אבו דבאי ואח' נ' משרד הפנים

החלטה

מבוא

בפני "בקשה בהולה דחופה לשחרור בערובה" שהוגשה על ידי העותרים ובקשה של המשיב לביטול צו ארעי שאוסר את הרחקתה של העותרת מישראל. בהתאם לתקנה 9 (ד') לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א – 2000 ניתנת החלטה זו על יסוד הבקשה והתגובה.

העותרת מס' 2, (להלן: "העותרת") היא אזרחית הפיליפינים ולטענתה נישאה לעותר מס' 1 (להלן: "העותר") שהוא אזרח ישראלי. נישואי העותרים התקיימו ביום 14.8.04 והסכם הנישואים אומת ואושר על ידי בית הדין השרעי.

בכתב העתירה נכתב כי העותרים מתגוררים בתל אביב וכי פנו ביום 5.7.09 למשרד הפנים כדי להסדיר את המעמד של העותרת. הם נתבקשו להמציא מסמכים ועשו כן. ביום 16.6.11 הודיע להם משרד הפנים על החלטתו לסרב לבקשה והעותרת נדרשה לעזוב את הארץ בתוך 14 ימים.

במכתב הסירוב נטען כי הוועדה התרשמה מכך שמדובר בכנות קשר נמוכה וזאת בהסתמך על סתירות שהיו בין הגרסאות שנתנו העותר והעותרת בנושאים שונים.

עמדת העותרים כמפורט בעתירה היא כי הסתירות הינן זוטות; אינן נכונות ועומדות בסתירה גמורה למצב העובדתי. עוד נטען כי הבדיקה שנעשתה לא הייתה מקיפה ועניינית ולכן לא הייתה כל הצדקה לסירוב מתן המעמד לעותרת אף שהיא מתגוררת עם העותר במשך שמונה שנים. טענות נוספות הועלו בכל הנוגע לתרגום הראיון, בנוסף מפנים העותרים לכך שהעותרת התאסלמה וכי קיבלה במהלך התקופה אשרות.

העותרת נעצרה ביום 11.6.12 על ידי יחידת עוז והיא מצויה במשמורת. בית הדין לביקורת משמורת אישר את הצוים שניתנו להרחקה ולמשמורת.

העתירה הוגשה תחילה לבית המשפט לעניינים מינהליים במחוז מרכז ולפי המלצת בית המשפט נמחקה והוגשה מחדש בבית משפט זה. לאחר שהעותרים לא המציאו למשיב את כתב העתירה ואת הבקשות השונות בטרם התקיים דיון בעתירה נמחקה העתירה (עת"מ 50353-06-12) והוגשה מחדש במסגרת ההליך הנוכחי. עם הגשת העתירה ניתן צו ארעי המונע את גירוש העותרת מהארץ. באשר לבקשה לשחרור בערובה, שהוגשה ביום 10.7.12, נקבע כי יש להמציאה לפרקליטות וכי זו תגיב בכתב. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על החלטה זו נדחתה (בר"מ 5511/12).

המשיב טוען בתגובתו כי סיכויי העתירה קלושים וכן כי דינה להידחות מחמת שיהוי. מכל מקום הוא סבור כי אין מקום לשחרור העותרת נוכח הכלל ולפיו שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד להרחקתו. עוד נטען כי המדובר בצו עשה אשר אין מקום לנתינתו בנסיבות בעניין.

העובדות

מתוך העתירה, תגובת המשיב והמסמכים נלמד לוח הזמנים הבא:

העותרת הגיעה לישראל ביום 5.2.97 כעובדת זרה. תוקף אשרת העבודה האחרונה שלה פג ביום 30.8.00.

העותרת התאסלמה וביום 14.8.04 ניתן פסק דין על ידי בית הדין השרעי בנצרת המאשר זאת.

בחלוף חמש שנים ממועד פקיעת האשרה – ביום 15.2.05 – הגיש אזרח ישראלי, העותר, יליד 1938, בקשה למעמד עבור העותרת על סמך נישואיהם.

ביום 30.3.05 נעצרה העותרת כשוהה בלתי חוקית בסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב. בשימוע שנערך לה טענה כי נישאה לעותר והיא מעוניינת להישאר בישראל עמו. בהמשך ביום 31.3.05 הובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת שהחליט כי ישקול בחיוב שחרור לאחר שתוגש בקשה מטעם העותר. לאחר שבקשה כזו הגיעה שוחררה העותרת ביום 3.4.05.

מאז שחרורה טופלה בקשתה של העותרת לאשרה ומעת לעת ניתנה לה אשרה. העותרת אף הציגה תעודה על המרת דתה. עם זאת, מעמדה של העותרת לא שודרג בשל חשד באשר לכנות קשר הנישואים וכן כי השניים אינם מתגוררים ביחד. במסגרת הטיפול בבקשת העותרת ולאחר שזו הועברה לטיפול לשכת מינהל האוכלוסין בתל אביב התבקשו העותרים ביום 5.7.09 להמציא מסמכים שונים.

משך למעלה משנה לא הומצאו המסמכים והעותרת, שהאשרה שלה הסתיימה ביום 15.7.09 שהתה כל אותה תקופה ללא אשרה. כאשר הגיעו העותרים ביום 26.7.10 למשיב – שנה לאחר תום האשרה - הם נדרשו להמציא תיעוד ומסמכים ותוקף האשרה הוארך ב- 3 חודשים עד ליום 26.10.10. האשרה הוארכה פעם נוספת למרות שלא הומצאו מסמכים עד ליום 19.3.11 ולאחר מכן עד ליום 3.8.11 ועד ליום 6.2.12.

לשני העותרים נערכו ראיונות נפרדים ביום 16.6.11. לאחר אותם ראיונות והתרשמות המראיין והוועדה הבין לשכתית כי אין מדובר במקרה שבו מתקיים קשר אמיתי בין העותרים הוחלט ביום 11.12.11 לסרב לבקשה למתן מעמד בישראת עבור העותרת. בהמשך לכך נשלחה לעותרת הודעה המורה לה לצאת את הארץ בתוך 14 יום.

ביום 22.1.12 התקבל אצל המשיב ערר של העותרים ובו טענו בין היתר כי הם חיים כבעל ואישה, תיעוד הראיון אינו מהימן וכי העותרת לא הבינה את השאלות שנשאלה.