א.ע. נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הרכב השופטים: י' צלקובניק – סג"נ; י' עדן; ו-ג' שלו), בע"פ 54954-12-16, מיום 10.5.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט ד' בן טולילה), בת"פ 22168-07-14, מיום 1.12.2016.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ופציעה כשהעבריין מזוין, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין.

           מעובדות כתב האישום עולה, כי במועד הרלוונטי, התגורר המבקש בסמיכות לג.א.ע. (להלן: המתלונן), בשכונה בערערה. ביום 5.7.2014, בשעה 19:00, הלך המתלונן לכיוון ביתו, והבחין במבקש אשר חסם את השביל לביתו, באמצעות חביות וחוט שנקשר ביניהן. המתלונן ניגש למבקש ואמר לו כי הוא לא יוכל לעבור עם רכבו לחצר ביתו, באופן זה. בתגובה, איים המבקש על המתלונן ואמר לו, כי זה לא השטח שלו, וכי המבקש "יראה לו מה זה". במעמד זה, הוציא המבקש סכין מכיס מכנסיו, ודקר את המתלונן בשוק רגלו השמאלית, באמת ידו השמאלית, סמוך לכתפו של המתלונן, ובבטנו. כתוצאה מהמעשים, איבד המתלונן את הכרתו, הוא פונה לבית חולים לצורך קבלת טיפול רפואי, ונגרמו לו חבלות של ממש, בדמות פצע באורך 4 ס"מ באמתו השמאלית; פצע באורך 2 ס"מ בירכו; ופצע בבטנו.

3. ביום 4.5.2016, לאחר שמיעת ההוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש, בכל המיוחס לו בכתב האישום. זאת, לאחר שבית משפט השלום מצא את גרסתו של המבקש ביחס לאירוע המתואר כתב האישום בלתי מהימנה, ומנגד נתן "אמון מלא" בגרסתו של המתלונן.

4. ביום 6.10.2016 הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, במסגרתו נמסר כי המבקש כבן 40, נשוי בשנית, ואב לשני ילדים קטנים. שירות המבחן התרשם, כי "מאפייני אישיותו של המבקש, הקשורים ביכולת שליטה מועטה על תגובותיו במצבי כעס ותסכול", ו"קשייו לקחת אחריות על התנהגותו", מהווים גורמים מגבירי סיכון להישנות התנהגות פורצת חוק מצדו, בעתיד. לאור זאת, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו של המבקש, והומלץ להשית עליו עונש מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד עונשים נלווים של מאסר מותנה, ותשלום פיצוי למתלונן.

5. ביום 1.12.2016, גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, ציין בית משפט השלום, כי הערך החברתי אשר נפגע כתוצאה ממעשיו של המבקש הוא הגנה על כבוד האדם, שלמות גופו, ובטחונו האישי של המתלונן. בהמשך לכך, קבע בית משפט השלום, כי מידת הפגיעה של מעשי המבקש בערכים המוגנים, היתה "משמעותית ונכבדה". עוד סקר בית משפט השלום את מדיניות הפסיקה הנוהגת בעבירות כגון דא, בציינו כי "על דרך הכלל, ולמעט חריגים, דינו של מי שעושה שימוש בסכין לדקור את זולתו, להישלח לכלא מאחורי סורג ובריח, לתקופה שאינה מבוטלת". בית משפט השלום עמד בנוסף, על חומרת מעשיו של המבקש, ועל "אבדן הרסנים" שאפיין את התנהגותו, בעת שדקר את המתלונן מספר פעמים, "בחלקי גוף שונים, לרבות באזורים חיוניים". לאור האמור, קבע בית משפט השלום, כי מתחם העונש ההולם למכלול מעשיו של המבקש, נע בין 10 ל-36 חודשי מאסר, לריצוי בפועל.

           לצורך קביעת העונש המתאים בגדרי מתחם הענישה, התייחס בית משפט השלום לנסיבות חייו של המבקש, ובהן: ניתוקו, בגיל צעיר, של המבקש ממשפחתו, המתגוררת ברצועת עזה; וההשפעה הצפויה למאסרו על בני משפחתו, בשים לב לכך שהמבקש "התחתן לאחרונה בשנית, והינו אב לשני פעוטות". עוד נתן בית משפט השלום את דעתו, לעובדה כי ממועד התרחשות האירועים עד למתן הכרעת הדין, חלפו כשנתיים וחצי, ונטען כי במהלכם הקים המבקש משפחה, ולא נפתחו נגדו תיקים חדשים. כשיקולים לחומרה, ציין בית משפט השלום, את עברו הפלילי המכביד של המבקש, הכולל 5 הרשעות קודמות, כשהאחרונה שבהן היא בגין ניסיון לגניבה, אשר בוצע בשנת 2009. בית משפט השלום הזכיר בנוסף, כי לפי התרשמותו של שירות המבחן, המבקש מתקשה לשלוט על תגובותיו למצבי כעס, וכי הוא שולל קושי או בעייתיות, ומתקשה לקחת אחריות על מעשיו. בנסיבות אלה, קבע בית משפט השלום, כי אין הצדקה לחרוג מטה ממתחם הענישה, משיקולי שיקום. כמו כן, הזכיר בית המשפט כי המבקש ניהל הוכחות, ולפיכך, אינו זכאי להקלה בעונש, לה זכאי נאשם אשר הודה וחסך זמן שיפוטי יקר. לבסוף, קבע בית משפט השלום כי המלצתו של שירות המבחן, להסתפק בגזירת עונש מאסר, לריצוי בדרך על עבודות שירות, "לא יהיה בה כדי לתת מענה לשיקולי הענישה ולאינטרס הציבורי".

           לאור האמור, השית בית משפט השלום על המבקש, את העונשים הבאים: 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו של המבקש; 4 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש כל עבירת אלימות מסוג עוון, למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר; 8 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש כל עבירת אלימות מסוג פשע, למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר; ותשלום פיצוי בסך 8,000 ₪ למתלונן.