א' נ' י.ב. שיא משאבים בע"מ

א.מבוא וסקירת ההליך

1.מונחת לפנינו תביעתו של מר צחי אלמוג (להלן: "התובע"), כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת י.ב. שיא משאבים בע"מ (להלן: "הנתבעת"), שעניינה בסעדים השונים הנובעים כתוצאה מסיום עבודתו של התובע בנתבעת.

2.לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך, נערך דיון מוקדם לפני אב"ד ביום 19.6.2019, שבסיומו ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, התיק נקבע לדיון הוכחות, שנדחה מספר פעמים לבקשת הנתבעת (להתנהלותה הדיונית של הנתבעת נתייחס בהמשך הדברים).

3.ביום 24.2.2021 נערך דיון ההוכחות הראשון, במסגרתו העיד התובע מטעם עצמו. מטעם הנתבעת העידה גב' יאנה ברויטמן, מנכ"לית הנתבעת (להלן: "יאנה"), ומי שהינה עורכת-דין בהכשרתה. אשר ליתר עדי הנתבעת, הם לא הגיעו לדיון, ובקשת התובע להוצאת תצהיריהם מתיק בית הדין, נדחתה על ידי בית הדין. עוד יצוין, כי לאחר הדיון הגישה הנתבעת, ברשות בית הדין, תצהיר הזמה של יאנה, ובמענה לטענות שהעלה התובע בדיון.

4.ביום 24.3.2021 נערך דיון ההוכחות השני, במסגרתו העידו יתר עדי הנתבעת – שמואל אזולאי, יועץ בנתבעת (להלן: "שמואל"), וכן גב' אוקסנה קוינוב, מנהלת מחלקת השכר בנתבעת (להלן: "אוקסנה"). אשר ליאנה, היא לא הגיעה לדיון, ותצהיר ההזמה שלה נמשך מתיק בית הדין. עוד נציין, כי בדיון זה ייצוג הנתבעת נעשה על ידי שמואל, שהינו עורך-דין בהכשרתו ומשמש כיום כיועץ המשפטי של הנתבעת (אך לא בתקופה נשוא התביעה). לאחר הדיון סיכמו ב"כ הצדדים בכתב, והתיק הועבר למתן פסק דין.

ב.התשתית העובדתית וטענות הצדדים

5.התשתית העובדתית – התשתית העובדתית המוסכמת בין הצדדים היא מועטה יחסית, ותפורט להלן:

א.התובע עבד בנתבעת – שהינה חברה בעלת רישיון קבלן שירות – בין יום 2.2.2012 ועד ליום 14.12.2017, ושימש כאחראי צוות מטאטאי רחובות, שנתנו בשם הנתבעת שירותי ניקוי רחוב עבור עיריית כרמיאל;

ב.ביום שישי ה-8.12.2017 שלחה הנתבעת לתובע, במסרון שנשלח לטלפון הנייד שלו, הזמנה לשימוע, שאמור היה להיערך ביום 10.12.2017;

ג.ביום 9.12.2017 הונפק לתובע אישור מחלה ל-4 ימים, על ידי מרפאת טר"מ שבכרמיאל; ביום 12.12.2017 הונפק לתובע אישור מחלה על ידי רופא במכבי שירותי בריאות, ל-7 ימים ולתקופה שבין יום 12.12.2017 ליום 18.12.2017; ביום 18.12.2017 הונפק לתובע אישור מחלה נוסף על ידי רופא במכבי שירותי בריאות, ל-7 ימים ולתקופה שבין יום 19.12.2017 ליום 25.12.2017; ביום 26.12.2017 הונפק לתובע אישור מחלה נוסף על ידי רופא במכבי שירותי בריאות, ל-20 ימים ולתקופה שבין יום 26.12.2017 ליום 14.1.2018;

ד.ביום 14.12.2017 קיבל התובע "מכתב פיטורים" מהנתבעת (להלן: "מכתב הפיטורים"), במסגרתו צוין, בין היתר, כי הוחלט לפטרו מהעבודה בנתבעת. עוד צוין, כי ניתנה לו הודעה מוקדמת על פיטוריו, שייכנסו לתוקף ביום 14.1.2018. כמו כן, התובע קיבל מכתב נוסף מהנתבעת, מאותו התאריך, שעניינו "שימוש ברכב החברה" והחזרת רכב הנתבעת לידיה;

ה.בימים 14.12.2017, 17.12.2017 ו-11.2.2018 שלח ב"כ התובע מכתבים לנתבעת, בעניינו של התובע;

ו.ביום 20.2.2018 שלחה הנתבעת מכתב לב"כ התובע, במענה לפניותיו;

ז.ביום 22.2.2018 פנתה הנתבעת לתובע, במכתב שעניינו "תשלום דמי מחלה", וביקשה את העמדת התובע לבדיקה על ידי רופא תעסוקתי מטעמה.

6.טענות הצדדים – בפתח ההתייחסות לטענות הצדדים, נבהיר כי שורש המחלוקת שבין הצדדים נעוץ באירועים שהתנהלו במשרדי הנתבעת שבחולון, ביום שישי ה-8.12.2017. התובע טוען כי ביום זה הוא הגיע בשעות הבוקר למשרדי הנתבעת במסגרת תפקידו, כדי לאסוף את תלושי והמחאות השכר של עובדי הנתבעת, שנמצאים תחת אחריותו.

7.התובע מפרט כי הוא פגש בשמואל, שביקש ממנו להמתין עד שיסיימו להכין חמישה מכתבי פיטורים, שהיה עליו למסור לעובדי הנתבעת שנמצאים תחת פיקוחו בכרמיאל, והיות שהמדובר בעובדים ש'חולים יותר מדי', והנתבעת אינה מוכנה לשלם להם כספים נוספים. לטענת התובע הוא עדכן את שמואל כי הוא כבר סיכם עם יאנה שהעובדים לא יפוטרו, ולכן הוא לא ייקח את מכתבי הפיטורים.

8.התובע ממשיך וטוען, כי שמואל לא אהב את תגובתו, והחל לצעוק עליו שבכל זאת ימתין למכתבים. בתגובה, התובע הלך לחשבת השכר בנתבעת, גב' איריס, כדי להסדיר את קבלת תלושי השכר, אולם שמואל שב ודרש ממנו להגיע למשרדו. לאחר שהוא סירב, שמואל צעק עליו, וחטף מידיו בכוח את תלושי השכר. כאשר התובע שב ואמר שהוא אינו מוכן לחכות, שמואל המשיך באמירות מעליבות כלפיו, כגון "אני המנהל ולא אתה ואני אומר לך מה לעשות ואתה תעשה". ומה גם, שזאת לא היתה הפעם הראשונה ששמואל צעק והשפיל אותו.

9.התובע מפרט, כי בסופו של דבר שמואל סילק אותו מהמשרדים, והוא שב לכרמיאל, וביצע את עבודתו עד השעה 13.00. בהמשך היום שמואל שלח לו הודעת זימון לשימוע שהיא לקונית, שנקבע ליום ראשון בבוקר, יומיים לאחר מכן. עוד הוסיף וטען התובע, כי ביום למחרת הוא נפצע בברכו (שבה הוא נותח שנה לפני כן), ולכן הוא פנה לשירותי רפואה דחופה, וקיבל אישור מחלה שאותו הוא שלח בפקס למשרדי החברה.

10.בהמשך הוא גם קיבל אישורי מחלה נוספים, שאותם הוא שלח לחשבת איריס, שאישרה את קבלתם. לאחר מכן, ביום 17.12.2017 עדכנה אותו בת הזוג, כי באותו היום הגיע גורם מטעם הנתבעת ומסר לידיה שני מכתבים, שאחד מהם היה מכתב פיטורים מהנתבעת, וכן מכתב שעניינו רכב הנתבעת. לשיטתו, האמור במכתבים אינו אמת. הוא גם קיבל מהנתבעת מכתב ביחס לבדיקת רופא תעסוקתי, אולם לא יצרו עימו קשר, והוא לא נדרש להתייצב במקום כלשהו.

11.לאור כלל האמור לעיל, התובע טוען כי הוא פוטר שלא כדין מהנתבעת, במהלך היותו בחופשת מחלה וללא עריכת שימוע כדין. כמו כן, לא שולמו לו דמי מחלה, וגם לא תמורת הודעה מוקדמת. על כן הוא זכאי מהנתבעת לקבלת הסעדים הבאים, כדלקמן: א. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 69,973 ₪, בהתבסס על 12 משכורות חודשיות; ב. תשלום 36 ימי מחלה בסך של 8,928 ₪; ג. תמורת הודעה מוקדמת בסך של 5,831 ₪ (במעוגל).

12.הנתבעת טוענת, מנגד, כי כלל טענותיו העובדתיות של התובע, אינן נכונות כלל. לשיטתה, ביום 8.12.2017 התובע נטש את עבודתו, כשהוא עזב במפתיע את משרדי הנתבעת, ולאחר שגידף ואיים על שמואל. הנתבעת מפרטת כי הסיבה היחידה לעזיבת התובע את משרדיה באותו היום, היתה דרישתו לקבל מחשבת השכר של הנתבעת באופן בהול את תלושי השכר של העובדים שתחת ניהולו, ומשעה שהוא מיהר לעשות את עבודתו הפרטית ושלא כדין, בגן הילדים שמפעילה אשתו בכרמיאל, תוך כדי שימוש ברכב הנתבעת.

13.הנתבעת מפרטת עוד, כי היות שהתובע נוכח שהוא לא יוכל לקבל את התלושים לאלתר ובמיידי, וכפי שהוא דרש, הוא החל לצעוק ולאיים על שמואל, ונטש את המשרדים מבלי לקחת את המשכורות ותלושי השכר, כאשר המדובר במשימה משמעותית ובהתייחס לתפקידו כמפקח בנתבעת. עוד טוענת הנתבעת, כי פעולת הנטישה של המשרדים גרמה לה נזק עצום, וכי היא ניסתה להשיג את התובע טלפונית מספר פעמים, אך לא צלחה.

14.הנתבעת ממשיכה ומפרטת, כי למרות שאקט הנטישה היה בבחינת התפטרות של התובע, הוא זומן לפנים משורת הדין לשימוע שהיה אמור להיערך ביום 10.12.2017. הנתבעת אף טוענת כי התובע לא הגיע לשימוע שאליו הוא זומן, ולכן נשלח לו מכתב פיטורים כדין ביום 14.12.2017. נוסף לכך, הוא גם המשיך להשתמש שלא כדין ברכב הנתבעת, שניתן לו על ידה לצורכי עבודה בלבד, ובכך אף ביצע עבירה פלילית של שימוש ברכב ללא רשות מבעליו.

15.אשר לאישורי המחלה של התובע, הנתבעת מציינת כי לא הגיע לידיה אישור מחלה כלשהו, טרם מכתב הפיטורים מיום 14.12.2017, ולכן אין כל מקום לשלם לתובע דמי מחלה. על כן, ולאור כלל האמור לעיל, התובע אינו זכאי לפסיקת כל סעד כספי לזכותו. ומה גם, שלאור זניחת מקום העבודה על ידו, הנתבעת היא זאת שזכאית לקיזוז דמי הודעה מוקדמת בסך של 7,500 ₪, מכל סכום שייפסק לזכות התובע, ככל ואם ייפסק.

ג.הכרעת בית הדין בתובענה

16.מבוא – בפתח הכרעתנו נקדים ונציין, כי לאחר ששמענו את עדי הצדדים, ולאחר שעברנו על כלל מסמכי תיק בית הדין, ובכלל זה סיכומי הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נסביר ונפרט בהרחבה כיצד הגענו למסקנתנו שבנדון. כבסיס לדיון שאותו נערוך להלן, נחזור ונזכיר את הדברים הבאים –

-ראשית, המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית בלבד, או למצער – בעיקרה;

-שנית, אותה מחלוקת עובדתית נסובה בעיקרה סביב קרות האירועים ביום 8.12.2017 במשרדי הנתבעת;

-שלישית, המרחק בין עמדות הצדדים ביחס למחלוקת שבנדון הינו ניכר ורב מאוד – בעוד שהתובע טוען כי הוא גורש ממשרדי הנתבעת בשל סירובו למסור מכתבי פיטורים לעובדי הנתבעת שתחת אחריותו, שפוטרו בשל רצון הנתבעת לחסוך בתשלום דמי מחלה, טוענת הנתבעת כי התובע מיהר באותו היום לבצע עבודה פרטית, שנעשתה על ידו ללא היתר באמצעות רכב הנתבעת;

-רביעית, ובהמשך לאותה המחלוקת, קיימות מחלוקות עובדתיות נוספות בין הצדדים. כך למשל, התובע טוען כי בעקבות הזימון לשימוע ששלחה לו הנתבעת ביום 8.12.2017, ליום 10.12.2017, הוא שלח אישורי מחלה לנתבעת ביום 10.12.2017. לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי אותו אישור לא התקבל אצלה כלל.

17.וביחס לכלל האמור דלעיל, וכפי שנראה להלן, אנו מקבלים בצורה מלאה ושלמה את עמדתו וגרסתו העובדתית של התובע, ומנגד – אנו דוחים לחלוטין את עמדת וגרסת הנתבעת. נעבור עתה לפירוט מסקנתנו.

18.הנימוק הראשון להחלטתנו – אשר לעדות התובע לפנינו, הרי שהיא היתה אמינה ורציפה, וחרף חקירה נגדית ארוכה ונמרצת, היא לא נסתרה כלל על ידי הנתבעת. במסגרת עדותו חזר התובע על גרסתו, וכפי שזו פורטה בכתב התביעה ובעיקר בתצהירו. בין היתר, הוא ציין ביחס לויכוח עם שמואל שהיה ביום 8.12.2017, כך:

"היה בינינו דין ודברים על זה שהוא ביקש ממני לפטר עובדים שלא היה להם שום סיבה לפטר אותם וזה בהסכמה של יאנה המנהלת ובעלת החברה שלא מפטרים אותם, הוא החליט באופן שרירותי לפטר אותם. ואני יודע מה זה עובדים כאלה שהם קשי יום."

19.ועוד הוא אמר, כך (נציין – כאן וגם בהמשך הדברים – שכאשר התובע מתייחס לשם "שמיל", כוונתו הינה לשמואל):

"יאנה ואני שוחחנו ימים לפני התאריך הנ"ל שזה קרה, גם יום לפני ויש לי פה הוכחה לכך, שוחחנו בטלפון על העניין הזה שעיריית כרמיאל ביקשה, עיריית כרמיאל שאני מעסיק עובדים דרך החברה הזו, עובדים ששמיל ביקש לפטר אותם בגלל שהם יוצאים לחופש מחלה. הסברתי ליאנה את הסוגיה הזאת, היא אמרה 'צחי אנחנו לא נפטר אותם, אנחנו רק נעשה להם שימוע. תעשה להם שימוע והכול יהיה בסדר, אנחנו לא מפטרים אותם'. כשהגעתי באותו יום שישי לקחת משכורות, הכול היה מוכן. 5 שנים אני בא ולוקח את המשכורות בצורה מסודרת, קשרי עבודה מצוינים עם אוקסנה ואיריס שלא הגיעה משום מה, הכול היה מצוין, התנהל כשורה, הכול היה מוכן. כשהגעתי ביום שישי בבוקר קיבלתי את הכול, זה היה אצלי ביד. ואז שמיל אמר 'אתה לא הולך עד שאתה לא מקבל את מכתבי הפיטורים' בניגוד למה שנכתב שם. ואז הוא חטף לי את היד וקרא (צריך להיות "קרע" – בית הדין) את כל מה שכתוב שם."

20.וכן הוסיף התובע וציין את הדברים הבאים, כדלקמן:

"דין הדברים שקרה ביני לבין שמיל שם, הוא בין היתר אמר 'אני לא רוצה לראות אותך, תסתלק אני מפטר אותך, אתה לא ממשיך לעבוד'. כל הדברים האלה שנאמרו שם באוויר זה דברים שכתוצאה ממה שהיה וממה שבעצם אחרי זה גם הוכחתם את זה עם המכתב ששלחתם. זאת אומרת כל הסיפור הזה שלו, הוא קיבל את ההחלטה ועשה את הכול, על סמך זה אני אומר, לא על זה שיש מסמך שקיבלתי ממנו ביד שפוטרתי, הוא דיבר על זה כמו דברים אחרים שאתם אומרים שם, שהוא ביקש ממני לחכות לתלושים משום מה, זה לא נכון, הכול היה מוכן, אוקיי? אז העניין של הפיטורים הוא בא, הוא גם שלח את ההודעה והוא אמר על הפיטורין."

וכן:

"אני תיאמתי מלפני שאני בא לקחת תלושי משכורת וצ'ק למוסך עבור תשלום תיקון של הרכב. זה היה מוכן כפי שציינתי קודם, כפי שזה כתוב פה, זה היה מוכן. קיבלתי אותו מידי איריס חשבת השכר, נקראתי על ידי שמיל לבוא כדי לחכות למכתבי הפיטורים. זה כמובן הפליא אותי ואני הסברתי לו את זה בצורה ברורה שזה בניגוד לסיכום שלי עם יאנה וזה לא צריך להיות. ואז הוא התחיל לצעוק ולהשתולל 'תזוז מפה, אתה לא תיסע, אתה חייב לחכות'. אני אמרתי לו שאני לא מוכן, הוא חטף לי מהיד, לכן נסעתי בלי זה כי הייתי צריך לחזור לעובדים."

21.לבסוף, התובע ציין כי "באותו דין ודברים שמיל אמר בין היתר שאני לא אעבוד ושיפטר אותי, זה הכול. אחרי זה הוא שלח גם את המכתב", וגם ש"והליך הפיטורים שלהם וכל מה שקרה כי זה כבר היה פעם שנייה בתקופה הזאת שפיטרו עובדים, ביקשו לפטר עובדים כי אדון שמיל החליט שהוא לא רוצה אותם כי הם ביקשו ימי מחלה יתר על המידה".

22.עינינו הרואות, כי גרסתו של התובע היתה עקבית, רציפה ואמינה, ותאמה את הנטען בכתב התביעה, ובמיוחד בתצהיר העדות הראשית שלו. כאמור לעיל וכפי שכבר צוין, חרף חקירה נגדית ארוכה וממושכת, אותה גרסה לא נסתרה כלל על ידי הנתבעת.

23.אשר למערכת היחסים בין התובע לשמואל – בנושא זה אמר התובע, ש"אתם מציגים את זה ששמיל הוא לא מחליט, הוא לא מפטר והוא זה ששלח את ההודעה, הוא זה שהתנהל מולי. אז הוא לא המנהל שלי בכלל, איתו לא היה לי איתו שום קשר, קשר עם יאנה ברויטמן בלבד, היא המנכ"לית של החברה ואיתה הייתי בקשר הדוק והכול נעשה בהוראות שלה".

24.וכן הוא הוסיף, ואמר כך:

"עם שמיל כל התקשורת שהייתה לי איתו זה כשהייתי מגיע פעם בחודש למשרדי החברה. לפעמים זה היה על הכיפאק שלום-שלום, לפעמים היו דרישות מצידו או שאלות על דברים כאלה ואחרים. כן ולא זה היו התשובות. ההתנהלות הייתה תמיד עם יאנה. לא קיבלתי שום הוראות ולא כלום. וגם אם קיבלתי אז התייחסתי לזה בהתאם ליאנה שמחליטה ולא הוא."

25.התובע אף הדגיש, כי "שמיל, לא היה לי שום קשר עבודה איתו...", וכן "... זאת אומרת שכל הסיפור הזה מבחינתי זה היה אגו". אשר לנתבעת, היא לא סתרה את טענת התובע כי מעולם לא היו לו קשרי עבודה ישירים עם שמואל. למעשה, טענה זו גם היתה מקובלת על שמואל עצמו, שציין בתצהירו, כך – הוא אינו מתנהל מול מפקחים; יש איסור לפנות אליו; אין זה מתפקידו להתנהל מול מפקחים ו/או לשוחח עימם.

26.גם בעדותו לפנינו ציין שמואל, ש"אני לא מדבר עם מנהלים, לא מדבר על מנהלי אזורים לא מדבר, אני מדבר עם מנכ"ל, עם מנהלת, אנשים בודדים". אשר ליאנה – שהיא כזכור מנכ"לית ובעלי הנתבעת, הרי שהיא העידה לפנינו, כי לשמואל יש סמכות לזמן עובדים בנתבעת לשימוע, אך אין לו סמכות לפטרם. היא גם הגדירה את תפקידו של שמואל כמי שהינו "יועץ בחברה.... (ש)מדובר בבן אדם שהוא גם כלכלן, גם משפטן ולאחרונה הוא גם הוציא תעודת עו"ד, אז הוא יועץ בנושאים כלכליים ומשפטיים בחברה".

27.לאור טענותיו המפורשות של שמואל שבתצהיר ולגבי מעמדו בנתבעת, וכפי שצוטט דלעיל, הרי שטענת יאנה הנ"ל מעלה תמיהה – מחד, המדובר ב"יועץ", שלפי דבריו אינו מתנהל מול מפקחים, יש איסור לפנות אליו ואף אין זה מתפקידו להתנהל מול מפקחים ו/או לשוחח עימם. גם אסור לו לפטר עובדים בנתבעת; אך מנגד לכל אלה, הוא לפתע כן יכול לזמן עובדים לשימוע, ואפילו כאלה – שכפי שנראה להלן – שאינם עובדים מתחתיו ישירות.

28.עוד נסביר, כי סוגיה זו הינה חשובה לענייננו, היות שכפי שנראה להלן בהמשך הדברים, שמואל הכחיש בעדותו שהוא זה ששלח לתובע ביום 8.12.2017 את הזימון לשימוע. אולם, מהעדויות והראיות שהוצגו לפנינו, עלה אחרת: הובהר כי הזימון לשימוע נשלח לתובע באמצעות הודעת סמס, שנשלחה ממספר הטלפון הנייד של שמואל. למותר לציין, כי האחרון לא ידע להסביר פשר תמיהה זאת.

29.האמור לעיל הינו בעייתי בעינינו, גם מהטעם שהנתבעת 'מילאה את פיה מים', ולא ציינה מיהו הגורם ששלח את הודעת הטקסט, שהיא הזימון לשימוע. בתצהירו של שמואל נטען לעניין זה, באופן לקוני, שהנתבעת זימנה את התובע לשימוע באמצעות הודעת טקסט, אך ללא ציון הגורם הספציפי.

30.המסקנה המסתמנת עד כה, היא כפולה: לא רק שהיה ויכוח בין התובע לבין שמואל ביום 8.12.2017, ובאופן המתואר על ידי התובע, אלא ששמואל הוא זה ששלח לתובע, עוד באותו היום, את הזימון לשימוע. לעומת זאת, הנתבעת הציגה גרסה עמומה בעניין זה, והכחשת שמואל ביחס לאותה המחלוקת נדחית על ידינו.

31.העובדה ששמואל סילק את התובע ממשרדי הנתבעת בשל סירובו למסור מכתבי פיטורים לעובדי הנתבעת, שלשיטת הנתבעת 'לקחו יותר מדי ימי מחלה', היא בעייתית בשל כמה היבטים. לא רק שסילוק עובד שמסרב להשתתף בפיטורים שכאלה, הם פיטורים שלא כדין, אלא שהנתבעת הודתה בפה-מלא כי שמואל מעולם לא היה המנהל של התובע, והוא מעולם לא עסק בניהול מפקחים.

32.כלומר, המסקנה החוזרת ונשנית היא ששמואל – שאינו עוסק בפיטורי עובדים, לפי טענת הנתבעת עצמה, אכן סילק את התובע ביום 8.12.2017 מסיבה אחת ויחידה – סירובו של התובע למסור מכתבי פיטורים לעובדי הנתבעת שתחת פיקוחו, ומשעה שהוא סבר כי עילת הפיטורים אינה ראויה.

33.אשר לזימון התובע לשימוע – התובע נשאל בחקירה הנגדית, מדוע ולמה (לגרסת הנתבעת) הוא התעלם מהזימון לשימוע, שנשלח אליו ביום 8.12.2017 ליום 10.12.2017 בשעה 11.00, כאשר לפי אישור הפקס שצורף לכתבי טענותיו, הוא שלח אישור מחלה (לגישתו, שממילא מוכחשת על ידי הנתבעת) רק בשעה 12.58 בצהריים.

34.בתשובה, התובע הדגיש כי הוא שלח את אישור המחלה, לא רק בפקס (וגם בהודעת ווטסאפ, כזכור), אלא גם בדואר אלקטרוני, ושני אלה נשלחו לאיריס, החשבת של הנתבעת. יותר מאוחר נשוב ונידרש לסוגיה זו (ומשמעות אי-הבאתה של איריס כעדה, מטעם הנתבעת), אולם העיקר לענייננו, כעת, היא טענתו הנוספת של התובע, כדלקמן:

"... עם שמיל היו לי מחלוקות לא פעם ולא פעמיים, שהבנתי מי הטיפוס, זזתי הצידה. לא פעם ולא פעמיים הוא גם איים לפטר אותי, אוקיי? איים לפטר אותי."

35.עוד הדגיש ואמר התובע, כי "שמיל לא פעם ולא פעמיים איים בפיטורים שלי, איים וגם שלח לי מסרים", וכן הוא אמר ביחס להזמנה לשימוע, כדלקמן:

"... לא ייחסתי חשיבות בכלל להודעה שלו מהסיבה הפשוטה שזה לא פעם ולא פעמיים. אני מבחינתי כמו שאמרתי, יום שישי באתי לעבוד, נפצעתי ביום שבת, לא יכולתי לבוא ביום ראשון כמובן. אבל אני מבחינתי להמשיך את העבודה. מה, אני רציתי להתפטר? אני עבדתי והייתי מסור לעבודה הזאת.... הכול התנהל על מי מנוחות, זה לא שהתעלמתי. אני פשוט הבנתי את הטיפוס, הכרתי אותו והבנתי שהוא לא רציני בכוונותיו. זה כל ההתנהלות שלי."

36.כזכור, זה עתה הגענו למסקנה, שהיתה במידה רבה מקובלת על הנתבעת עצמה, כי לתובע ולשמואל לא היו קשרי עבודה שוטפים. בהינתן האמור לעיל, ואף לאור גרסתו הנוספת של התובע – ושלא נסתרה אף היא – כי אירועים כגון אלה שהתרחשו ביום 8.12.2017, כבר אירעו בעבר, הרי שאין ולא ניתן לראות את התובע כמי ש'התעלם מההזמנה לשימוע', כטענת הנתבעת.

37.מעבר לאמור לעיל, איננו מוצאים כל חשיבות לטענת הנתבעת, כי משלוח הפקס ביום 10.12.2017 על ידי התובע, נעשה רק בשעה 12.58, בעוד שהשימוע נקבע לשעה 11.00. שהרי, מכתב הפיטורים הוצא על ידי הנתבעת אך ורק לאחר ארבעה ימים, ביום 14.12.2017.

38.הנימוק השני להחלטתנו – מנגד לדברים שצוינו זה כעת וביחס לעדותו האמינה של התובע, הרי שגרסת עדי הנתבעת לא היתה מהימנה בעינינו. בכלל זה, ניכרו סתירות ושינויי גרסאות בין טענות העדים מטעמה, ואף עלו תמיהות ביחס למסמכי הנתבעת. אנו גם מסכימים עם טענת התובע בסיכומיו, כי המדובר בנושאים מהותיים היורדים לשורש המחלוקת העובדתית שבין הצדדים.

39.להלן נתחיל להדגים את הדברים: הנתבעת טענה כי מלבד שמואל, נכחו מספר עדים במשרדי הנתבעת, ששמעו את התובע תוקף וצועק על שמואל. בין היתר, במכתב ב"כ הנתבעת אל ב"כ התובע, מיום 20.2.2018, צוין כי "בידי מרשתי ראיות ועדים להתנהגותו של מר אלמוג". אולם, עדים שכאלה – ומלבד שמואל – לא הובאו (אשר לעדותה של אוקסנה, הרי שנתייחס אליה בהמשך).

40.הנתבעת גם לא הבהירה מעולם, מיהי אותה חשבת שכר בנתבעת, שממנה דרש התובע בבהילות את תלושי השכר, באותו היום. ועוד נציין, שגם ההזמנה לשימוע שנשלחה לתובע, ביום 'הזניחה' הנטענת – יום 8.12.2017, היא לקונית מאוד, וכל שנכתב בה, היה כך (שגיאות הכתיב והחוסרים הינם במקור):

"הנך מוזמן לשימוע ביום א 10 לדצמבר שעה 11 בבוקר הנך רשאי להביא עורך די ככל שלא תופיע נדון בשאלת פיטורך לא נוכחותך."

41.אותו זימון לשימוע מעלה תמיהה-רבתי – הוא נשלח באותו יום שישי, שבו התובע קילל וצעק לפי טענת הנתבעת על שמואל, ואף נטש את משרדי הנתבעת מבלי לקחת עימו את תלושי השכר והשיקים של העובדים שתחת אחריותו, דבר שהסב לה לפי הנטען נזק רב. חרף האמור לעיל, אף לא אחת מטענותיה של הנתבעת שבנדון, רשומה באותו זימון לשימוע.

42.מעבר למכתב ההזמנה לשימוע, שהוא בעייתי כאמור לעיל, קיימת בעייתיות נוספת: אם אכן נכונה טענת הנתבעת לגבי 'זניחת' העבודה על ידי התובע ביום 8.12.2017, הרי שלא ברור מדוע ולמה היא שלחה לו מכתב ביום 14.12.2017, שנושא את הכותרת "מכתב הפיטורים", ובו צוין כי "... החליטה מרשתי לפטרך מעבודתך". ברי, כי ציון המונח "לפטר", סותר חזיתית את הטענה בדבר התפטרות וזניחת העבודה.

43.גם לא ברור מדוע צוין באותו המכתב, כי תשולם לתובע הודעה מוקדמת, וכי הוא נדרש לחפוף את מחליפו בתפקיד. למען הבהר ספק – טענותיה של הנתבעת וכפי שאלה הועלו גם במסגרת ההליך – כי התובע נטש את משרדיה, וכן הטענה כי הוא זומן לשימוע ביום 10.12.2017 ולא הגיע אליו – אכן פורטו עוד באותו המכתב. אך קריאה ברורה מובילה אותנו למסקנה כי המדובר במכתב פיטורים לכל דבר ועניין – גם לפי כותרתו, גם לפי ניסוחו, וגם 'בהתבוננות-על' מבחינת מהותו.

44.כאשר נשאלה יאנה ביחס למחלוקת הנוכחית, במסגרת עדותה, היא השיבה כך:

"כמו שהעובד החליט על דעת עצמו שהוא הפסיק לעבוד, ניתק כל קשר עם המעסיק שלו, שזה איתי, ניתק, פשוט הוא נעלם יחד עם הרכב שלי, לא ענה לטלפונים, לא ידענו איפה הוא, לא ידענו מה קרה לו. נכון, אמרתי לפנים משורת הדין צריך לסיים את זה, הוא לא הגיע לשימוע, נעשה לו שימוע שלא בפניו, והוצאתי לו מכתב פיטורים. כן."

45.גרסתה של יאנה מעלה תמיהה, לאור הדברים שציינו דלעיל לגבי כותרתו, נוסחו ומהותו של מכתב הפיטורים. מעבר לכך, אותה טענה לגבי 'פיטורים לפנים משורת הדין, למרות שבפועל המדובר בזניחת העבודה', אינה מופיעה כלל במכתב הפיטורים. ומה גם, שהמדובר במכתב שנכתב על ידי היועצת המשפטית של הנתבעת, וחזקה כי היא היתה מעלה טענה זאת במכתב, ככל שהיה בה אמת.

46.הנה כי כן, עסקינן בפיטורים לכל דבר ועניין, ולא בכל מצב משפטי אחר. לא בכדי, כאשר העיד גורם בכיר אחר מטעם הנתבעת – אוקסנה (מנהלת מחלקת חשבות השכר של הנתבעת), ונשאלה האם התובע פוטר על ידי הנתבעת, היא השיבה ש"אני מאמינה שכן".

47.אשר לשמואל, כאשר הוא נשאל בעדותו מדוע הנתבעת כתבה שתשולם לתובע הודעה מוקדמת – חרף הטענה שהוא נטש את העבודה, הוא ציין בבירור שמעשיו של התובע היו קשים וחמורים, לשיטת הנתבעת, היות שהוא "נטש, יותר גרוע מהתפטר. כי נטש תוך גרימת נזקים חמורים מאוד לחברה". עם זאת, הוא עדיין לא ידע להסביר את פשר הנכונות לשלם הודעה מוקדמת, והוא ציין שזה "כנראה מתוך רחמים".

48.בפסיקה נקבע, כי כדי לקבוע אם המדובר בפיטורים או התפטרות, "יש לבדוק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה. במידה והיוזמה היתה מצד המעביד לסיום היחסים, מדובר בפיטורים, גם אם עצם סיום העבודה נוסח בצורה של הסכמה הדדית". עוד נקבע, כי יסוד פיטורים או התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי, אשר אינו משתמע לשתי פנים, לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים בין השניים לידי סיום.

49.בעניין שמואלי, שההכרעה בו ניתנה בתחילת דרכו של בית הדין הארצי לעבודה, קבע בית הדין בעניין ייחוס כוונת התפטרות לעובד, את הקביעה הבאה:

"הן הפיטורים והן ההתפטרות הם סיום חד-צדדי של יחסי עובד ומעביד. השניים הם פעולה סובייקטיבית שתנאי לה הוא מתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונה להביא את יחסי העובד והמעביד לידי גמר. כוונה זאת צריך שתהיה של המביא את היחסים לידי גמר. מעצם היות כל כוונה עניין סובייקטיבי, לא יוכל אדם לכפות כוונה על הזולת. מלים כגון "אם תנהג כך ולא אחרת - אראה בך מתפטר" או "אם לא יובטחו לי תנאי עבודה אלה ואלה - אראה את עצמי כמפוטר" אין בהם כלל וכלל כדי להעיד על כוונתו של הצד השני להביא את היחסים בין השניים לידי גמר."

50.נציין כי הלכות אלה נותרו על כנן, במשך כל השנים ועד היום. כמו כן, הלכות אלה שרירות וקיימות גם כאשר המעסיק מציב בפני העובד את האולטימטום האמור, בלא שהוא מנסה לברר קודם עם העובד את פשר התנהגותו. משכך, אין מקום לקבוע שכאשר העובד מתנהג בניגוד לאותו אולטימטום, ניתן לראות בו כמי שמתפטר.

51.ובענייננו, אין ולא ניתן לראות את התנהגותו של התובע כלפי הנתבעת, וכפי שזו נסקרה על ידינו, ככזאת שיש בה ולו שמץ של כוונת התפטרות. לעומת זאת, מכתב הנתבעת הינו מכתב פיטורים לכל דבר ועניין. מסקנה זו מתחזקת גם לאור גרסת הנתבעת לגבי 'הזניחה' של התובע את עבודתו אצלה, שממילא לא הובאו לה ראיות.

52.כך למשל, יאנה טענה בעדותה לפנינו, ש"הוא נעלם עם הרכב שלי, הוא לא ענה לאף אחד לטלפון, הוא לא הודיע לאף אחד שהוא לא עובד, הוא לא חזר לעבודה ביום שישי, הוא לא עשה כלום". עם זאת, לא בעדותה ולא בתצהירה, ולא ביתר מסמכי ועדויות הנתבעת, לא הובהר מיהו העובד/ת בנתבעת שניסה ליצור קשר עם התובע, ולא הצליח לעשות זאת.

53.כל זאת, שעה שנציין כי יאנה עצמה העידה שהיא מנכ"לית של "... חברה של מעל 1000 עובדים". קרי – המדובר בחברה גדולה, וניתן להניח כי היא עצמה לא ניסתה ליצור קשר ישירות עם התובע (מכל מקום, היא ממילא לא העלתה טענה שכזאת).

54.אשר לשמואל, הוא אמר בעדותו, וכאשר נשאל מיהו הגורם בנתבעת שניסה לאתר את התובע, כך: "איילת, אני לא זוכר מי, אז אני לא יודע, אז אני לא זוכר מי הייתה, היום הפקידה היא איילת. אז אני לא זוכר אם זה הייתה היא או מישהי אחרת". עם זאת, הוא נאלץ להודות ש"אין פה פלט שיחות".

55.נשוב ונדגיש, כי מעבר למכתב הפיטורים והזימון לשימוע – שמעלים תמיהה בפני עצמם וביחס לטענות הנתבעת דלעיל – הרי שכבר ציינו כי היו סתירות בין גרסאות העדים המרכזיים מטעם הנתבעת. כמו כן, נציין כי התרשמנו לשלילה, הן מעדותה של יאנה והן מעדותו של שמואל (לעדותה של החשבת אוקסנה נתייחס בהמשך). להלן נפרט את הבסיס למסקנה זו.

56.אשר ליאנה, כבר ציינו שהיא נשאלה בעדותה לגבי גדר סמכויותיו של שמואל. בתחילה, היא השיבה כך:

"ש:האם בסמכותו לשלוח מכתב זימון לשימוע לעובד?

ת:כן.

ש:יש לו את הסמכות הזו?

ת:כן."

57.לאחר מכן, ובשונה מכך, היא השיבה בחיוב, במהלך החקירה החוזרת, לשאלה האם רק היא מזמנת לשימוע. כאשר בית הדין שב ושאל אותה, "רק את?", היא שבה והשיבה "כן, כן". גם כאשר נשאלה "זאת אומרת זה חייב להיות בהוראותייך ובחתימה שלך?", היא שוב ענתה "בוודאי". לא בכדי, הופנתה אליה לאחר מכן שאלת 'מקצה-שיפורים' (אף היא במסגרת החקירה החוזרת).

58.בכלל זה, יאנה נשאלה האם הזימון לשימוע, שנשלח לתובע ביום 8.12.2017 (על ידי שמואל, כאמור לעיל), היה בידיעתה, ועל כך היא השיבה בחיוב. איננו מקבלים תשובה זו, והסתירה של יאנה ביחס לשאלה שהופנתה אליה, וכאשר המדובר בסוגיה מרכזית בהליך (מיהו הגורם בנתבעת שלו/לה נתונות סמכויות הזימון לשימוע והפיטורים), מקשות עלינו ליתן אמון בגרסתה.

59.אשר לשמואל – כבר ציינו דלעיל, כי התובע קיבל מהנתבעת את ההזמנה לשימוע, באמצעות מסרון שנשלח לטלפון הנייד שלו. זאת ועוד, כבר ציינו כי הנתבעת 'מילאה את פיה מים', ביחס לשאלה מי שלח לתובע את המסרון הנ"ל. בהקשר זה, כאשר נשאל שמואל "האם אתה שלחת את ההודעה הזאת?", הוא חזר ואמר "לא, לא שאני יודע".

60.עוד הוא אמר, ש"אני לא שולח אסאמסים לאף אחד... אני רק יודע להשתמש בטלפון כזה הכי פשוט, בטלפון טיפה יותר משוכלל אני לא יודע להשתמש", וטען כי במשרדי הנתבעת יש פקידות רבות (כלומר – יתכן שהן אלה ששלחו). בהמשך עדותו, הוא אף אישר כי מספר הטלפון שלו הינו XXX052-5179 (המספר המלא אינו מפורסם, מטעמי פרטיות).

61.אולם, לאחר-מכן הוצג בפני שמואל הטלפון הנייד של התובע (באופן פיזי), עם המסרון שבנדון ובציון מספר הטלפון שלו. כאשר ניסה שמואל להסביר את הסתירה, הוא אמר ש"המספר הוא שלי האס אמ אס לא אני שלחתי. מה הוא עשה עם הטלפון אני לא יודע", ואף טען ש"לא יכול להיות שמישהו עשה קומבינה הרכיב את הטלפון, הסתברות יותר גבוה שמישהו שיחק עם הטלפון. ומה שאני מבין, יודעים לשחק".

62.זאת ועוד, ולצד אותם 'טיעוני קונספירציה' שלא הוכחו כלל, שמואל אף אמר ש"הטלפון שלי אבל אני לא כתבתי אס אמ אס, אני לא כותב אס אמ אסים בכלל". זאת ועוד, הוא ציין שוב, כך:

"אני אומר לאדוני, אני לא יודע מה זה המסמך הזה, אני לא יודע לא מבין בטלפונים האלה, אני לא כתבתי את ההודעה, אני לא מבין מה עשו שם, אני לא מבין מה עשו שם, אני אדוני משתמש עם כזה טלפון מסיבה אחת, אני לא יודע להשתמש עם הטלפונים האלה, לא יודע לא הצלחתי ללמוד במהלך חיי להשתמש עם הטלפון הזה, אני משתמש עם אחד כזה שיודע רק לדבר ולענות."

63.דבריו של שמואל אינם מקובלים עלינו. מחד, בניגוד להכחשתו, הוא נאלץ להודות שהטלפון שממנו נשלחה ההזמנה לשימוע על ידי התובע, הינו שלו. מנגד, הוא לא הצליח להוכיח את המניפולציה הנטענת מצד התובע ביחס לאותו מסרון. כל זאת, שעה שאין חולק כי המדובר, כך או כך, במסרון שיצא מצד מי מבין גורמי הנתבעת, וכאשר הנתבעת אף לא הבהירה מעולם מי שלח אותו, לטעמה.

64.למעלה מן הספק, נציין כי לאחר דבריו של שמואל, נתן לו בית הדין הזדמנות להגיש פירוט מתוך הטלפון הנייד שלו, של מסרונים מהעת הרלוונטית. חרף האמור לעיל, שמואל (פרטנית) והנתבעת (כללית), לא ניצלו הזדמנות זו, ויש בה כדי להוביל, פעם נוספת, לחובת גרסתם. לאור האמור לעיל, אנו שבים וקובעים כי מסרון ההזמנה לשימוע נשלח לתובע על ידי שמואל.

65.נחזור ונציין כי החשיבות לגבי ממצא עובדתי זה, הינה בהוכחת תפקידו המרכזי של שמואל בפיטורי התובע, וחרף הכחשת הנתבעת. כל זאת, אך ורק לאור הויכוח שנערך בין התובע לבין שמואל, ולאור סירובו של התובע לקחת את מכתבי הפיטורים ששמואל ביקש שייקח אותם וימסור אותם לנציגי הנתבעת.

66.להלן דוגמא נוספת לחוסר המהימנות שאנו מייחסים לעדות שמואל: כבר ציינו כי הוא לא ידע לומר מיהי הפקידה שניסתה ליצור קשר עם התובע, כאשר הוא 'נעלם', כך לשיטת הנתבעת. בהקשר זה, הוא טען כדלקמן:

"מהבוקר, מהרגע שהוא קם ונטש, ניסתה הפקידה מדי כמה דקות להתקשר אליו. משהבינה הפקידה, ואני הייתי נוכח במקום, זה כבר ראיתי בעיניים שהיא מנסה להתקשר אליו, הייתי נוכח במקום וראיתי שהיא מנסה להתקשר אליו. ושמעתי אותה אומרת, שמעתי כבר באוזניים שלי ובעיניים שלי שהיא לא מצליחה למצוא אותו הטלפון שלו כבוי."

67.עם זאת, וחרף העובדה שהוא 'ראה במו עיניו' את הפקידה, הוא לא הצליח לציין את שמה, ואמר ש"אני לא זוכר, הזיכרון שלי קצת פגום, אני לא זוכר באותו זמן בתקופה הרלוונטית מי הייתה הפקידה שישבה בקבלה. היום קוראים לה איילת, אני לא זוכר אם אז זו הייתה איילת או פקידה אחרת".

68.נסיים את תיאור עדותו של שמואל בסתירה נוספת בדבריו: כזכור, התובע טען כי שמואל כעס עליו ביום המחלוקת שביניהם, לאור סירובו לקחת מכתבי פיטורים לעובדי 'פרויקט כרמיאל' (עובדי הנתבעת, שעבדו בניקיון עבור עיריית כרמיאל). כאשר נשאל שמואל בעדותו האם "העובדים האלה פוטרו? כן או לא?", הוא השיב שלוש פעמים בשלילה: "לא יודע"; "אני אומר לך שאני לא יודע"; "ספציפית אני לא יודע".

69.לאחר-מכן, שוב נתהפכה עדותו, והוא אמר ש"אני יודע הכל, אני יודע שפיטורי עובדים לא היו ולא נבראו וזה שקרים שהומצאו על מנת לכפות על מעשים רעים. זה מה שאני יודע. לא פוטרו אנשים, עובדה גם, אתה יודע מה יותר מזה, אחרי זה בדקתי, אחרי זה, עכשיו לפני שבאתי להעיד בדקתי, לא היה ולא נברא, למרות המכתבים האלה לא פוטרו אנשים, אנשים המשיכו לעבוד. אני בדקתי גם את זה לפני שהגעתי לפה".

70.כאשר נשאל שמואל לגבי הסיבה לשוני הניכר בעדותו – "עכשיו אמרת שאתה לא יודע, עכשיו אתה אומר שאתה יודע?", הוא ציין ש"מה? לא, לא, אני בדקתי, אחרי זה אני בדקתי". נסכם איפוא ונציין, שכלל הסתירות, שינויי הגרסה והפרכות בעדותו של שמואל, הובילו אותנו למסקנה, כי אין ליתן אמון כלל בגרסתו.

71.אשר לאוקסנה – אוקסנה הינה מנהלת מחלקת חשבות שכר של הנתבעת, והיא נכחה במשרדי הנתבעת ביום הויכוח בין התובע לבין שמואל. בתצהירה היא טענה שמשרדה סמוך למשרדו של שמואל, והיא שמעה את הויכוח בין השניים, שהיה לשיטתה בגין ניסיון התובע לזרז לקבל לידיו את תלושי השכר של עובדי 'פרויקט כרמיאל'. היא אף טענה שהיא לא שמעה שהתובע ממתין למכתבי פיטורים.

72.עם זאת, בעדותה חזרה בה אוקסנה מהטענות האלה, וכאשר נשאלה האם "יכול להיות שזה הצעקות היו בהקשר אחר?", היא ענתה "לא ידוע לי". היא שוב נשאלה, במפורש, "את שמעת את תוכן הדברים?", ועל כך ענתה "לא", ואף הוסיפה ש"אין לי מושג". ניתן איפוא להסיק, כי עדותה של אוקסנה קעקעה טענה נוספת של הנתבעת.

73.הנימוק השלישי להחלטתנו – במהלך דיון ההוכחות הראשון הציג התובע ראיות משמעותיות, שתמכו במידה רבה בגרסתו לגבי הסיבה שעמדה בבסיס פיטוריו וסילוקו ממשרדי הנתבעת. כזכור, הנתבעת הכחישה מכל וכל כי סילוק התובע ממשרדי הנתבעת ביום 8.12.2017, אירע בשל סירובו למסור מכתבי פיטורים לעובדים שתחת אחריותו.

74.כזכור, התובע אף טען, כי הנתבעת ביקשה לפטר עובדים אלה בשל 'ניצול-יתר של ימי מחלה'. מנגד לטענות התובע, בתצהירה של יאנה הודגש בצורה ברורה, ש"מעולם לא הוריתי על פיטוריהם של 5 עובדים בעיר כרמיאל...", וגם ש"התובע מעולם לא שוחח עמי בהקשר פיטוריהם ו/או אי פיטוריהם כאלה ואחרים תחת פיקוחו בכרמיאל".

75.והנה, במסגרת דיון ההוכחות צירף התובע לתיק בית הדין ראיות שמפריכות במידה רבה מאוד את הכחשת הנתבעת. נסקור אותן כעת. אשר לראיה הראשונה – המדובר בחמישה מכתבי פיטורים זהים מיום 14.12.2017, שנושאים את הכותרת "מכתב סיום עבודה", ועניינם בהחלטת עיריית כרמיאל (שלה העניקה הנתבעת שירותי אספקת כוח-אדם, באחריותו של התובע) על צמצומים ואף בגין תפקוד לקוי של העובד.

76.אותם מכתבי פיטורים, שאף חתומים עם חותמת של החברה ועם חתימה (שלא ברור של מי היא) נמסרו לעובדים הבאים – י.פ., מ.ס., י.א., ע.ח., מ.ס. (איננו מוצאים לנכון לפרט את השמות המדויקים של העובדים, בהיעדר רלוונטיות לכך, ומפאת צנעת הפרט, והיות שעובדים אלה לא היו מעורבים ישירות בהליך), כשבראש כל מכתב אף נכתב מספר תעודת זהות של אותו עובד נטען.

77.המדובר בראיה משמעותית, שמחזקת במידה ניכרת את גרסת התובע בכללותה, ואף ביחס לקרות האירועים ביום 8.12.2017 במשרדי הנתבעת, ולגבי הסיבה לסילוקו על ידי שמואל מהמשרדים. מעבר לכך, גם יש בראיה זו כדי לסתור במידה רבה את טענת הנתבעת, כי היא לא פיטרה/רצתה לפטר עובדים בכרמיאל.

78.כאשר נשאלה יאנה בעדותה, האם החתימות המופיעות על מכתבי הפיטורים הן שלה, היא אמרה ש"אני לא יכולה לאשר אדוני. אני צריכה לבדוק, זו לא חתימה שלי בכלל, בכלל.... זו לא חתימה שלי בכלל... זו לא חתימה שלי. זה כל פעם חתימה אחרת כאן". עם זאת, נעיר כי למרות שיאנה הגישה לאחר הדיון תצהיר הזמה ביחס למכתבי הפיטורים, היא לא הגיעה לדיון ההוכחות השני, והתצהיר נמשך מתיק בית הדין (בהמשך הדברים נתייחס לכך בהרחבה).

79.עוד נוסיף, שכאשר נשאלה יאנה בעדותה, האם "לא פוטרו 5 עובדים בעיר כרמיאל?", היא ענתה ש"אני לא הוריתי לו על פיטורים של 5 עובדים". לאחר מכן, כאשר עומתה עם הנטען בתצהירה, היא ניסתה להתחמק וענתה – בשונה ובניגוד לנטען בתצהיר – ש"פוטרו יותר מזה, מה זה משנה?".

80.למותר גם לציין, כי הצהרתה האחרונה דלעיל של יאנה ("פוטרו יותר מזה"), אף סותרת בצורה חזיתית טענה נוספת של שמואל, שציין בתצהירו, כי מבירור שהוא ערך עם יאנה, "... מעולם לא הורתה הגב' ברויטמן לפטר 5 עובדים בכרמיאל בבת אחת ובכלל שכן לנתבעת חוסר תמידי בעובדים ואינה יכולה להרשות לעצמה הליך קיצוני שכזה בפיטוריהם של 5 עובדים!!!".

81.מכל מקום, לאחר הדברים שצוטטו דלעיל, מפי יאנה, שוב ניסתה יאנה 'לשפר' את גרסתה, והיא אמרה ש"וודאי שפוטרו העובדים אבל אני לא הוריתי לו על פיטורים של 5 עובדים". אותם 'שינויי-כיוון' תכופים, והתכחשותה המפורשת של יאנה לנטען בתצהירהּ, הקשו עלינו ליתן אמון כלשהו בגרסתה.

82.כזכור גם, שמואל טען בעדותו (שנסקרה על ידינו בהרחבה), כי אותם עובדים דווקא לא פוטרו. כלומר – לא רק שהעדים של הנתבעת סתרו כל אחד/ת את דבריו/ה, אלא שהם גם סתרו האחת את השני, ולהפך. שוב ושוב ניתן לראות כי דברי וטענות הנתבעת, נסתרות מניה וביה.

83.אשר לראיה השניה – ראיה נוספת שהוגשה לתיק בית הדין במעמד הדיון, הינה מכתבי הזמנה לשימוע לאותם העובדים. גם כאן, המדובר במכתבים זהים (הפעם הם אינם חתומים), ונכתב בהם כך: "הנך מוזמן לשימוע אשר ייערך בתאריך: 8/12/17 בפני מר צחי אלמוג בשעה (וכאשר השעה המדויקת השתנתה בכל מכתב – בית הדין) במשרד הנמצא ברחוב בציר 42 גבעת רם בכרמיאל".

84.גם מכתבים אלה מהווים ראיה שתומכת ומבססת את גרסת התובע בכללותה. ודוק – איננו מתעלמים מכך שהזימון לשימוע לאותם העובדים, היה באותו היום שבו סולק התובע ממשרדי הנתבעת, והשימועים אף נקבעו לשעות הבוקר המוקדמות, ואילך. כלומר, ניתן לסבור שיש בעיה לגבי נושא הזמנים.

85.אולם, בהתחשב בהכחשתה הגורפת של הנתבעת לגבי הליכי פיטורים, באשר הם, לעובדיה שבפרויקט עיריית כרמיאל (כאשר בעדויות נאמרו לעתים דברים הפוכים), הרי שנשוב ונציין כי המדובר בראיה שמחזקת את גרסת התובע, ולא מחלישה אותה. ומה גם, שכפי שנראה להלן, יש לראות מכתבים אלה כחלק מהתמונה הכוללת, וביחס ליתר הראיות שבתיק בית הדין (ראו להלן, וביחס לראיות הנוספות שנסקור כעת).

86.אשר לראיה השלישית – כתמיכה וכהשלמה למכתבים שצוינו דלעיל, התובע אף הציג הודעת דוא"ל, שנשלחה אליו ביום 13.11.2017 בשעה 15.57 מכתובת דוא"ל שנושאת את הכותרת "יבשיא משאבים", ושאליה צורפו כקבצים נלווים שני המכתבים הקודמים – "הזמנה לשימוע" ו"שימוע בכתב". בכותרת הדוא"ל נרשם "היי צחי שולחת לך את הקבצים".

87.גם מסמך זה תומך בגרסת התובע, ויש בו כדי להעיד שגם לאחר הסילוק ממשרדי הנתבעת ביום 8.12.2017, ביקשה הנתבעת מהתובע בכל זאת לטפל בסוגיית פיטורי העובדים שתחת אחריותו. נסכם איפוא ונציין, כי שלושת המסמכים הנ"ל – לחוד, ובמיוחד במצטבר, מהווים נדבך נוסף בהוכחת טענות התובע.

88.למען הבהר ספק, איננו מתעלמים מכך שהמדובר בראיות שצורפו לראשונה, רק במסגרת דיון ההוכחות. אשר לב"כ התובע, הוא הסביר זאת במילים הבאות: "... [ו]המסמכים האלו הגיעו לידיי מעובדים שנורא פחדו ולא רצו שאנחנו נאסוף אותם בכלל, למרות שאחרי שפיטרו אותם". בהתחשב במהימנות הכללית שאנו רוחשים לגרסת התובע, והיות שהסבר זה, כשלעצמו, לא נשלל על ידי הנתבעת, אנו מקבלים את ההסבר הנ"ל.

89.זאת ועוד – הגם שהמדובר בהחלטה דיונית שכבר ניתנה במהלך הדיון והיא עומדת על כנה, הרי שנזכיר גם, כי בבתי הדין לעבודה נהוגה "גישה סלחנית", לפיה בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסוימות, יעדיף בית הדין את השגת מטרתו העיקרית – לעשות משפט וצדק – על פני שמירה על כללי הפרוצדורה. כך הוא הנכון גם במקרה זה.

90.אשר להתנהלותה של הנתבעת לאחר הגשת הראיות – במעמד דיון ההוכחות, התנגדה הנתבעת להגשת שלושת המסמכים שתוארו זה עתה. התנגדותה של הנתבעת נדחתה על ידינו. עם זאת, התרנו לנתבעת להגיש ראיות הזמה, ככל שברצונה לעשות זאת. ביחס לאמור לעיל, ולדברים שנאמרו בפסקה הקודמת, נציין כי לצד אותה "גישה סלחנית" שהזכרנו דלעיל, נקבע כי גישתו הסלחנית של בית הדין לעבודה, בכל הנוגע לסדרי דין, אינה בלתי מוגבלת.

91.בכלל זה, נקבע כי אין להתעלם מאינטרסים לגיטימיים של צדדים אחרים לדיון, ומאינטרס הציבור ביעילות הדיון. יתירה מכך, בהתאם לפסיקה נוספת, נקבע כי הצגת ראיות מפריכות תותר במקרים ובנסיבות חריגות, שבהן צד הופתע לטענתו מטיעון או ראיה שהובאה מטעם הצד השני. בהינתן דברים אלה, אנו שבים ומציינים כי ההחלטה הדיונית, כדלקמן –

-מחד – להתיר לתובע להגיש את שלושת המכתבים שבנדון,

-ומנגד – ליתן לנתבעת אפשרות להגיש ראיות הזמה,

-הינה משתלבת במגמת הפסיקה שצוינה דלעיל.

92.מכל מקום, ולגופו של עניין, לאחר דיון ההוכחות הראשון, הגישה הנתבעת תצהיר הזמה של יאנה, בצירוף מסמכים. עם זאת, יאנה לא התייצבה לדיון ההוכחות השני, ותצהיר ההזמה נמשך מתיק בית הדין. על כן, ולמען הבהר ספק, איננו מתייחסים לאותו תצהיר הזמה והמסמכים שצורפו אליו, כלל ועיקר. כמו כן, בהינתן כלל האמור לעיל עד כה, ניתן להסיק כי הנתבעת לחלוטין לא התמודדה עם ראיות התובע שבנדון.

93.אשר לשמואל, שהוא העד המרכזי אשר העיד מטעם הנתבעת בדיון ההוכחות השני, וכאשר הוא נשאל האם המכתבים שבנדון מזויפים, הוא אמר "לא יודע". כאשר הוא נשאל עוד, האם אותם עובדים פוטרו בסופו של דבר, הוא שוב אמר ש"לא יודע". שמואל אף ציין שביחס ל'פרויקט כרמיאל', "... אני לא מטפל ספציפית. אני רק אומר מלמעלה, מהמקרו...".

94.עם זאת, ובצורה תמוהה (שוב), הוא ידע לא לציין לא מעט פרטים ביחס ל'פרויקט כרמיאל', והוא העיד, כדלקמן:

"... שבכרמיאל במיוחד בכלל לא עבדנו, לא עבדנו, לא היינו מנקי רחובות היינו חברת כוח אדם שסיפקה עובדים. את העובדים האלה מי שבחרו זה העירייה, זה היו אנשים מהעירייה, הם הביאו אותם, הם רשמו אותם. יותר מזה, אני רוצה להדגש יותר מזה, היה לפעמים מצבים שרק בסוף החודש שקיבלנו דוחות הבנו פתאום שקלטו עובד חדש, אפילו לא הודיעו לנו רק בסוף החודש, ככה שאני לא רואה מבחינת המקרו, אני לא יודע ספציפית. שמישהו מפטר 5 עובדים או 10 עובדים או עובד אחד בלי אישור של העירייה."

95.דבריו שבנדון מחזקים בעינינו את הרושם, כי שמואל היה מיודע היטב לגבי פרטי 'פרויקט כרמיאל', והיה קשור אליו ועסק בו. יש בכך כדי לחזק את המסקנה, כי יש בסיס לטענת התובע ששמואל אכן ביקש למסור לו מכתבי פיטורים לעובדי פרויקט זה. איננו מקבלים את הכחשתו של שמואל, לקשר שהיה לו ל'פרויקט כרמיאל', ובהינתן תפקידו המרכזי בנתבעת (הוא אף העיד שהוא בן-זוג של יאנה מזה שנים רבות).

96.ועוד נדגיש, כך – לא רק שעדותו של שמואל בנושא שבנדון לא שכנעה כלל; ולא רק שיאנה לא הגיעה לדיון ההוכחות השני, כאמור לעיל; ואף לא רק שהנתבעת לא הגישה ראיות אחרות, מצידה – אלא, שהנתבעת אף לא טרחה לזמן את העובדים שצוינו במכתבי הפיטורים שצירף התובע לתיק בית הדין. כל זאת, שעה שפרטיהם המלאים של אותם עובדים, לרבות מספרי תעודות הזהות, צוינו במכתבי הפיטורים האלה.

97.אשר להתנהגות דיונית שכזאת, נפסק זה מכבר כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו".

98.עוד נזכיר את ההלכה, ולפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה. נפנה גם לדבריו של בית המשפט העליון, כדלקמן:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה."

99.בשל כלל האמור לעיל, אנו קובעים כי המדובר במכתבים אותנטיים, שמסייעים להוכחת גרסת התובע, וביחס לסיבה הפסולה שעמדה בבסיס סילוקו ממשרדי הנתבעת, ולאחר מכן – פיטוריו מהעבודה בנתבעת.

100.סיכום-ביניים, עד כה, וביחס לנימוק הראשון, השני והשלישי – לסיכום כלל האמור לעיל וביחס למחלוקת הנוכחית, אנו קובעים כי הוכח כדבעי, וברמה הנדרשת לצורכי ההליך, כי טענותיו של התובע לגבי אופן קרות האירועים ביום 8.12.2017, במשרדי הנתבעת, הן אכן טענות נכונות. מנגד, איננו מקבלים כלל את טענות הנתבעת, כי התובע תקף או איים על שמואל, ואין לכך כל ביסוס.

101.לפיכך, אנו קובעים כך: לתובע לא היו קשרי עבודה שוטפים עם שמואל. עם זאת, ובשל סירובו למסור את מכתבי הפיטורים לעובדי הנתבעת, הוא סולק על ידי האחרון ממשרדי הנתבעת ביום הויכוח שביניהם. אותם מכתבים היו מיועדים לעובדי הנתבעת שהיו תחת אחריותו של התובע, ואשר עבדו מטעם הנתבעת עבור עיריית כרמיאל. העובדים האלה פוטרו בשל רצון הנתבעת לחסוך בתשלום דמי מחלה.

102.הנתבעת טוענת בסיכומיה, ולגבי התנהלות התובע, ש"... איזו סמכות יש לתובע לסרב לקחת מכתבי פיטורים?". ביחס לכך, נציין כי אין חולק כי עובד/ת צריכ/ה להישמע להוראות הממונים עליו/ה במקום העבודה, ובכלל זה ביחס למסירת מסמכים לעובדים שנמצאים תחת אחריותו/ה, והכל – בגדרי הפררוגטיבה הניהולית, וכפי שזו הוגדרה על ידי בית הדין הארצי.

103.עם זאת, בהתחשב בכלל הנסיבות – ובין היתר העובדה ששמואל לא היה ממונה על התובע, וגם העובדה שהתובע סיכם קודם-לכן עם יאנה (שהינה מנכ"לית הנתבעת) שהמכתבים לא יילקחו על ידו (גם גרסה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת), אין ולא ניתן לראות בהתנהלות התובע כסירוב בלתי-ראוי.

104.הנימוק הרביעי להחלטתנו – כאמור לעיל וכפי שכבר צוין, טענה מרכזית של הנתבעת לגבי קרות האירועים ביום 8.12.2017, היא כי התובע מיהר לעסקו הפרטי – גן ילדים שאותו הוא מפעיל עם אשתו. יחד עם האמור לעיל, יצוין כי הנתבעת לא הוכיחה דבר וחצי דבר ביחס למחלוקת הנוכחית, ומה גם שטענותיה ביחס למחלוקת הנוכחית נטענו בצורה מתמיהה.

105.כך ובין היתר –

-במכתבי ומסמכי הנתבעת טרם ההליך, שהם כמפורט להלן – ההזמנה לשימוע מיום 8.12.2017; מכתב הפיטורים מיום 14.12.2017; המכתב לתובע בעניין החזרת הרכב מיום 14.12.2017; מכתב ב"כ הנתבעת אל ב"כ התובע מיום 20.2.2018; ומכתב הנתבעת אל התובע בעניין הבקשה להעמדתו לבדיקה רפואית מיום 22.2.2018 – לא נטען דבר ביחס לטענת 'העבודה הפרטית';

-בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי "ביום שישי, בתאריך 8.12.17, עת הגיע התובע למשרדי הנתבעת , כבכול חודש, דרש הוא לקבל מחשבת השכר בנתבעת, באופן בהול, את תלושי השכר, ככל הנראה היות ומיהר לעשות עבודתו שלא כדין בגן הילדים אשר מפעילה אשתו בכרמיאל, תוך שימוש ברכב הנתבעת". ברי, כי השימוש במונח "ככל הנראה" מלמד כי כבר באותה עת, הנתבעת כלל לא היתה בטוחה בנכונות טענה זו, ולמצער – כי אין בידיה הוכחות ביחס לאותה הטענה (מכל מקום, לא צורפו ראיות שכאלה לכתב ההגנה);

-בתצהירו של שמואל חזרה אותה טענה, כששוב נעשה שימוש במונח "ככל הנראה", ושאליו כבר התייחסנו דלעיל. גם לא הועלתה כל טענה אחרת בתצהירי הנתבעת ביחס לאמור לעיל, וגם לא צורפה כל ראיה מצד הנתבעת;

-אשר ליאנה, הרי שנדגיש כי היא לא התייחסה לסוגיה זו בתצהירה, ומה גם שנזכיר כי היא לא היתה במשרדי הנתבעת ביום 8.12.2017. ודוק – יאנה אומנם טענה ש'התובע תמיד היה ממהר כאשר היה מגיע בימי שישי למשרדי הנתבעת', אך היא לא ציינה את הסיבה לכך;

-בחקירתו הנגדית של התובע, הוא לא נשאל ולוּ שאלה אחת לגבי 'טענת העבודה הפרטית';

-בעדותה של יאנה, וכאשר היא נשאלה ביחס למחלוקת הנוכחית, היא ציינה לגבי התובע "שיש לו צהרון לאישה והוא צריך להסיע את הילדים", וגם ש"כל 8 לחודש כל חודש זה היה. כל חודש הייתי מכניסה אותו אליי לחדר 'צחי תרגיע, צחי תמתין, מכינים את זה'. אנחנו חברה של מעל 1000 עובדים, נכון, כרמיאל תמיד הוצאנו לפני כי זה רחוק וצחי מגיע והוא צריך לחזור מוקדם. לא בגלל העבודה אלא בגלל העבודה אחר הצהריים שלו". עם זאת, נשוב ונציין כי הטענה לגבי הסיבה שהתובע היה מבקש לצאת מוקדם בימי שישי, לא הופיעה קודם-לכן בתצהירה, ואף לא הובאו לה כל ראיות.

זאת ועוד, אותה טענה אף מעלה פליאה משמעותית– שהרי, יאנה הודתה בשלב זה בפה-מלא, כי היא ידעה לאורך השנים שלתובע יש עבודה אחרת, וכי לשם כך הוא אף משתמש ברכב של הנתבעת. חרף האמור לעיל, ולמרות העובדה ש'התובע תמיד מיהר בימי שישי לחזור לכרמיאל לאור העבודה האחרת', היא לא עשתה דבר כדי לעצור את העבודה הפרטית שבוצעה באמצעות משאביה, לא התריעה דבר בפני התובע וכיו"ב.

מנגד, רק לאחר סיום העבודה, לפתע פתאום שולחת הנתבעת לתובע מכתב מאיים ותוקפני, ודורשת את החזרת רכבה לידיה לאלתר, ואף טוענת שככל שהתובע לא יעשה זאת בהקדם, היא תפנה למשטרת ישראל;

-אשר לשמואל, הרי שבעדותו הוא אמר לעניין זה, ש"הוא עבד בחברה הרבה שנים, אני לא זוכר כמה, ואתה יודע היה דבר ידוע, הוא קיבל רכב של 7 מקומות". עוד הוא אמר, כך: "בהכנת התצהיר בדקתי, שאלתי וביררתי, בעיקר את מנכ"לית החברה, שהיא אחראית על הדברים האלה. הוא קיבל רכב של 7 מקומות. לטענת האחרים, לטענת כמעט של כל האנשים של המנהלות בחברה, ושל המנכ"לית של החברה, ושל המנהל האזורי שאחראי עליו קוראים לו אסי, כולם, הרוב של העבודה שלו ברכב החברה הייתה הסעת ילדים לגן הילדים של אשתו, בשביל זה הוא עמד בתוקף ודרש 7 מקומות".

דא עקא, ש"כל האנשים של החברה", כטענת שמואל (ומלבד יאנה, כזכור, שעדותה בנושא זה אינה רלוונטית, ואינה מקובלת עלינו), לא הובאו לעדות. כזכור, גם לא הובאו ראיות מצד הנתבעת ביחס לכך. לא בכדי, כאשר נשאל שמואל על ידי בית הדין מהן האסמכתאות לטענותיו, הוא נאלץ להודות ש"אין אסמכתאות". אשר על כן, גם טענותיו של שמואל, דינן להידחות;

-וכהשלמה לכלל האמור לעיל, נציין כי משעה שהנתבעת העלתה כנגד התובע טענות שניתן לראותן במובהק כטענות פליליות – וראו טענתה כי אי-החזרת הרכב לידיה מהווה עבירה פלילית של שימוש ברכב ללא רשות בעליו, ברי כי טענות שכאלה דורשות מטבע הדברים נטל הוכחה מוגבר, שאף לא הורם כלל על ידי הנתבעת.

106.סיכום-ביניים, וביחס לנימוק הרביעי – לסיכום כלל האמור לעיל וביחס למחלוקת הנוכחית, אנו קובעים כי טענותיה של הנתבעת לגבי הסוגיות הבאות – הסיבה שבגינה התובע ביקש לחזור לכרמיאל מוקדם ביום שישי ה-8.12.2017; כי אותה סיבה היתה השימוש שהוא עשה ברכב הנתבעת, כדי להפעיל את העסק של אשתו; כי הדבר חזר על עצמו במהלך השנים – דינן להידחות במלואן.

107.הנימוק החמישי להחלטתנו – נדבך נוסף בהוכחת כלל גרסתו של התובע הינו אישורי המחלה. כזכור, התובע טען כי ביום שבת ה-9.12.2017, יום טרם השימוע שאליו זומן, הוא נפצע בברכו. בשל כך, ניתנו לו ארבעה אישורי מחלה ברצף, בין יום 9.12.2017 ועד ליום 14.1.2018. עוד טען התובע, כי הוא שלח את כל אישורי המחלה שבנדון לחשבת של הנתבעת, איריס, בפקס.

108.נחזור ונזכיר, כי המדובר בארבעה אישורי מחלה, כמפורט להלן:

-ביום 9.12.2017 הונפק לתובע אישור מחלה ל-4 ימים, על ידי מרפאת טר"מ שבכרמיאל;

-ביום 12.12.2017 הונפק לתובע אישור מחלה על ידי רופא במכבי שירותי בריאות, ל-7 ימים ולתקופה שבין יום 12.12.2017 ליום 18.12.2017;

-ביום 18.12.2017 הונפק לתובע אישור מחלה נוסף על ידי רופא במכבי שירותי בריאות, ל-7 ימים ולתקופה שבין יום 19.12.2017 ליום 25.12.2017;

-ביום 26.12.2017 הונפק לתובע אישור מחלה נוסף על ידי רופא במכבי שירותי בריאות, ל-20 ימים ולתקופה שבין יום 26.12.2017 ליום 14.1.2018.

109.גרסתו של התובע אף נתמכה באישור משלוח וקבלה של פקס, שצורפו על ידו לתיק בית הדין, מהם עולה כך:

-אישור המחלה הראשון נשלח למספר הפקס 03-5584984 ביום 10.12.2017 בשעה 12.58, ואף התקבל;

-אישור המחלה השני נשלח למספר הפקס 03-5584984 ביום 12.12.2017 בשעה 11.10, ואף התקבל;

-אישור המחלה השלישי נשלח למספר הפקס 03-5584984 ביום 19.12.2017 בשעה 14.25, ואף התקבל;

-אישור המחלה הרביעי נשלח למספר הפקס 03-5584984 ביום 2.1.2018 בשעה 15.42, ואף התקבל.

110.אשר לנתבעת, היא ציינה בכתב הגנתה, ושוב בלקוניות רבה, כי "המצאת אישורי המחלה של התובע לנתבעת נעשתה רק לאחר שנמסרה לתובע הודעת הפיטורין, וכלל לא הגיע לידיה ו/או למי מטעמה כל "אישור מחלה", עובר ליום 14.12.2017 מאת התובע". כלומר, הנתבעת טענה שהיא קיבלה רק את שני אישורי המחלה הראשונים, שנשלחו לפי טענת התובע ביום 10.12.2017 וביום 12.12.2017.

111.לאחר שעיינו בטענות ועמדות הצדדים ביחס למחלוקת הנוכחית, הגענו לכלל מסקנה שגם כאן, התובע צודק בטענותיו, וכי מנגד, יש לדחות לחלוטין את טענות הנתבעת לגבי אי-קבלת אישורי המחלה טרם משלוח מכתב הפיטורים לתובע ביום 14.12.2017. כל זאת, מהסיבות שיפורטו להלן –

-ראשית, התובע העיד ביחס לנסיבות משלוח אישורי המחלה, כללית, כי "... התקבל הפקס וזה פקס כמו שציינו, שאני עובד איתו, איתם, במשך 5 שנים. פתאום להגיד שלא קיבלו זה קצת נשמע מגוחך". גרסת התובע שבנדון, כי המדובר במספר הפקס העיקרי של הנתבעת, שבו הוא השתמש בכל השנים, לא נסתרה, והיא מקובלת עלינו;

-שנית, עוד העיד התובע ביחס לנסיבות משלוח אישורי המחלה, פרטנית, כי "כל חופש מחלה שקיבלתי שלחתי לאיריס וגם לאוקסנה, שלחתי להם בוואטספ". גם כאן, גרסת התובע שבנדון, ולגבי משלוח אישורי המחלה עצמם (ולסוגיית הודעת הווטסאפ נתייחס בהמשך), לא נסתרה אף היא, וגם היא מקובלת עלינו;

-שלישית, ב"כ הנתבעת אישרה בדיון המוקדם, לגבי המספר שאליו שלח התובע את אישורי המחלה, "שזה אכן מספר הפקס של הנתבעת". בדומה, גם יאנה אישרה בעדותה, ש"זה מספר פקס ראשי" של הנתבעת;

-רביעית, יש לשים לב, כי גרסתה של הנתבעת לגבי אופן קבלת אישורי המחלה, היתה כללית ועמומה במידה רבה. כזכור, הנתבעת טענה בכתב ההגנה, ש"כלל לא הגיע לידיה ו/או למי מטעמה כל "אישור מחלה", עובר ליום 14.12.2017". לעומת זאת, במכתב ב"כ הנתבעת אל ב"כ התובע, מיום 20.2.2018, צוין ש"... כל פקס לא התקבל בידיה". כמו כן, בדיון המוקדם אף ציינה באת-כוחה, ש"אני לא קיבלתי או מישהו אחר מהחברה לא קיבל את זה, זו אכן הנהלת החברה אך אנו טוענים שלא קיבלנו את המסמך ואין אישור של אף גורם שהתקבל הפקס אצלנו".

עם זאת, הנתבעת לא הבהירה כלל, בצורה ברורה, האם אישורי המחלה השלישי והרביעי, כן הגיעו לידיה. גם כאן, אותה עמימות פועלת לחובת הנתבעת. ובעניין זה יש אף לתמוה, כך –

-אם הנתבעת כן קיבלה את אישורי המחלה השלישי והרביעי, מדוע היא לא התייחסה אליהם מעולם, ומדוע היא לא טענה 'מה פתאום נשלחים אלי אישור מחלה כאשר התובע פוטר זה מכבר?'. כמו כן, אם הם כן התקבלו אצלה, האם סביר להניח שהנתבעת לפתע קיבלה פקסים באותו מספר טלפון, כאשר אישורי המחלה הראשון והשני, משום-מה לא התקבלו?

-מנגד, אם הנתבעת לא קיבלה את אישורי המחלה השלישי והרביעי, האם סביר לטעון כי ארבעה פקסים ברצף, שנשלחו כל אחד מהם במועד אחר, וכאשר יש לגבי כל אחד מהם אישור משלוח, לא התקבלו כלל אצל הנתבעת?

אין לנו איפוא אלא להסיק, כי המסקנה ההגיונית המסתמנת, היא שכלל אישורי המחלה אכן התקבלו בפקס אצל הנתבעת, במועדים הנטענים על ידי התובע;

-חמישית, כתמיכה לטענותיו שבנדון, ובנפרד ממשלוח אישורי המחלה בפקס, התובע אף טען כי הוא שלח את אישורי המחלה בהודעת ווטסאפ, שנשלחה לחשבת הנתבעת איריס (וגם בדוא"ל, כזכור). כתמיכה לטענותיו הציג התובע צילום מסך של התכתבות שנעשתה עם גורם שאינו ברור, שהשיב לו במועד שאינו ברור (ושהינו לפני יום 18.12.2017 – שאז נשלחה ההודעה שלאחריה) את המשפט "היי, כבר קיבלתי הכול. בריאות".

נדגיש, כי קשה להסיק דבר-מה וודאי ביחס לאותה ראיה עמומה. עם זאת, לא נסתרה כשלעצמה טענת התובע, כי במקביל למשלוח בפקס, הוא שלח לחשבת איריס את אישורי המחלה בהודעת ווטסאפ. ראו בעדותו של התובע:

"ש:אתה גם טוען בסעיף 8 לתצהיר שלך ששלחת לאיריס הודעות וואטספ, נכון?

ת:בדיוק, עם חופשת מחלה שלי, נכון. והיא גם אישרה אותה ויש גם תיעוד פה.

ש:באיזה יום שלחת לאיריס את ההודעות?

ת:באותו יום."

עוד הוסיף התובע וציין, ש"קשה לי לראות בו את התאריך. אבל אני שלחתי לה את זה באותו יום, כנראה מה שמצורף לא רואים את זה בבירור את התאריך", וגם "דרך הודעות הוואטספ, בנוסף לפקס. גם למייל אפילו אני חושב ששלחתי את זה, אני כמעט בטוח".

גם כאן, איננו מתעלמים מכך שהנתבעת התנגדה בשלב זה להרחבת חזית, היות שהתובע לא ציין בתצהירו את המועד המדויק שבו נשלחו על ידו הודעות הווטסאפ. אולם, איננו מוצאים חשיבות ניכרת לכך, היות שהטענה העיקרית והחשובה לדיון בשלב זה, היא טענת התובע לעצם משלוח אישורי המחלה במסגרת הודעות הווטסאפ, במקביל למשלוח בפקס.

לכן, גם כאן, ובהתחשב בשיקולים הבאים – המדובר בטענה עקבית ואשר עלתה עוד במסגרת כתב התביעה; היות שטענה זו כשלעצמה לא נסתרה על ידי הנתבעת; ובהתחשב במהימנות הכללית שאנו רוחשים לגרסת התובע (כזכור, היא לא נסתרה לגבי אף טענה אחרת, ולמצער – בוודאי שלא טענה עיקרית, מבין טענותיו) – אנו מקבלים גם טענה זאת;

-שישית, התובע חזר וטען, כזכור, כי הוא שלח את אישורי המחלה (גם בפקס וגם בווטסאפ) לחשבת הנתבעת, איריס. ביחס לאותה המחלוקת, אנו סבורים כי יש לתמוה מדוע ולמה הנתבעת לא הביאה אותה כעדה, כדי לסתור את טענות אלה, מפי התובע.

ביחס לסוגיה זו, ציינה ב"כ הנתבעת בדיון המוקדם, כדלקמן:

"כאשר בית הדין מפנה אותי להתכתבות הנטענת בין התובע לבין חשבת השכר של הנתבעת ואשר באה לידי ביטוי לכאורה בהתכתבות ווצ אפ שצורפה לכתב התביעה – נספח 4 לכתב התביעה אני משיבה שאיני יודעת מה התקבל ומה לא התקבל אצל חשבת השכר, אני אישית לא ביררתי עם חשבת השכר אך עד כמה שאני יודעת זה לא התקבל ואם היה מתקבל אז היינו רואים את זה... אני שומעת כעת מהתובע ששם חשבת השכר הוא איריס ואכן יש איריס בחברה אך לעניין הפרטים מה היה שם אין לי מושג ואיני יכולה לענות כרגע, אנו נשקול האם יש מקום להעיד אותה בהליך."

עם זאת, בצורה תמוהה ובלתי ברורה, וללא כל הסבר, נמנעה הנתבעת מלהביא את איריס לעדות. לא בכדי, ציין התובע בעדותו לפנינו, ש"... [ו]חבל שהיא לא פה כי היו שואלים אותה והייתי מסתכל לה בעיניים".

למען שלמות התמונה, יצוין כי גם ב"כ התובע ציין מצידו, במסגרת הדיון המוקדם, כי התובע ישקול להביא את איריס לעדות. בהקשר זה, התובע אף נשאל בעדותו "למה לא ביקשת לזמן את איריס היום? שתתמוך בגרסה שלך?".

עם זאת, יש לדחות את טענת הנתבעת שבנדון. שהרי, האינטרס בעניין זה הינו מוגבר, דווקא מצידה של הנתבעת. כל זאת, משעה שהמדובר, כאמור לעיל, בגרסה פוזיטיבית מצידו של התובע, שהנתבעת היא זו שלא הפריכה אותה בכל צורה אחרת.

ומה גם, שיאנה ציינה בעדותה, כי איריס הינה עדיין עובדת של הנתבעת (ונמצאת כעת בחל"ת), וברי כי היא נמצאת בשליטתה. על כן, אנו מסיקים כי אי-הבאת איריס כעדה, פועלת לחובת הנתבעת, ולא לחובת התובע.

112.סיכום-ביניים, וביחס לנימוק החמישי – לסיכום המחלוקת הנוכחית, אנו קובעים כי הוכח כדבעי כי התובע שלח את כלל אישורי המחלה שהוצאו לו בתקופה הרלבנטית לתביעה לידי הנתבעת, ואלה התקבלו אצלה, והיא היתה מודעת אליהם היטב. על כן, משעה שהנתבעת פיטרה את התובע ביום 14.12.2017, הוא פוטר בהיותו שוהה בחופשת מחלה.

113.לסיכום – עד כה הגענו למסקנה, כי התובע צודק בכלל טענותיו העובדתיות. בכלל זה, הוכח כי התובע, שלא היו לו קשרי עבודה שוטפים עם שמואל, סולק על ידי האחרון ממשרדי הנתבעת באותו היום, היות שהוא סירב לקחת עימו מכתבי פיטורים, שהיו מיועדים לעובדי הנתבעת שהיו תחת אחריותו, ואשר עבדו מטעם הנתבעת עבור עיריית כרמיאל. אותם עובדים פוטרו בשל רצון הנתבעת לחסוך בתשלום דמי מחלה.

114.זאת ועוד, נדחתה במלואה טענת 'העבודה הפרטית' של הנתבעת, שיוחסה לתובע. לבסוף, אף קבענו זה עתה, כי טרם פיטוריו של התובע, קיבלה הנתבעת את אישורי המחלה שלו, והיא היתה מיודעת היטב לגביהם. על כן, אנו שבים ומציינים, כי משעה שהנתבעת פיטרה את התובע ביום 14.12.2017, הוא פוטר בהיותו שוהה בחופשת מחלה. מעבר לאמור לעיל, דמי המחלה עצמם, אף הם לא שולמו לתובע.

115.לשלמות התמונה נציין, כי אישורי המחלה, בפני עצמם, כלל לא נסתרו על ידי הנתבעת. מעבר לכך, אישור המחלה השני ואילך, ניתנו על ידי שלושה רופאים שונים במכבי שירותי בריאות. ביחס לכך, בפסיקת בתי הדין לעבודה – ולמשל בעניין פוטיחה, נקבע כי יש לייחס מהימנות מיוחדת לאישורי מחלה הניתנים על ידי רופאי קופת חולים.

116.כמו כן, נקבע כי מעסיק החושד כי בתעודת מחלה יש פסול, ואין הוא מוכן לפעול על פיה, חייב לפעול להזמתה של התעודה. במקרה שלפנינו, הנתבעת אומנם דרשה, במסגרת מכתבה לתובע מיום 22.2.2018, "... לבצע בדיקה נוספת ע"י רופא תעסוקתי על מנת שנוכל לאשר את ימי המחלה", אולם אין כל ממש בדרישה זו, שהועלתה אף היא בלקוניות רבה, וכפי שנסביר להלן:

-ראשית, התובע טען – ובצדק – כי "עד היום אף אחד לא יצר עמי קשר ולא נדרשתי להתייצב בשום מקום";

-שנית, דרישת הנתבעת להעמדת התובע בפני בדיקה של רופא תעסוקתי לא הועלתה במסגרת ההליך (מלבד בכתב ההגנה), ויש לראות את הנתבעת כמי שזנחה טענה זו. לא בכדי, ציינה ב"כ הנתבעת בדיון המוקדם, ש"... (ו)אנו נשקול צעדינו בהקשר זה". לאחר מכן, לא בתצהירי הנתבעת – פרטנית, ולא במי ממסמכיה האחרים של הנתבעת – כללית, הנתבעת לא עמדה במפורש על העמדתו של התובע לבדיקה של רופא מטעמה. אלא, שלמעשה היא טענה כי דרישה זו כבר אינה ישימה. בהינתן האמור לעיל, יש לראות את הנתבעת כמי שזנחה כל טענה בעניין זה;

-שלישית, הגם שיש למעסיק זכות מוקנית בדין להעמדת עובד/ת בפני בדיקת רופא/ה תעסוקתי/ת, הרי שהפסיקה קבעה כי דרישת מעסיק להעמדת עובד לבדיקה שכזאת, וכדי לבחון תקפות ומהימנות אישורי מחלה, צריכה להיות מועלית ב'זמן-אמת' וסמוך לסיום יחסי העבודה.

בהקשר זה, ראו למשל בעניין פוטיחה שצוין דלעיל, וכן הדברים שנאמרו בעניין חמסי: "החברה גם לא דרשה מחמסי במהלך כל חודש נובמבר להיבדק על ידי רופא מטעמה, ודרישתה הועלתה רק לאחר שחמסי טען כלפיה במכתביו מיום 29.11.2010 ומיום 30.11.2010 כי פוטר מעבודתו. נוכח האמור, הרושם המצטייר הוא שדרישה זו הועלתה בתגובה לטענתו של חמסי כי פוטר מעבודתו, ומתוך ניסיון להתמודד עם טענה זו".

במקרה שלפנינו, הנתבעת לא נהגה כך, וביקשה את בדיקתו של התובע רק לאחר שהתקבל אצלה מכתבו של ב"כ התובע, וכדברי בית הדין הארצי – עולה כי דרישה זו הועלתה על ידי הנתבעת, רק בתגובה לטענות התובע כלפיה.

117.הסעדים שיש לפסוק לזכות התובע – התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בסך של 69,973 ₪, ובשיעור של 12 משכורות חודשיות. יודגש, כי התובע לא תבע רכיב נפרד בגין נזק ממוני, קרי – המדובר בדרישה לקבלת פיצוי לא ממוני.

118.סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי על נזק שהוא לא ממוני מעוגנת בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. בעבר נטו בתי הדין לקבוע את שיעור הפיצוי כמכפיל שכר של העובד, אך הכלל הפסיקתי כיום, וכפי שהוזכר בעניין רון, קובע כך: "... פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני צריכה להיקבע כסכום גלובלי בהתאם לאמות מידה שפותחו בפסיקה, ולא כמכפלת שכר".

119.עוד נקבע, כי יש לקבוע את הפיצוי בגין נזק לא ממוני הנגרם בפיטורים שלא כדין, בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין ובהתאם לכלל נסיבות המקרה. בעניין ברד קבע בית הדין הארצי את אמות המידה לקביעת שיעור הפיצוי, וציין את השיקולים הבאים, כדלקמן:

"... עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי; אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות; האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית;.... משך תקופת העסקת העובד; גילו של העובד; האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד ועוד."

120.עוד נקבע, כי קביעת שיעור הפיצוי תיעשה תוך כדי "שקלול כלל הנסיבות, לרבות חומרת הפגם שנפל במעשה הפיטורים; הנזק הממוני כתוצאה מאיבוד מקור הפרנסה, ככל שרלוונטי....; הנסיבות האישיות, לרבות ותק במקום העבודה; והפגיעה בכבוד העובד כאדם כתוצאה מהדרך בה בוצעו פיטוריו...".

121.במקרה שבנדון, אנו סבורים כי יש מקום להעמיד את הפיצוי על הצד הגבוה, בהתחשב בפגמים הניכרים שנפלו בפיטוריו של התובע, וכפי שיפורט להלן –

-ראשית, וביחס לשאלה "האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד", הרי שטענות התובע ברמה העובדתית – התקבלו כולן, ואילו טענות הנתבעת ברמה העובדתית – נדחו כולן;

-שנית, וביחס לבדיקת "אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות", הרי שנציין כי התובע סולק ממשרדי הנתבעת ביום 8.12.2017 על ידי שמואל, שכלל לא היה מנהלו הישיר, באקט שאין לנו אלא לכנותו כפוגעני ובעייתי.

התובע העיד לפנינו על הבושה וההשפלה שהוא חש במעמד זה, ואמר ש"אני התביישתי מאוד... היו את הבנות האלה שעבדתי מולן, על המצב שהוא השפיל וצעק". כמו כן, ראו גם דברי ב"כ התובע בדיון המוקדם, המקובלים עלינו: "איך אותו עובד סולק מהמשרד בצעקות וגידופים והוא עוד לא הספיק להיכנס לרכב הוא מקבל הודעת מסרון לקונית ממר שמיל אותו אחד שסילק אותו בבושת פנים מהמשרד בו נתן את הנשמה שלו";

-שלישית, וביחס לבחינת "משך תקופת העסקת העובד", נציין כי התובע עבד בנתבעת תקופה שאינה מבוטלת – חמש שנים וחצי, בתפקיד ניהולי. התובע העיד לפנינו על הנזק שנגרם לו כתוצאה מניתוק קשרי העבודה עם הנתבעת, שבה הצליח ופרח, ואמר ש"... היא מתעסקת בתפל ולא בעיקר, בעובדים, עובדים קשי יום שאני עמדתי על הרגליים האחוריות לצידם, ומה יצא לי מזה? היו לי קשרים טובים, 5 שנים עבדתי, פיתחתי את החברה, הבאתי פרויקטים, הייתי בקשרים טובים עם יאנה ברויטמן המנכ"לית של החברה".

כמו כן, ראו שוב דברי ב"כ התובע בדיון המוקדם, המקובלים אף הם עלינו: "... מדובר על מנהל מסור שעבד וניהל פרוייקט של 60 עובדים במשך 5 שנים";

-רביעית, וביחס לשאלה "האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית", נחזור ונציין כי התובע פוטר בשל סירובו לקחת חלק בפיטורי עובדי הנתבעת שנמצאו תחת פיקוחו, כשהנימוקים לפיטוריהם, היו בעייתיים ביותר בפני עצמם – אותם עובדים פוטרו בשל רצון הנתבעת לחסוך בתשלום דמי מחלה;

-חמישית, וביחס לשאלה "האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי", נציין כי ההזמנה לשימוע, שנשלחה לתובע על ידי הנתבעת ביום 8.12.2017, היתה לקונית ותמציתית ביותר, וכלל לא הוסבר בה מדוע ולמה הנתבעת מבקשת לפטר את התובע. פעם נוספת נפנה לדברי ב"כ התובע בדיון המוקדם, המקובלים אף הם עלינו: "... אותה הודעה לא עומדת בפני קנה מידה לכללי הפסיקה כזימון לשימוע". גם אין חולק כי לתובע לא נוהל כלל שימוע, טרם פיטוריו;

-שישית, ושוב ביחס לבדיקת "עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק", נשוב ונדגיש כי התובע פוטר על ידי הנתבעת ביום 14.12.2017, במהלך היותו בחופשת מחלה, ובניגוד להוראות סעיף 4(א) לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976. סעיף זה דן ב"פיטורים בתקופת הזכאות לדמי מחלה", ונקבע בו כדלקמן: "(א) מעסיק לא יפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי חוק זה או לפי הסכם קיבוצי, וזאת עד לתקופת הזכאות המקסימלית לפי סעיף 4".

זאת ועוד, ובצורה שלא ניתן לכנותה אלא כתמוהה, ואולי אף פוגענית בכוונת-מכוון, לא נסתרה כלל טענת התובע כי הוא קיבל את מכתב הפיטורים כשנציג הנתבעת הגיע למקום עבודתה של בת-זוגו, ומסר לידיה את מכתב הפיטורים. כלל לא ברור לנו מדוע מכתב הפיטורים לא נמסר לתובע בביתו;

-שביעית, ושוב ביחס לבדיקת "אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות", וכן לשאלה "האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד", הרי שהנתבעת העלתה טענות כבדות-משקל כנגד התובע, לרבות בפן הפלילי (שימוש ברכבהּ ללא היתר, ולצורך עבודה פרטית), שיש לראותן כאלה הפוגעות מהותית בכבודו של התובע. אולם, אותן טענות לא הוכחו כלל ועיקר, לא מניה ולא מקצתה. הנתבעת אף איימה להתלונן על התובע למשטרת ישראל, כשהמדובר באיום לא ענייני, בנסיבות המקרה דנן.

122.לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בכלל השיקולים שבנדון, אנו סבורים כי הנסיבות החמורות והקשות של המקרה מחייבות פיצוי ברף הגבוה. על כן, אנו קובעים כי הסכום שיש לפסוק לזכות התובע יעמוד על 37,000 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

123.דמי מחלה – סעד נוסף שנתבע על ידי התובע הינו תשלום 36 ימי מחלה בסך של 8,928 ₪, כשחישוב התובע נעשה לפי הוראות הדין (קיזוז יום המחלה הראשון, וחישוב חלקי של יום המחלה השני והשלישי). מנגד, הנתבעת הסתפקה בטענה הלקונית – שנדחתה על ידינו – כי אישורי המחלה לא התקבלו אצלה טרם פיטוריו של התובע.

124.בפסיקה נקבע, כי במידה שעובד מציג תעודות מחלה שהונפקו כדין, על המעסיק לשלם לעובד את דמי המחלה לתקופת אי הכושר שנקבעה. במקרה שלפנינו, היות שהתובע הציג לפנינו תעודות מחלה תקפות, בהיקף מצטבר של 38 ימי מחלה, עולה כי תחשיב ימי המחלה שנתבע על ידו, הינו אכן מדויק (38 ימי מחלה פחות יום המחלה הראשון, וכן פחות 50% מיום המחלה השני והשלישי).

125.אשר לשכר היומי הנתבע על ידי התובע (31 ₪ לשעה X 8 שעות עבודה), הרי שהנתבעת כלל לא ערערה עליו, והיא לא הציגה תחשיב חלופי מצידה. לאור האמור לעיל, גם תביעתו של התובע ברכיב זה דינה להתקבל במלואה, ועל הנתבעת לשלם לתובע דמי מחלה בסך של 8,928 ₪.

126.היות שרוב ימי המחלה ניתנו בחודש 12/2017 (שהמשכורת בגינה היתה צריכה להשתלם לכל המאוחר עד ליום 10.1.2018), ולנוחיות החישוב, סכום זה יחושב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 20.1.2018, ועד למועד התשלום בפועל. אשר לפיצוי הלנה – בהינתן מחלוקות של ממש בין הצדדים, איננו סבורים כי יש לפסוק פיצויי הלנה לזכות התובע.

127.הודעה מוקדמת – רכיב התביעה האחרון שבו נדון כעת, הינו טענת התובע לזכאותו לפיצוי מהנתבעת בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, בסך של 5,831 ₪ (במעוגל). ביחס לעילה זו, נזכיר כי במכתב הפיטורים של התובע צוין על ידי הנתבעת, כי תשולם לו תמורת הודעה מוקדמת, כשאין מחלוקת בין הצדדים כי היא לא שולמה לו בסופו של דבר.

128.אשר לנתבעת, היא טענה כי התובע אינו זכאי לתשלום בגין הודעה מוקדמת, היות שהוא לא עבד במהלכה. ראו למשל טענת יאנה בעדותה, כי "הוא לא עבד. בהודעה מוקדמת צריך לעבוד". עם זאת, הנתבעת התעלמה לחלוטין מכך שהודעת הפיטורים ניתנה על ידה ביום 14.12.2017, במהלך היותו בחופשת מחלה, כאמור לעיל, ושנמשכה עד ליום 14.1.2018, וברי כי התובע אינו יכול לעבוד בתקופה זו.

129.ולא למותר להזכיר גם, כי תקופת המחלה אינה יכולה לחפוף את תקופת ההודעה המוקדמת, וכפי שנקבע בסעיף 4(א) לחוק דמי מחלה שכבר צוטט דלעיל, וכפי שגם נקבע בפסיקה. אשר לתחשיב התובע (משכורת חודשית, בהתבסס על שכר שעתי של 31.35 X 186 שעות עבודה בחודש), הרי שגם כאן, הנתבעת כלל לא ערערה עליו, והיא לא הציגה תחשיב חלופי מצידה.

130.לאור האמור לעיל, גם תביעתו של התובע ברכיב זה דינה להתקבל במלואה, ועל הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך של 5,831 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום פיטוריו של התובע – 14.12.2017, ועד למועד התשלום בפועל.

ד.סוף דבר

131.לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל, ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן –

א.פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה של 37,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל;

ב.תשלום 36 דמי מחלה בסך של 8,928 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 20.1.2018 ועד למועד התשלום בפועל;

ג.תמורת הודעה מוקדמת בסך של 5,831 ₪ (במעוגל). בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 14.12.2017, ועד למועד התשלום בפועל.

132.הוצאות – הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת בא-כוחו בסך של 8,000 ₪. סכום זה נקבע בהתחשב בשיקולים הבאים –

-ראשית, הטענות הקשות שהטיחה הנתבעת בתובע, עד כדי האשמות פליליות, ושלא הוכחו כלל עיקר;

-שנית, כללית, וביחס להתנהלותה הדיונית של הנתבעת, הרי שזו הביאה לדחיה חוזרת ונשנית, ושאינה מקובלת כלל, בבירור ההליך. ודוק – גם אם המדובר בבקשות שהתקבלו על ידי בית הדין, הרי שהיה בכך כדי להביא להתארכות והתמשכות ההליך, הרבה מעבר לנדרש;

-שלישית, פרטנית, וביחס להתנהלותה הדיונית של הנתבעת, יצוין כי היעדרות עדי הנתבעת מדיון ההוכחות הראשון, דרשה קביעת דיון הוכחות נוסף.

133.ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה שבירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, ט"ז אב תשפ"א (25 יולי 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.