החלטה
בפני בקשת התובעת, באמצעות מפרקה, לפטרה מתשלום יתרת האגרה בגין סכום התביעה העולה על סך 1,000,000 ₪. הבקשה הועברה לטיפולי לאחר שערעור הנתבעות על החלטת כב' הרשם (כתוארו אז) נ' פלקס הפוטרת את המבקשת מתשלום יתרת האגרה נמחק, ותחתיו הוגשה והתקבלה בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.
עסקינן בתביעה כספית שהגישה התובעת על סך 2,376,538 ₪ לתשלום חובותיה של התובעת לנושיה, כנגד נתבעת 1 - רעייתו של בעל העניין העיקרי אצל התובעת עובר לפירוקה וכנגד נתבעת 2, שבה הנתבעת 1 הינה בעלת העניין. על פי התביעה, הבריח בעל העניין אצל התובעת את כלל נכסיה (לרבות פעילותה העסקית של התובעת) לידי הנתבעות.
התביעה עצמה (הנסמכת בין היתר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.9.09 והנטען בה) קיבלה את אישורו של בית המשפט של פירוק בהחלטה מפורטת ביום 1.12.08. בהחלטה נוספת הועברה לבסוף התביעה מבית המשפט המחוזי לבית משפט זה, תוך חיוב התובעת לשאת בהוצאות הנתבעות.
התובעת גייסה התחייבות מטעם אחת מנושיה, קיבוץ איילת השחר, לשאת בעלות האגרה עד לסך של מליון ₪. שתי הנושות הנוספות, רשות המיסים ועיריית ירושלים, סירבו, כך נטען בתצהיר המפרק ומאסמכתא נוספת שהוגשה מטעם רשות המיסים, לשאת במימון אגרת בית המשפט. ממילא, טוענת התובעת, נוכח פסיקת בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין בלורי, והוראות תקנה 14 לתקנות, על מתן הפטור מאגרה להישקל נוכח יכולותיו הכלכליות של המבקש בלבד, ואין הכרח במקרה דנן לפנות לנושי התובעת בדרישה שיישאו במימון האגרה (ע"ר 21318-03-10 בלורי בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון ; 29.7.10). זאת במיוחד, שעה שמהות התביעה היא בהברחה של נכסי התובעת על ידי בעל העניין בה, בעלה של נתבעת 1. מכל מקום, לשיטת התובעת, אף אין הגיון של ממש בחיוב שתי הנושות הנוספות בתשלום אגרת המשפט, שעה שעסקינן בבעלי דין הפטורים מתשלום אגרה בתביעות מטעמם, הואיל ומהווים, בצורה כזו או אחרת, זרועות מזרועות המדינה.
בנסיבות אלה, ושעה שלפי הנטען בבקשה, בתצהיר ובצרופותיה, אין לתובעת כל נכסים, למעט זכות התביעה וההתחייבות לשאת בחלק מאגרת בית המשפט, הוגשה הבקשה שבפני.
הנתבעות מתנגדות לבקשה. בתמצית, טוענות הנתבעות כי לא הוכח די הצורך שלתובעת אין נכסים מהם ניתן לשם את האגרה וכן, כי לא הוכח די הצורך שהתובעת עשתה די על מנת לנסות ולגייס את סכום האגרה מנושיה. הנתבעות תמכו טענותיהם בפסיקה שונה ואף עמדו על זכותן לחקור את המצהיר מטעם התובעת.
נקבע מועד לדיון, שהתקיים בפני ביום 22.5.11, במעמד המבקשת והנתבעות (המשיבות), ולאחר שהמדינה (משיבה 3) לא הביעה כל עמדה קונקרטית בבקשה שבפני (ראו בהודעתה מיום 9.8.10). במהלך הדיון נחקר בקצרה, לבקשת הנתבעות, המצהיר מטעם המבקשת, הוא מפרק החברה.
לאחר שעיינתי בכלל כתבי הטענות ושמעתי את הצדדים שבפני שוכנעתי כי דין בקשת התובעת להתקבל, בין היתר מנימוקי המבקשת בכתבי הטענות שהוגשו מטעמה ובסיכומיה.
כידוע, המסגרת הנורמטיבית המתווה את הדיון בבקשה למתן פטור מתשלום האגרה מצויה בתקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות האגרות"). התנאים למתן פטור מאגרה קבועים, במצטבר, בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות והם הוכחת היעדר יכולת כלכלית לשלמה וקיום עילת תביעה.
באשר לקיומה של עילת תביעה, לא זו בלבד שניתן אישור מפורש, כאמור לעיל, להגשתה על ידי בית משפט של פירוק, אלא שהיא נסמכת, כאמור, על החלטה מפורשת שניתנה מטעמו באשר לעסקת המכר שבמסגרתה, לפי הנטען בכתב התביעה, הוברחה פעילותה העסקית של התובעת, על בעל העניין בה, לידי רעייתו ולידי החברה שבה היא בעלת העניין המרכזית, היינו הנתבעות 1 ו – 2 שלפני. בנסיבות אלה אין ניתן לומר שההליך אינו מגלה עילה.
באשר ליכולת הכלכלית של התובעת – המבקשת. אכן, יש לבחון את השאלה האם לפטור את המבקשת מתשלום האגרה, או מחלקה (כפי שהתבקש במקרה שבפני), הן בשים לב ליכולותיה הישירות והן בשים לב ליכולתה של המבקשת לקבל סיוע מגורמים הקשורים אליה. מתצהיר המפרק (הממונה על ידי בית המשפט של פירוק ופועל כידוע בפיקוחו), עולה כי לתובעת עצמה אין כל נכסים, משפעילותה העסקית של התובעת הוברחה לפי הנטען לנתבעות 2. חקירתו הקצרה של המפרק לא הועילה לנתבעות באיתור או בהצבעה על כל נכס של ממש, ממנו יכולה התובעת לממן את תביעתה. חשוב מכך - גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.9.09 עולה, כאמור בתשובת התובעת לבקשה שבפני, כי אין לתובעת נכסים כלשהם, וכי נושיה ניצבים בפני "שוקת שבורה". די בראיות אלה על מנת לשכנע כי אין לתובעת יכולת עצמאית לממן את תשלום האגרה.
בעל העניין המרכזי אצל התובעת הינו בעלה של נתבעת 2, והוא עצמו חוייב בתשלום חובותיה של התובעת על פי ההחלטה מיום 7.9.09, כך שהלכה למעשה ספק אם פניה אליו (כמי שמצוי בניגוד עניינים מובנה אל מול התובעת) יכולה לסייע לתובעת בתשלום האגרה.
התובעת, כאמור, אף פנתה לשתי הנושות הנוספות – הפטורות מתשלום אגרה בגין הגשת תביעה מטעמן - בבקשה לסייע בנשיאה באגרת התביעה אולם בניגוד לנושה, קיבוץ איילת השחר, אשר הסכימה לשאת במימון חלק יחסי של האגרה, אלה סירבו (ראו בפסקה 41 – 42 לתצהיר המפרק, שלא נסתר בעניין זה משלא נחקר המפרק על פניות אלה, כמו גם נספח ד' לבקשה). הטעם לכך, כפי הנראה (ולכל הפחות לעניין רשות המסים), היה הפטור הניתן לנושה עצמו מתשלום אגרת משפט. בנסיבות המקרה שבפני, די בכך שהתובעת פנתה לנושים כאמור לעיל, ובתשובות שקיבלה מהם, כדי להצטרף ליתר הנסיבות שתוארו לעיל ולהוביל למסקנה שאין לדרוש מהתובעת דבר מה נוסף, לשם מתן הסעד המבוקש. זאת במיוחד שעה שהנתבעות עצמן לא הצביעו על כל מקור עצמאי ומפורש הימנו יכולה התובעת – בעצמה - להיפרע את יתרת סכום האגרה.
בהקשר זה, כפי שציינו התובעות בתשובתן, אין בפסיקה שעליה נשענו הנתבעות בתגובתן בכל הקשור עם הצורך והטעם הנטענים בפניה לנושי התובעת כדי לסייע להן. כך, למשל, אין בהחלטת כב' הרשמת ג' לוין (כתוארה אז) ברע"א 4108/08-א' שנזכרה בתגובת הנתבעות, כדי לסייע לנתבעות, שעה שעובדות המקרה באותו עניין שונות היו בתכלית – הן לעניין סיכויי התביעה ; הן לעניין אופי ההליך שבו התבקש פטור מאגרה ושיעורה הנמוך יחסית של האגרה באותו המקרה ; הן בהתחשב בכך שבאותו המקרה נעדרה הבקשה תצהיר ערוך כדין, והן בשים לב לכך שהפניה לנושים שנזכרה באותה ההחלטה נידונה בהקשר של פטור מהפקדת עירבון בערעור (ולעניין זה ראו גם בפרשת בלורי לעיל, היא-היא, כפי הנראה, המסגרת הדיונית המתאימה יותר לענייננו).
גם בהחלטה ברע"א 8970/07 הגות הספר היהודי 1995 בע"מ (בפירוק) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ מיום 15.11.07, שנזכרה גם בתגובת הנתבעות, אין כדי לסייע לנתבעות במקרה שלפני, שעה שנסיבות המקרה שם הדגישו דווקא את חבותו של מנהל החברות שבפירוק ובעל העניין (שהיה בעצמו אחד המבקשים את הפטור), במובחן מנושי החברות, להוכיח היעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה, ודווקא בהחלטה זו הובהר, כי השאלה האם חייבים נושי חברה בפירוק לשאת בתשלום האגרה טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון. הוא הדבר באשר לשאלת חובתן המהותית של רשויות המדינה, המופטרות כתובעות מתשלום האגרה (לרבות רשות מקומית, בהתחשב בהוראות תקנה 19(4) לתקנות האגרות), לשאת, בכובען כנושים, בתשלום האגרה בגין תביעת החברה שבפירוק. על פני הדברים, יש גם טעם בדברי התובעת בהתחשב כך שדה-פקטו, ככל שזרוע מזרועות המדינה מופטרת מפירעון אגרה (המשולמת ממילא בגין שירותים שהמדינה עצמה מעניקה), תשלומה בפועל כנושה לא ישרת את התכלית המעשית שלשמה נדרשת האגרה .
בנסיבות אלה, בהתחשב בכללים שהותוו בפרשת בלורי ובשים לב למכלול האמור לעיל, שעה שאין לתובעת נכסים משל עצמה לשם מימון תשלום האגרה, ושעה שכל שהצליחה התובעת לגייס הוא התחייבות לנשיאה במימון אגרת התביעה עד לסך של 1,000,000 ₪, שוכנעתי כי יש מקום לפטרה מתשלום יתרת האגרה.
באשר לטענה כי על התובעת להקדים ולשלם את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתה, ולטובת הנתבעות, בטרם תופטר מתשלום האגרה, הרי שאין מקום לשעות לטיעון זה, שעה שעל פני הדברים ההוצאות שנפסקו הינן כשלעצמן בחזקת חוב פסוק אשר ניתן לכאורה לתבעו במסגרת הליכי הפירוק, לכשיתקבלו בקופת התובעת כספים מהם ניתן יהא להיפרע. אולם אין בחיוב פסוק זה כדי לשמש עילה לחיוב מי מנושיה האחרים של התובעת לשלמו והלכה למעשה להעדיפו על פני החובות לנושים אחרים (שהרי דה-פקטו – ולפי המוצהר - מי שיישא בתשלום האגרה המופחתת הינו אחד מנושי התובעת).
כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, בקשת התובעת לפטרה מתשלום יתרת האגרה מסך 1,000,000 ₪ ועד לתקרת תביעתה מתקבלת בזה. תשלום האגרה יחושב, בהתאם להוראות תקנות האגרות, עד לסך 1,000,000 ₪.
בשים לב לצורך בקיום דיון ולחקירת המצהיר, שהתבקש על ידי הנתבעות עצמן, תישאנה הנתבעות בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסך כולל של 1,000 ₪.