החלטה
ערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט אמוראי), בתיקים מ"ת 12824-08-10, 12881-08-10, 12867-08-10 מיום 12.8.10, לפיהם הוטלו על העוררים תנאי ערובה, הכוללים איסור כניסה למקרקעין נשוא כתב האישום.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר הרלוונטי, נחה דעתי כי דין הערר להתקבל, ויש להורות על ביטולו של תנאי איסור הכניסה.
מדובר בהחלטה מכח בקשה לקביעת תנאי שחרור, אשר הוגשה ביחד עם כתבי אישום, נגד העוררים. אין חולק כי לא קמה עילת מעצר, וכי אין מדובר בשחרור אגב מעצר, אלא בבקשה לקביעת תנאים ללא עילת מעצר. הסעיף הרלוונטי בחסד"פ (מעצרים), המקנה את הסמכות לקביעת ערובה לנאשם, הוא סעיף 44(ב) לחוק, אשר קובע כך:
"בית משפט רשאי לצוות על נאשם... לתת ערובה, אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21, כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ומשעשה כן, יראו את הנאשם או את הנידון כמי ששוחרר בערובה".
סעיף 48 מפרט (ת את תנאי הערובה:
(ת
"שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות..."
לאחר מכן נקבעה שורה של תנאים, על מנת לשרת את מטרות סעיף 48, דהיינו, להבטיח את ההתייצבות למשפט ואי שיבוש הליכי המשפט. בכלל זה, גם התנאי האוסר על כניסה לאיזור כלשהו.
אינטרס של מניעת הפרת הסדר הציבורי, אשר היה הטעם לקביעת איסור הכניסה בהחלטתו של בית משפט קמא, אינו חלק מהסמכויות שניתנו לבית המשפט בהליך קביעת הערובה.
ראה לעניין זה בש"פ 6800/0 אדם מכלוף נ' מדינת ישראל (מיום 11.8.05). באותו מקרה נקבע, אגב ערר על בקשה למעצר עד תום ההליכים, כי לא מתקיימת עילת מעצר. על כן קבע בית המשפט המחוזי תנאי שחרור, אשר כללו מעצר בית. בית המשפט העליון קבע בהקשר זה, כי שעה שלא מתקיימת עילת מעצר, לא ניתן לקבוע תנאי ערובה החורגים מתכליות סעיף 44(ב).
"מוקד השאלה בהליך זה הוא – האם בנסיבות שנפרשו בפנינו מצויים אנו במסגרתו של סעיף 21 לחוק המעצרים הקובע, בין היתר, אימתי ובאלו נסיבות ניתן להחיל חלופת מעצר על מי שהוא בר-מעצר על פי החוק, או שמא מצויים אנו בגדרו של סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, החל על מי שאיננו בר-מעצר על פי סעיף 21, ובכל זאת נמצא כי ראוי לשחררו בתנאי ערובה כדי להבטיח את התייצבותו למשפט. נקודת המוצא בניתוח זה היא שקים שוני בין תנאי השחרור שניתן להטיל על נאשם בכל אחת ממסגרות השחרור האמורות. אין הרי תנאי חלופת מעצר בעניינו של מי שהוא בר-מעצר על פי סעיף 21 כהרי מי שאין נגדו ראיות לכאורה, או לא קמה בעניינו עילת מעצר, ולכן סעיף 21 אינו חל בעניינו, אך חרף זאת, ראוי להבטיח את התייצבותו למשפט בתנאי שחרור מתאימים... תנאי שחרור בערובה בעניינו של מי שאינו בר-מעצר על פי סעיף 21 לחוק צריך שיתאימו לתכלית אותה מבקשים להשיג באמצעותם. תכלית זו מוגדרת על פי סעיף 44(ב) לחוק כאמורה להבטיח התייצבות למשפט. משכך, אין להטיל במסגרת תנאי שחרור כאמור איסורים ומגבלות מיוחדים החורגים מתכלית זו, והאופייניים למצבים של חלופת מעצר בעניינו של אדם בר-מעצר עד תום ההליכים נגדו שמתקיימים בעניינו עילות מעצר שיש לענות עליהן בתנאי חלופה מתאימים, קרי: עילות מעצר בגין מסוכנות, חשש לשיבוש הליכי משפט, או הימלטות. שונה הדבר במי שמשתחרר בלא שיש עילה למעצרו עד תום ההליכים, וכל שיש להבטיח הוא את התייצבותו למשפט".
זה המצב בעניננו. בית משפט קמא קבע את תנאי ההרחקה מאיזור המגורים, על מנת לקדם את החשש מהפרת הסדר הציבורי על ידי העוררים, וזאת בחוסר סמכות.
אשר על כן אני מקבלת את הערר, ומורה על ביטול תנאי איסור הכניסה. יתר התנאים יעמדו בעינם.
הואיל והחלטה זו ניתנת בהעדר הצדדים, אני מעכבת את ביצועה, ככל שיש בדעת המשיבה לשקול הגשת ערר, וזאת עד ליום 20.8.10 בשעה 14.00.
ניתנה היום, ט' אלול תש"ע, 19 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.
ההחלטה תימסר לב"כ הצדדים, על ידי השופט התורן.