אבו ורדה נ' עיאדה

החלטה

העניין שבפני, בקשה למתן רשות להתגונן. עניין זה הועבר כעת לטיפולי, לאחר שנדון בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, אשר פרשה לגמלאות זה מכבר, ונבצר ממנה ליתן ההחלטה בהקשר זה.

בשים לב לאמור, פניתי לצדדים ביום 28.2.2012, וביקשתי עמדתם בדבר מתן ההחלטה על בסיס כתבי בי דין ופרוטוקולים המצויים בתיק, לרבות סיכום הטענות בע"פ, והצדדים מסרו עמדתם בהתאם, ולא הביעו התנגדות למתן ההחלטה על ידי.

התובענה הינה תובענה בסדר דין מקוצר, הנשענת על הסכם שכר טרחה. התובע, עו"ד במקצועו, טוען כי טיפל בעניינו של הנתבע מול המוסד לביטוח לאומי, ובין היתר, ניהול הליך משפטי מול ביה"ד לעבודה ומול הוועדות השונות של המוסד לביטוח לאומי.

הסכם שכר הטרחה, אשר אינו נושא תאריך, מכיל ציון מפורט, לגבי שכר הטרחה, "20% + מע"מ מהפרשי עבר". בהסכם אין ציון של פרטי הלקוח, ואין הבהרה האם ההסכמה כאמור הינה בנוסף למפורט במסמך המודפס, או במקום המפורט במסמך המודפס.

במסגרת כתב התביעה טוען התובע, כי הנתבע קיבל מאת המוסד לביטוח לאומי, בשל הטיפול המשפטי מטעמו, סך של 29,235 ש"ח, מהם סבור התובע כי הינו זכאי לסך של 5,847 ש"ח + מע"מ.

לכתב התביעה צורף פרוטוקול ביה"ד לעבודה בנצרת, בדיון בערר על החלטת ועדת המוסד לביטוח לאומי, הליך משפטי אשר בסופו ניתן פסק דין המורה על העברת עניינו של המערער לוועדת עררים, כאשר בסופו של יום, התשלום ע"ס 29,235 ש"ח, בוצע ביום 13.4.2010, קרי, לאחר המועד בו התובע ייצג את הנתבע בביה"ד לעבודה.

הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ומציין כי בחודש יוני 2009 הגיש ערעור על החלטת ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי, מבלי להיזקק לשירותיו של התובע, ואולם בחודש ספטמבר 2009, פניתי להתייעצות עם התובע, על מנת שייצג אותו בביה"ד לעבודה, ילווה אותו לוועדה אצל המוסד לביטוח לאומי, וכן יגיש תביעה עבור תקופת עבר מסוימת (בנוגע לתקופה שבין מועד הגשת התביעה, ועד למועד קביעת דרגת נכות בגינה שולמה קצבה חלקית).

הנתבע מאשר כי אכן עו"ד ממשרדו של הנתבע הגיע במועד הדיון, ואולם הוא טוען כי עוה"ד הגיע לא מוכן, מבלי להכיר התיק או ללמוד אותו, ולמזלו, הערעור התקבל (אותו ערעור אשר הוגש בטרם שכירת שירותי התובע).

בכל הנוגע לליווי הנתבע לוועדה, הנתבע טוען כי זומן לסניף רמת גן של המוסד לביטוח לאומי, לבדו וללא ליווי מטעמו של התובע, ואף ללא מכתב המפרט את השתלשלות העניינים, למרות שביקש מהתובע הן מכתב והן ליווי לוועדה. לאור כל האמור, טוען הנתבע, כי התובע אינו זכאי לתשלום בגין השירות, שכן לא העניק את השירות אשר נתבקש להעניק בהקשר זה.

התובע השיב לטענות הנתבע, וכינה אותן כ"הגנת בדים". לעמדת התובע, לא סוכם על ליווי הנתבע לוועדות הרפואיות, וועדות אשר את מיקום התכנסותן אינו יכול לקבוע, וכל אשר סוכם הינו מתן ייעוץ משפטי וייצוג בביה"ד לעבודה, וזאת – ניתן ובוצע, ולדברי התובע, אף הניב תוצאות טובות בהקשר זה.

הנתבע נחקר במסגרת הדיון אשר נערך ביום 6.7.2011, ושב על טענותיו. במסגרת חקירתו, נשאל הנתבע, האם פנה בכתב לתובע והלין על שנדרש לשלם עבור שירות שלכאורה לא קיבל, והנתבע השיב כי "אינו איש של מכתבים". ייאמר כי אמירה זאת נראית תמוהה, שכן הנתבע התלונן על התנהגות התובע, אצל לשכת עוה"ד (התלונה נגנזה – מש/2 מש/3 אשר צורפו במסגרת חקירת הנתבע). יתר על כן, כאשר נשאל הנתבע אודות התמורה הראויה לתובע, בגין השירות אשר ניתן (ואין חולק כי עו"ד ממשרד התובע ייצג את הנתבע במסגרת ההליכים בביה"ד לעבודה), השיב פעם אחת "אני רציתי שהוועדה תקבע את שכה"ט שאני צריך לשלם אבל עד היום לא קיבלתי תשובה" (עמ' 3, שורה 2), ופעם אחרת השיב, כאשר נשאל "כמה כסף מגיע לעו"ד אבו ורדה עבור עבודה שעשה", השיב "הוא עשה לי נזק, הנציג שלו הופיע פעם אחת לביהמ"ש בלי שהיה מוכן". (עמ' 3, שורה 7).

לסיכומה של נקודה:

אין חולק, כי הצדדים הסכימו בכתב על תמורה מוסכמת בשיעור 20% + מע"מ מהפרשי עבר, ללא התנייה וללא הגבלה בכתב, ובגין שירות משפטי.

אין חולק, כי עו"ד ממשרד התובע ייצג את הנתבע מול ביה"ד לעבודה, ובסופו של ההליך ניתן פסק הדין המשיב את הענין לוועדת הערר של המוסד לביטוח לאומי.

אין חולק, כי בעקבות השבת העניין לוועדת הערר, שולמו לנתבע הפרשי עבר בסך 29,235 ש"ח.

המחלוקת היחידה שבין הצדדים, הינה בנוגע לאיכות ולתועלת אשר הופקה ממתן השירות על ידי התובע. בנקודה זאת, לא איכות השירות הינה המהותית, אלא האם מבחינה תוצאתית, נגרם לנתבע נזק הניתן לקיזוז. בהקשר זה, טען הנתבע לנזקים, ואולם לא הבהיר לאילו נזקים הוא טוען, ויותר מכך, אף לא פירט את גובהם של הנזקים. טענה זאת, כאשר מועלית באופן כה לא מפורט, אינה יכולה לשמש כהגנה בפני תובענה בסדר דין מקוצר, הנשענת על החוזה שבין הצדדים.

נתון נוסף אשר מצאתי לנכון להחזיק כנגד הנתבע בהקשר זה, הינה העובדה כי עד כה, לא שולם בעבור השירות המשפטי, דבר וחצי דבר. הנתבע מאשר כי התייעץ עם התובע, וכי עו"ד ממשרדו הגיע מחיפה לנצרת על מנת לייצגו בפני ביהמ"ש. ברור כי שירות כלשהוא ניתן, ואולם דבר לא שולם. גם כאשר נשאל הנתבע מה ראוי היה לשלם, התחמק מלהשיב לגופו של עניין. הגם שבשלב זה, נבחן העניין על בסיס ראיות לכאורה, ואין מקום לקבוע ממצאים עובדתיים או להסתמך על מהימנות מי מהעדים, היעדר המענה בסוגיה זאת, אינו פועל לטובת הנתבע.

את בקשת המבקש ליתן לו רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהן אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).