נזק חמור לכלי דם ראשיים והובילו למותו של המנוח. בערעור על הכרעת הדין נטען כי הוא מוגש למען "האמת ההיסטורית" ו"הדיוק המשפטי"; אך מתוך חומר הראיות אין קושי לקבוע כי דווקא "האמת ההיסטורית" ו"הדיוק המשפטי" מחייבים להרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה.

5. לעניין גזר הדין, הטענה המרכזית בערעור היא כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי מדובר ב"רצח חריג בחומרתו". באת-כח המערער טענה כי על פי ההיסטוריה החקיקתית והיישום בפסיקה, הגדרה של רצח ב"נסיבות חריגות בחומרתן" שמורה למקרים קיצוניים שבהם מצטברים מספר פרמטרים מחמירים, כגון אכזריות יוצאת דופן, ריבוי קורבנות, או רצח של חסרי ישע. לעומת זאת, במקרה הנוכחי המערער דקר את המנוח בפלג גופו התחתון; המנוח היה חמוש; והתקיפה לא נעשתה על רקע אידיאולוגי. בנוסף נטען כי לא ניתנה למערער הזדמנות להתגונן מפני הטענה ל"נסיבות חריגות בחומרתן".

6. הוראת החוק הרלוונטית היא, כאמור, סעיף 30ב לחוק שחרור על-תנאי ממאסר:

30ב.  המלצה לעניין אסיר עולם שהורשע ברצח חריג בחומרתו