א' נ' א' ואח'

בפני תביעה שהוגדרה הצהרתית כספית, בה עותרת התובעת לפיצוי בסך 150,000 ₪ מטעמי אגרה, בגין הזמן שחלף והפרותיהן החוזיות של הנתבעות מיום ההתקשרות ועד הגשת התביעה, וכן, לפסק דין הצהרתי לפיו היא בעלת הכספים בסך של 900,000 ₪ שהופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת 1, ושמכוחו היא תוכל לפעול לשחרור הכספים השייכים לה לטענתה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההתקשרות הנטענת בינה לבין הנתבעת 1, עד למועד התשלום בפועל.

התובעת היא אמו של בן זוגה לשעבר של הנתבעת 2- מר א' ס' (להלן: "התובעת" ו"מר ס'", בהתאמה).

הנתבעת 2, עורכת דין במקצועה, ובנה של התובעת- מר ס'- הם בני זוג לשעבר, אשר בענייניהם מתנהלים הליכים משפטיים בבית משפט זה בנושאים שונים. בתחילת ההליכים הנתבעת 2 ייצגה את עצמה, ובהמשך נטלה ייצוג משפטי חדש (להלן: "הנתבעת 2").

הנתבעת 1 היא תאגיד משפטי אשר לתובעת 2 ולמר ס' מניות בו בחלקים שווים (להלן: "הנתבעת 1 " או "החברה").

מה שאינו שנוי במחלוקת

קיימים שני הסכמים הרלוונטיים לענייננו: הסכם מיום 19.02.18 עליו חתומים התובעת, מר ס' והנתבעת 2, על פיו- הסכום שהועבר על ידי התובעת אמור לשמש לרכישת זכויות בנכס משרד (להלן: "הסכם ראשון"); והסכם הלוואה מיום למחרת- 20.02.18, עליו חתומים התובעת ומר ס', על פיו הסכום אמור לשמש כהלוואה לחברה (להלן: "הסכם שני").

התובעת העבירה אל הנתבעת 1- החברה שבבעלות בני הזוג לשעבר, סך של 900,000 ₪ (על אף שבהסכמים נקוב הסכום 950,000 ₪). הסכום נתמך בתדפיס העברה בנקאית על סך 900,000 חשבון שצורף לכתב התביעה (נספח ב').

התובעת לא קיבלה כל תמורה עבור הכספים שהעבירה לחברה, ולמעשה עד היום כספים אלה מוחזקים על ידי הנתבעת 1 ואינם מושבים לתובעת.

מר ס' הודיע כי הוא מסכים להשיב לאמו התובעת את מלוא הסכום ששילמה בתוספת ריבית והצמדה, מתוך כספי הנתבעת 1 (נספח ה' לכתב התביעה), אולם הנתבעת 2 מתנגדת לכך. הנתבעת 1 רשאית לפעול אך ורק על פי חתימת הנתבעת 2 ומר ס' בצירוף חותמת החברה.

גדר המחלוקת

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת זכאותה של התובעת להשבת הסכום ששילמה לחברה, כחוב שעל החברה לשלם לה, באופן שמחייב גם את הנתבעת 2, מכוח בעלותה המשותפת עם מר ס' בחברה, או שמא מדובר בחוב אישי של בנה של התובעת כלפיה, וכן, האם יש להכיר בסכום הקרן בלבד או בתוספת ריבית והצמדה.

פרטים דיוניים

לא הוגש כתב הגנה מטעם החברה- שהיא כידוע אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה (בני הזוג לשעבר). מצב דברים זה, מאפשר מתן פסק דין בהעדר כתב הגנה כלפי החברה כבר כעת.

למען השלמת התמונה יצוין, כי במקור התביעה הוגשה, כפי שהיא, לבית משפט השלום ברמלה. בדיון שהתקיים בפני כב' השופט זכריה ימיני, נקבע כי התיק יועבר לבית משפט לענייני משפחה, לנוכח הגדרת "בן משפחה" בחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה").

תחילה התביעה הונחה בפני כב' השופטת מירית פולוס, ולאחר שהתברר כי בין בני הזוג לשעבר קיימים הליכים משפטיים לפניי, הועבר התיק להמשך טיפולי. בין לבין, בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת פולוס מיום 14.06.21, נקבע בהחלטה כי בטרם צירוף החברה להליך, תוגש בקשה מתאימה לפי סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה.

בקשה מסודרת לצירוף החברה כאמור לא הוגשה. מנגד, גם לא הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד החברה, על אף שבתחילת ההליך כן הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבעת 2 בלבד, בטענה של העדר יריבות, בשל היות החברה אישיות משפטית נפרדת ממנה. יצוין כי באמצעות טענה זו, הנתבעת 2 לאורך כל ההליך ניסתה להתנער מאחריות לחובות החברה. טענותיה כנגד צירוף החברה כנתבעת 1 בהליך זה, הועלו כלאחר יד בדיון האחרון (07.12.22, עמ' 9 ש' 25-19).

סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע: "בית משפט לעניני משפחהרשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא". לבית המשפט שיקול דעת לבחון בקשה לצירוף בעל דין (ראו ספרם של כבוד השופט ש. שוחט ועו"ד שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, בעמ' 255-254).

החברה היא כאמור בבעלות הנתבעת 2 ומר ס'- בנה של התובעת. עתירת התובעת היא להשבת כספים שהעבירה היא לחברה-הנתבעת 1, אשר בני הזוג לשעבר, בנה והנתבעת 2, הם בעלי המניות בנתבעת 1, באופן שווה. בהתאם להסכמי התקשרות של התובעת עמם, צירופה של הנתבעת 1, לרבות בירור פעולותיהם של בני הזוג בהתקשרות של התובעת עם החברה, נחוץ ונדרש לצורך בירור ראוי ונכון של התובענה כולה, על מנת להביא לפתרון הולם בסוגיה.

אל נוכח הרלוונטיות של החברה לתובענה, ובהיותה מוחזקת על ידי בני הזוג לשעבר והפעלתה על ידם, באופן שתרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה, שיקולי הצדק והתועלת מחייבים צירופה של החברה, כנתבעת.

יצוין כי התובעת סירבה להצעת בית המשפט בדיון מיום 14.06.21 להשיב לה את מלוא הסכום שהעבירה לחברה בתוספת הפרשי הצמדה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 14.06.21 עמ' 6, סעיף ג' להחלטת כב' השופטת מירית פולוס). במסמך שהגישה ביום 07.07.21, טענה התובעת, באמצעות ב"כ קודם שייצגה, כי היא מבקשת להורות על קיום הסכם המכר מיום 19.02.18 בין התובעת לבין הנתבעת 1, לרבות על חיוב הנתבעות בפיצוי/השבה בגין הפרת ההסכם, וזאת בנוסף להשבת הכספים ששילמה התובעת לחברה.

מכל מקום, כבר כעת יובהר, כי התשתית הראייתית אשר הונחה בפניי, לרבות החומרים בתיק ועדויות הצדדים, הביאו למסקנה כי הסכום ששילמה התובעת לנתבעת 1- החברה, יושב לה על ידי החברה, וכי אין מדובר בחוב אישי של מר ס', אלא של החברה המוחזקת בחלקים שווים על ידי שני בעלי המניות בה- מר ס' והנתבעת 2. התוצאה היא כי במקרה והחברה לא תוכל להשיב לתובעת את מלוא החיוב, הרי שמר ס' והנתבעת 2 ישיבו לתובעת את היתרה, בחלקים שווים.

טענות הצדדים

התובעת;

הנתבעות הפרו את התחייבויותיהן כלפי התובעת, ובכלל זה את הסכם המכר מיום 19.02.18 במסגרתו נקבע כי התובעת תקבל נכס משרד מהחברה וכן ישולמו לה דמי שכירות חודשיים. זאת, על אף שהתובעת שילמה לחברה את מלוא התמורה בסך של 900,000 ₪, במסגרת הלוואה שנתנה לבעלי המניות בחברה, על פי הסכם ההלוואה מיום 20.02.18.

התובעת פנתה לנתבעות וביקשה את השבת מלוא התמורה ששילמה, בתוספת דמי השכירות מיום ההתקשרות ועד הגשת התביעה, אולם פנייתה נדחתה על ידי הנתבעת 2.

התובעת חסכה את הסכום ששילמה לנתבעת 1 לצורך רכישת מגורים עבורה. בני הזוג לשעבר הבטיחו לה כי הלוואתה תשמש לרכישת משרד שיניב לה הכנסה חודשית מדמי שכירות בסך של 3,600 ₪. עקב הסכסוך בין בני הזוג, התובעת לא קיבלה את כספה בחזרה, כמו גם את דמי השכירות שהובטחו לה, והכספים נותרו בידי החברה ומוחזקים בה.

התובעת מבקשת להתחשב בהפסד הכספי שנגרם לה, בגילה המבוגר ובעוגמת הנפש שנגרמה לה, ולהורות להשיב לה את סכום הקרן בשווי 900,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה, וכן פיצוי בסך של 110,000 ₪ בגין הזמן שחלף והפרותיהן החוזיות של הנתבעות מיום ההתקשרות ועד הגשת התביעה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, על פי התביעה המקורית.

יצוין כי טענת התובעת בדבר פיצוי בסך של 110,000 ₪ נזנחה הן במהלך ההוכחות והן בסיכומים. כידוע,דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים (אם בשגגה ואם במכוון) כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא יידרש לטענה זו (ראו: ע"א 44792/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט פ"ד מט(2) 102); רע"א 3642/15שלמה אדרי שירותי חשמל בע"מ נ' שמעון אדרי (09.06.15)).

הנתבעת 2 ;

התובעת נתנה לבנה מר ס' הלוואה בתוך המשפחה, לשם גיוס חלקו בהון העצמי שהיה דרוש לשם הקמת החברה, הא ותו לא. הנתבעת 2 מכחישה כי הובטח לתובעת משרד בתמורה להלוואה.

ההסכם מיום 19.02.18 מבוטל וחסר תוקף, לנוכח הסכם מאוחר מיום 20.02.18, בו התובעת מאשרת כי החליטה לעזור לבנה ולהעביר סך של 950,000 ₪ לשם הקמת החברה, והוא התחייב להשיב לה את הכסף כשיתאפשר לו. לטענתה, זה ההסכם האמתי והקובע, שמשקף נכונה את תכלית מתן ההלוואה, והנתבעת 2 לא הייתה חלק ממנו.

על פי הסכם ההלוואה מיום 20.02.18, סך של 900,000 ₪ שימשו כהפקדת בעלים בחשבון החברה, ואילו סך של 50,000 ₪ שימש לצורך שחרור מר ס' בערבות לאחר שנעצר בגין זיוף מסמכים של משרד הבריאות.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת 2 כי היא הציעה לתובעת זה מכבר להשיב את הסכום של 900,000 ₪. עוד נטען כי סכום זה הופקד ישירות לחברה, ומשמדובר בחברה בע"מ, שהיא אישיות משפטית נפרדת, אין כל יריבות בין התובעת לנתבעת 2.

בתע"ר טענה הנתבעת 2 כי בינה לבין מר ס' התקיימה הפרדת רכוש מלאה, כי ההלוואה ניתנה למר ס' בלבד ולא לה, וכי העובדה שמר ס' הטביע את חותמתה של הנתבעת 1 (בתצהיר נרשם של הנתבעת 2, ככל הנראה בטעות) על ההסכם, אינה מקימה לנתבעת 2 חובת החזר (סעיף 21 לתע"ר). לפיכך לטענתה מדובר בחוב אישי שלו כלפי אמו.

עוד טענה הנתבעת 2 בסעיף 7 לתע"ר כי ביום 20.02.18 מר ס' הפקיד לחברה הפקדת בעלים בסכום שקיבל מאמו, וביום 27.02.18 הנתבעת 2 הפקידה הפקדת בעלים בסך של 696,791 ₪ (יצוין כי בדיון ההוכחות טענה כי נפלה טעות סופר בתצהיר וכי היא לא הפקידה את הכסף, אלא החברה משכה את הכסף. ראו פרוטוקול הדיון מיום 07.12.22, עמ' 18 ש' 6-5). הנתבעת 2 הפנתה לכרטסת הכוללת סכומים שהפקידה לחברה.

התובעת לא ציינה בהסכם את המועד להשבת ההלוואה וגם לא את הציפייה לקבל ריבית או הצמדה, וככל הנראה כלל לא התכוונה לקבל את הכספים חזרה. בנוסף, במסגרת תביעה לאיזון משאבים שהגיש מר ס' כנגד הנתבעת 2, הוא לא כלל את החוב הנטען כלפי אמו התובעת. באמצעות תביעה זו מנסה התובעת לסייע לבנה להבריח כספים המגיעים לנתבעת 2.

ניתוח מארג הראיות

נקודת המוצא היא העברת הסך של 900,000 ₪ מאת התובעת אל חשבון הנתבעת 1. נחתמו שני הסכמים המעגנים את התקשרות התובעת עם הנתבעת 1. הסכם המכר מיום 19.02.18 והסכם ההלוואה מיום 20.02.18.

בהסכם המכר מיום 19.02.18 הנושא את הכותרת: "הסכם בעלות נכס: משרד בפרויקט xxxxx..." (נספח א' לכתב התביעה), נכתב כדלקמן:

"והואיל והגב' ס'' א' ת.ז ... העבירה על חשבון 950,000.00 לחב' א' בע"מ, לצורך בעלות בנכס משרד 85 מ"ר ...והואיל כי הצדדים הסכימו שישולם לגב' ס' א' סך של 3600 ₪ דמי שכירות עד קבלת הנכס".

ובעמוד השני:

"בהשכרת הנכס, תועבר מלוא דמי השכירות לגב' ס' א'. הוסכם כי חב' א' בע"מ תנהל את הליך השכירות ותעביר תמורה לגב' ס' א'".

על הסכם זה מופיעות חתימת התובעת, וכן חתימותיהם של מר ס' ושל הנתבעת 2 מטעם החברה, וכן מוטבעת גם חותמת החברה- הנתבעת 1.

בהסכם מיום 20.02.18 שכותרתו "הסכם הלוואה בתוך המשפחה עזרה לפתיחת עסק" (נספח ג' לכתב התביעה), נכתב כדלקמן:

"אני הח"מ [התובעת- מ.ר.פ.] מאשרת בזאת כי החלטתי לעזור לבן שלי א' ס' ת.ז. ... לשם הקמת עסק בשם "א' בע"מ, הנני מעבירה סך של 950,000 ₪ מחשבוני ... בבנק xxxx סניף xxx, א' ס' מתחייב להשיב את הסך הנ"ל במועדים שיתאפ[ש]רו לו תוך התפתחות העסק."

על הסכם זה מופיעות חתימת התובעת וחתימת מר ס', וכן מוטבעת גם חותמת החברה- הנתבעת 1.

התובעת מסרה עדות מפורטת ודבריה לא נסתרו בחקירתה הנגדית. אמנם התובעת טענה כי אינה זוכרת את ההסכמים עליהם חתמה, בשים לב לגילה המופלג, אולם לאורך כל העדות היא חזרה שוב ושוב על טענותיה כי היא מבקשת את כספה בחזרה לאחר שלא קיבלה תמורה, חרף הבטחות בני הזוג. כך למשל העידה התובעת:

"ת. אני לא מכירה את החברה. אני מכירה רק אותם. הם ביקשו ממני את הכסף בשביל שיקנו משרדים ויתקדמו. לא קנו לא משרדים ולא שום דבר.

ש. איזה משרדים?

ת. רצו לקנות משרדים, ולהשכיר אותם ומהרווח יתנו לי כסף בשביל לשלם שכר דירה שלי.

ש. את משלמת שכר דירה?

ת. כן. בוודאי. אני גרה בשכירות עד עכשיו.

...

ת. התביעה נגדם, נגד שניהם. אני רוצה את הכסף שלי. מה שמגיע לי וזהו. לא דורשת משהו מיוחד.

...

ת. הם אמרו שישלמו לי בחזרה עם ריבית.

...

ת. הבן שלי אמר שעם הכסף שאני מלווה להם, בשביל לקנות את החברה שכאילו הם קונים, לא יודעת קנו או לא. חברה, לא יודעת. משרדים, חברה אותו דבר בשבילי. אז הבנתי שאני אוכל לקבל מזה קצת רווח. לא סתם נותנים כסף. נכון? איפה הכסף ואיפה הרווח, לא דובים ולא יער. שום דבר.

ש. כמה רווח הם אמורים להעביר לך ולכמה זמן?

ת. הם אמרו שישלמו לי שכר דירה שאני גרה בה."

(07.12.22, עמ' 12 ש' 31 עד עמ' 13 ש' 3,9; עמ' 15 ש' 31-27).

עדותו של מר ס' חיזקה את עדות התובעת ואת גרסתה, כי בני הזוג פנו אליה לקבלת עזרה עקב מצוקה כלכלית שנקלעו אליה בחברה, והתובעת העבירה להם כסף שהיה אמור במקור לשמש לרכישת דירה עבורה. בני הזוג הבטיחו לה שאם היא תשקיע, תהיה לה תמורה טובה יותר, ולכן היא הסכימה לקבל שכירות בסך של 3,600 ₪ עד קבלת הנכס (שם, עמ' 17 ש' 35-30).

ודוק; הנתבעת 2 עצמה כבר בכתב ההגנה הכירה בחוב כלפי התובעת ואף הציעה להשיב לה את מלוא הסכום שהעבירה לחברה. כך בסעיף 20 לכתב ההגנה של הנתבעת: "לפני מספר חודשים, הרבה לפני שהוגשה תביעה זו, פנתה הנתבעת 2 לתובעת וביקשה להעביר לחשבונה סך של 900,000 ₪ כסכום ההלוואה שניתנה דרך בנה לנתבעת 1 ... אולם, התובעת לא רצתה לקבל את הסך הנ"ל ואמרה כי בנה מבקש ריבית על הסכום".

ובסעיף 40: "הנתבעת הציעה זה מכבר להשיב לתובעת את הסך שבנה לווה ממנה לצורך הקמת העסק, בסך של 900,000 ₪ בלבד, אין כל יריבות בינה לבין התובעת".

כך גם בקדם המשפט מיום 30.11.21 הצהירה הנתבעת 2 לבית המשפט: "לשאלת בית המשפט, אני חייבת לתובעת 900,000 ₪, שנינו חייבים" (עמ' 9 ש' 10).

לא זו אף זו, במסמך שהגישה הנתבעת 2 ביום 30.08.21 בעמ' 6, טענה היא: "אימו, היא התובעת, צריכה לקבל מהחברה, את הסך 900,000 ₪ אך ללא שקל ריבית, שהרי הנתבעת 2 כמו גם הנתבעת 1, לא חתמו על דבר באשר לכך."

יצוין כי באותו שלב של ההליך הנתבעת 2 שהיא עו"ד במקצועה, ייצגה את עצמה, וכמפורט לעיל, לא התכחשה לחוב הנטען כלפי התובעת. אלא שביום 27.12.21 הנתבעת 2 נטלה ייצוג חדש, ומאז "התהפכו היוצרות". הנתבעת 2 החלה להתכחש לחוב הנטען כלפי התובעת, וניסתה להרחיק עצמה מההלוואה שנתנה התובעת לחברה, בטענה שמדובר בחוב אישי של מר ס' לאמו, לצורך הלוואת בעלים לחברה.

כך בחקירתה הנגדית הכחישה לפתע הנתבעת 2 כי ניסתה להשיב לתובעת את הכסף:

"ש. כל מה שכתוב בתצהיר שלך אמת?

ת. אמת לאמיתה.

ש. ראית את כתב ההגנה שהגשת?

ת. כן.

ש. את חתומה עליו?

ת. כן.

ש. בכתב ההגנה את כותבת במספר הזדמנויות שאת מכירה בחוב של ה- 900,000 ₪ ושאת במשך מספר פעמים ניסית להחזיר לתובעת את הכסף, זה נכון?

ת. לא ניסיתי להחזיר לתובעת את הכסף.

ש. שאלתי אם אמרת את זה?

ת. אני עונה. אני לא ניסיתי להחזיר לתובעת את הכסף. אני יודעת שהיא הלוותה לבן שלה את הכסף. אני חושבת שמטעם ההגינות חשוב שהוא יחזיר לה את זה, את חלקו שלו."

(07.12.22, עמ' 18 ש' 24-13).

כאשר הנתבעת 2 עומתה עם טענותיה בכתב ההגנה כי היא מכירה בסכום החוב, השיבה: "אני אומרת בעצם שבנה לווה ממנה ובגלל שהיא בגיל של אמא שלי התובעת, אני חושבת שמן הראוי שבנה ישיב לה את הכספים מחלקו שלו מכיוון שמדובר בהלוואת בעלים" (שם, עמ' 20 ש' 23-22).

כחלק מאותו ניסיון של הנתבעת להרחיק עצמה מהחוב הנטען כלפי התובעת, העידה הנתבעת 2 כדלקמן:

"מיד אחרי החתימה אמרתי לו שאני לא מרגישה שלמה עם זה שהחברה תבטיח לך משהו שעוד לא קנינו אותו. קיפלתי את ההסכם וזרקתי אותו לפח. אמרתי לו אתה רוצה? תסתדר עם אמא שלך על מה שאתה רוצה. לי אין כסף לתת לה מתוך החברה.

ש. בית משפט: את אומרת שביטלת את החתימה על ידי כיווצ'וצ'ו וזריקתו לפח?

ת. כן. ולכן בעצם נוצר הסכם נוסף למחרת והיא הכניסה לחשבון 900,000 ₪

...

ש. הגשת בקשה לביטול ההסכם הראשון?

ת. למה שאגיש בקשה. אנחנו בני זוג ביחד. אני מבחינתי זרקתי את ההסכם ובזה נגמר הסיפור."

(שם, עמ' 18 ש' 33 עד עמ' 19 ש' 14).

תשובותיה של הנתבעת 2, בחקירתה, כללו טענות שלא הועלו בתע"ר או בכתב ההגנה וגם לא התיישבו עם גרסה נוספת שלה, לפיה היא כלל לא ראתה את העמוד הראשון בהסכם מיום 19.02.18 והיא לא הכירה את ההסכם מיום 20.02.18 (שם, עמ' 20 ש' 30-28, עמ' 21 ש' 24-14), או כי מר ס' הטביע את חותמת הנתבעת 1 על ההסכם (ראו סעיף 21 לתע"ר הנתבעת 2).

כאשר עומתה הנתבעת 2 עם העובדה שהיא לא פירטה טענותיה בתצהיר היא אישרה: "את זה אני אומרת עכשיו" (שם, עמ' 20 ש' 31-24, עמ' 21 ש' 24-14).

הנתבעת 2 הצהירה בתע"ר כי במקביל להלוואה שקיבל מר ס' והעביר לחברה כהפקדת בעלים, היא הפקידה סך של 696,804 ₪ לקופת החברה. אלא שבחקירתה, הסתבר אחרת. הנתבעת 2 הבהירה כי נפלה "טעות סופר" בטענתה בתצהיר, ושהיא לא הפקידה את הסכום האמור, אלא שהחברה משכה את הכסף (שם, עמ' 18 ש' 6-5). בהמשך חקירתה טענה כי מדובר בסכום משותף כתוצאה מכספי הבית שבני הזוג מכרו, שהוא נכנס ישירות לחשבונה ע"פ הסכמה ביניהם, ושהיא העבירה אותו ישירות לחברה הקבלנית "חג'ג'" (שם, עמ' 24 ש' 16-13).

גרסה זו של הנתבעת 2 נעדרת מהימנות ולא מצאתי כי מדובר בטעות סופר כנטען. טענת הנתבעת 2 לראשונה בדיון ההוכחות כי הסכום לו טענה בתע"ר נמשך על ידי החברה לטובת החברה הקבלנית, עומדת בסתירה מהותית לטענתה כי סכום זה הופקד על ידה כהלוואת בעלים לחברה, במקביל לסכום שהופקד על ידי מר ס', ואשר הלוותה לו אמו.

בנוסף, בתע"ר של הנתבעת 2 היא טענה שכל הסכומים המסומנים בכוכבית בנספח 3 לתצהירה הם כספים שהיא הפקידה, ואילו בעדותה טענה שחלק מאותם כספים שסומנו בכוכבית הופקדו גם על ידי מר ס' (שם, עמ' 24 ש' 33 עד עמ' 25 ש' 12).

לא זו אף זו, בכתב ההגנה ובתע"ר הנתבעת לא הכחישה את קיומו של הסכם המכר מיום 19.02.18 שצורף לכתב התביעה, ולא טענה לכל פגם בהסכם (אלא טענה רק כי הסכם ההלוואה המאוחר מיום 20.02.18 גובר עליו). ואולם בחקירתה הנגדית טענה לראשונה כי כלל לא ראתה את הדף הראשון בהסכם מיום 19.02.18, וכי חתמה רק על העמוד השני. התרשמתי כי מדובר בטענה שנולדה תוך כדי מתן העדות.

במצב דברים זה, בו הנתבעת 2 לא טענה בכתב ההגנה כנגד ההסכם מיום 19.02.18 שצורף לתביעה ועל אי חתימתה על העמוד הראשון בו, הרי שיש לקבל את גרסת התובעת באשר להתחייבות בני הזוג על פי ההסכם מיום 19.02.18 וכי הסכום ששילמה התובעת הינו חוב משותף של החברה ושל בעלי החברה.

בתשובה של מר ס' שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 03.06.21 הסביר כי לאחר שבתאריך 20.02.18 העבירה התובעת לנתבעת 1 סך של 900,000 ₪, המסמך מיום 19.02.18 הועבר לרו"ח של החברה והוא טען שיש בעיה עם המסמך שהחתימו מר ס' והנתבעת 2 את התובעת, והוא הציע כי התובעת תוחתם על מסמך שהתובעת עוזרת לו לפתוח עסק, וזהו המסמך מיום 20.02.18.

בחנתי בקפידה את העדויות שנשמעו בפני. התרשמתי כי עדותה של התובעת כנה, אמתית, והתרשמתי ממהימנותה. זאת לעומת עדות הנתבעת 2, שהיא עו"ד במקצועה, עוררה קשיים לא מבוטלים, הן בעניין זיקתה להלוואה שנתנה התובעת לבני הזוג והן בעניינים אחרים.

ניכר היה כי הנתבעת 2 מנסה להרחיק עצמה באופן מלאכותי לא רק מסכום הכסף שהעבירה התובעת לחברה, אלא מההתקשרות הכוללת עמה בנוגע להבטחות לרכישת משרד עבורה וקבלת דמי שכירות, וזאת לאחר שכבר הודתה בקיום החוב לטובת התובעת.

עדות הנתבעת 2 הייתה מניפולטיבית, מתחכמת ומותאמת למטרותיה, מלאת סתירות ובלתי קוהרנטית. תשובותיה היו מסורבלות, משתנות בהתאם לצרכיה המשתנים ולחלקן אף אין זכר בכתבי טענותיה. הנתבעת 2 לא בחלה בהעלאת גרסאות משתנות במהלך ההליך ובחקירה הנגדית.

הנתבעת 2 מעולם לא הכחישה כי התובעת העבירה לחברה את הסכום הנדון, ואף הודתה במספר הזדמנויות, טרם שמיעת הראיות, כי מדובר בחוב של החברה כלפי התובעת, וכי נעשו ניסיונות על ידה, להשיבו לתובעת. כאמור, בהמשך שינתה גרסתה כי אין מדובר בחוב משותף אלא חוב אישי של מר ס' לאמו, וכי הצעתה להשיב לתובעת את כספה באה ממקום של אמפתיה עקב גילה, ו"מטעם ההגינות" (07.12.22, עמ' 18 ש' 24).

טענתה של הנתבעת 2 לפיהן לא ידעה על סכום הכסף שקיבל מר ס' מהתובעת או כי לא חתמה על הסכם המכר בנוגע לתמורה בגין ההלוואה, הינה אבסורדית בנסיבות, שכן, הוכח כי הנתבעת 2 הייתה חלק מההתקשרות מול התובעת, ואף הודתה בהתחייבות שני הצדדים כלפיה כמפורט לעיל.

יצוין כי הסתירות בגרסאות הנתבעת 2 לא באו בחלל ריק, שכן בתחילת ההליכים, בהם הנתבעת 2 הכירה בזכאותה של התובעת לקבלת כספה, הנתבעת 2 ייצגה את עצמה, ובאמצע ההליך, ביום 27.12.21 הנתבעת 2 נטלה ייצוג חדש, ומאז שינתה גרסתה כאמור.

כידוע, אין בהחלפת ייצוג משום נימוק מספיק ל"מקצה שיפורים" או בסיס להעלאת טענות כאלה ואחרות שהיה ניתן לטעון בראשית ההליך (בר"ע 330/85 אלבו ואח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ ואח', פד"י ל"ט (2) ,556 558 (12.6.1985).

הראיות כולן מובילות לקבלת גרסת התובעת, על פיה, התובעת העבירה לבני הזוג את סכום הכסף באמצעות החברה, בתמורה לקבלת נכס משרד שיניב לה הכנסה חודשית. מדובר בכספים של התובעת שהיו מטה לחמה. אין לה כספי פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכו'. הנתבעת 2 מנסה להתנער מההסכם, על אף שהיא הודתה הן בכתב ההגנה והן בדיון בפניי, כי היא באמצעות החברה, חבה בסכום זה לתובעת, יחד עם מר ס'.

יפים לענייננו דברי כב' השופטת י' שטופמן, בע"מ (תל-אביב-יפו) 1204/05 ח' י' נגד ח' ו' [פורסם בנבו] (ניתן ביום 26.12.06):

"תכליתם של דיני הראיות והוראת הכלל, אשר אומץ בפסיקה, לפיו "אדם נתפס על הודאתו", המוגבל למקרים בהם עסקינן בהודאה העונה על דרישות המחוקק, כמפורט. תכליתו של ענין היא הפעלת עקרונות תום לב ומניעות בהעלאת טענות, ואמנם, בנסיבות מסוימות שנקבעו בפסיקה, יש בהודאה שהודה בעל דין כדי לחייבו בבחינת "הודאת בעל דין - כמאה עדים דמי" (בבא מציעא ג' ע"ב)."

לנוכח הודאת הנתבעת 2 כי מדובר בחוב של הצדדים ואף הצעתה להשיב לתובעת את החוב, לא מצאתי לדון בשאלה האם ההסכם מיום 20.02.18 מבטל את ההסכם מיום 19.02.18. מכל מקום, אין מחלוקת כי התובעת העבירה סך של 900,000 ₪ לחשבון החברה שבבעלות בני הזוג לשעבר, ולא קיבלה תמורה.

יצוין כי כאשר מר ס' נשאל בחקירתו מדוע החתים את אמו על ההסכם המאוחר מיום 20.02.18, הוא השיב כי רוה"ח של החברה ייעץ לו להחתים את התובעת על המסמך על מנת שיהיה אפשר להגיש לחברה (שם, עמ' 16 ש' 35 עד עמ' 17 ש' 8). תשובתו לא נסתרה בחקירה הנגדית, ובסיכומים נטען ע"י ב"כ התובעת בעניין זה, כי יש לראות את התובעת כמי שניסתה לבצע עבירות מס יחד עם בנה (שם, עמ' 28 ש' 16-15).

המסגרת הנורמטיבית

אמנם הנתבעת 2 ומר ס', הם בני זוג לשעבר, אולם עניינה של תביעה זו היא פעילותם של בני הזוג באמצעות חברה שהוקמה על ידי שניהם, והם בעלי המניות היחידים בה באופן שווה, הלא היא הנתבעת 1.

הפסיקה עמדה על כך שאין לאפשר מצב בו בעל מניות בתאגיד יהיה זכאי להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה המנוגד להוראות הדין החלות עליו כלפי אדם אחר.

בהקשר זה נאמר על ידי כב' הש' ג'ובראן, כי: "יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות ... הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק." ראו: ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (נבו 05.02.2004):

לעיתים על בית המשפט להתייחס לחברה ולבעליה כיחידה כלכלית אחת, כדי למנוע התחמקות של בעל מניות מהתחייבויותיו כלפי אותה יחידה כלכלית. זאת, כדי למנוע מבעלי מניות, אשר עשו שימוש בכספים שקיבלו עבור החברה, להתחמק מחובותיהם להשיב את הכספים בסמוך להפסקת פעילות החברה שבבעלותם ובניהולם.

סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, קובע תחת הכותרת "הרמת מסך" כדלקמן: "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."

מהן אותן "נסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן"?

מבחן הצדק, אינו "מבחן אטום-הרמטי"; ויש לבחון את ההתנהגות גם באספקט של תום לב. (ראו: ראו ג' שלו, דיני חוזים (מה' ב', תשנ"ה) (להלן: "שלו, דיני חוזים"), ע' 534) פרופ' שלו מבחינה בין מבחן תום הלב, ה"מתחקה אחר התנהגות הצדדים זה כלפי זה" ובין מבחן הצדק הבוחן "את האינטרסים שלהם זה לעומת זה".

עוד ייאמר כי, חובת ההגינות, היא מושג בלתי נפרד מן הצדק. ראו: א' ברק, פרשנות המשפט: פרשנות החוזה (2001) ע' 553: "תכליתו האוביקטיבית של כל חוזה היא במימוש עקרון הצדק".

ובענייננו, שבילי הצדק ותום הלב מביאים אותנו לאותה תכלית ולאותו יעד, שהרי המדובר בפעולות של בעלי מניות (או אורגנים) בחברה שבחרו בדרך התנהגות כלפי צד אחר העלולה לפגוע בו. בנסיבות אלה, יש לבחון את שאלת תום הלב, נוכח תורת האישיות המשפטית הנפרדת, ולאזן בין האינטרסים.

הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", נובע מלשון ס"ק ג(1) לחוק; "להונות או לקפח אדם". והוא ניזון מעקרון תום הלב, שהוא עקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו. ראו: הנשיא (כתוארו אז) ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (להלן: "עניין רוקר"), המפנה גם לבג"ץ 1683/93 יבין פלסט נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מז(4) 702, 708).

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע חובת תום לב הן במו"מ לקראת כריתתו והן לקיום חיוב הנובע מחוזה ושימוש בזכות הנובעת מחוזה (סעיף 39).

סעיף 61 לחוק החוזים קובע: "(א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון. (ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים הנובעים מחוזה".

סעיף 61(ב) הפך את חוק החוזים ל"חוק חיובים כללי" (שלו, דיני חוזים ב' 21); "מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל"; ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742; "דין החוזים הפך, באמצעות סעיף 61(ב) לחוק החוזים, לעוגן לעקרון תום הלב במשפט הישראל כולו" (שלו, דיני חוזים, עמ' 43) דוקטרינה אשר "מלוא כל הארץ כבודה" (השופט חשין, רע"א 6339/97 עניין רוקר, 250).

חובת תום הלב מכוח חוק החוזים (חלק כללי) חלה גם על דיני החברות, ראו הערת השופט (כתארו אז) ברק בע"א 817/90 קוסוי נ' בנק ל' פויכטונגר, פ"ד לח(3) 253, 285).

עוד נקבע כי: "... עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד השני. אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם - אדם" ראו: עניין רוקר, 199, 279.

יש לכרוך את סעיף 6 לחוק החברות גם לעניין תום הלב, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים, וזאת הגם שמדובר בחוק ספציפי (חוק החברות) ובסעיף ספציפי מתוכו. מסומן קו שאסור לעברו, ואם הוא נחצה, יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו (ראו: ע"א 10582/02ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (נבו 16.10.2005)) (להלן: "עניין חמדיה").

נסיבות אלו, הם הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב (ראו גם ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 857).

במקרה שלפנינו, עסקינן בחברה משפחתית, שהוקמה על ידי שני בני זוג- שכיום הם בני זוג לשעבר.

על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, מנעד הנסיבות להרמת מסך רחב יותר בכל הנוגע לחברה משפחתית, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק כי במקרה של חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת, יש לראות בפעולות בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. "...האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה" (השופט ויתקון, בבג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539. וכן ראו רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515, מ"מ הנשיא – כתארו אז – לנדוי).

מן הדין לנדון

כאמור, בענייננו מדובר בחברה פרטית משפחתית, שלא לומר, זוגית, קטנה, אשר מעבר למעטה המשפחתי המכסה אותה, ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות ראו: ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו(5) 353, 366, מפי השופט ד' לוין.

אין להקל ראש בפגיעה בהתאגדותה, של החברה, אלא שההתייחסות אליה, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בניסיון החיים וכאמור בשכל הישר, על פיו, ככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומים ולניהול המערבב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. נושא זה, צף ביתר שאת, כאשר מדובר בבני זוג לשעבר, עת אחד מהאורגנים בחברה מתכחש לחובותיו עקב טענות שעניינן משטר רכוש זוגי, כזה או אחר, ביניהם.

על ניהול חברה, לא כל שכן חברה משפחתית, חל עקרון תום הלב, החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון אורגן של תאגיד. כפי שהוכח, ואף הנתבעת 2 הודתה בכך, הלכה למעשה היא היתה מעורבת באופן ישיר וממשי בקבלת הכסף מידי התובעת, השקעתו בחשבון הנתבעת 1, ואף ברצון ובכוונה להשתמש בו כמנוף כספי לצורך רכישת המשרד, ובאמצעות כספי דמי השכירות אותם התכוונו שני בעלי המניות בחברה; מר ס' והנתבעת 2, לשלם לתובעת סך של 3,600 ₪ לצורך השכרת דירה למגוריה.

מערכת היחסים המשפחתית המיוחדת בין הנתבעת 2 לתובעת, מחילה באופן מוגבר, חובה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב. גילוי זה מתבקש ממהות היחסים בין הצדדים וממידת האמון האישי שרכשה התובעת לבנה- מר ס', ולבת הזוג שלו- הנתבעת 2.

המסכת העובדתית מקימה חבות אישית ישירה מצד הנתבעת 2 ומר ס' כלפי התובעת לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב הן על פי סעיף 12 והן על פי סעיף 39 לחוק החוזים, ומשחבות זו הופרה על ידי הנתבעת 2, אין הכרח לקבוע קביעות מהותיות משפטיות הנוגעים לסוגיית הרמת המסך בהקשר הדברים שלפנינו.

כאמור, אין מחלוקת כי התובעת העבירה את מלוא הסכום הנתבע לנתבעת 1- אשר מר ס' והנתבעת 2 הם בעלי המניות בה, באופן שווה.

בניגוד לטענות הנתבעת 2 בראשית ההליך, כיום, הנתבעת 2 מתכחשת לתביעת התובעת הן מהטעם שאין היא חבה כלפי התובעת מאחר ואין זהות בין הנתבעת 1 לבינה, וכן מן הטעם כי על אף ההסכם הראשון בו שילמה התובעת את הסכום הנתבע לצורך רכישת משרד, נחתם הסכם שני יום למחרת אשר מבטל את ההסכם הראשון, לטענתה, ועל פי ההסכם השני, סכום הכסף הנדון ניתן כהלוואה למר ס' בלבד, ועלן כן הנתבעת 2 אינה חבה בו.

מכלול הנסיבות מביא למסקנה כי אין הנתבעת 2 רשאית להסתתר תחת מעטה מסך ההתאגדות, ולטעון כי יש להשית את מלוא האחריות למעשיה ולמחדליה האישיים על מר ס', או, על הנתבעת 1. התכחשותה של הנתבעת 2 לחבות הנתבעת 1 ואף לחבותה שלה עצמה, כלפי התובעת, נגועה בחוסר תום לב מובהק.

אומנם, הטלת חבות על בעלי מניות על ידי הרמת מסך תעשה במקרים חריגים, אולם מר ס' והנתבעת 2 היו ללא ספק הכוחות הפועלים היחידים בנתבעת 1. עובדה זו מצטרפת להימנעותה של הנתבעת 2 להשיב לתובעת את כספה הן באמצעות הנתבעת 1 והן על ידה עצמה, מאחר ומדובר באי קיום חוזה בתום לב במפגיע ובעליל. התנהגות מעין זו מצדיקה כי חובותיה של הנתבעת 1 ייוחסו גם לגורמים שבידם היתה הלכה למעשה השליטה על דרך התנהלות החברה – מר ס' והנתבעת 2.

דיון והכרעה

מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי בהליך זה ובהליכים הקשורים בעניין רכושם של בני הזוג, התנהלותם הכלכלית של הצדדים לא הבחינה בין החברה ובין ענייניהם הפרטיים. הצדדים התנהלו בחברה כאילו לא הייתה אישיות משפטית נפרדת.

טענת הנתבעת 2 כשלעצמה, כי מר ס' חב לאמו התובעת באופן אישי את הסכום ששילמה לחשבון החברה, אינה מבחינה בין זכויות וחובות של בני הזוג לבין אלו של החברה.

בנסיבות אלו ובהתאם לפסיקה לעיל, אין לאפשר למי מבני הזוג כבעלי המניות בחברה להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת שלה, כדי להתחמק מחובותיה בסמוך להפסקת פעילות החברה שבבעלותם ובניהולם.

כך או אחרת, ממכלול הראיות, גם לאור הודאת הנתבעת 2 (גם בכתב ההגנה וגם בדיון) בחוב כלפי התובעת, בסכום של 900,000 ₪, הוכח כי הנתבעת 2 הייתה חלק מההתקשרות בנוגע לסכום הכסף ששילמה התובעת לחברה כתמורה לרכישת משרד שיניב לה הכנסה חודשית, ולפיכך התביעה להשבת הכספים מחשבון החברה לידי התובעת מתקבלת.

נותר להכריע בשאלה האם יש לחייב את החברה בסכום הקרן בלבד או בסכום הכולל ריבית והצמדה.

בכתב ההגנה הנתבעת 2 הסכימה להשיב לתובעת אך ורק את כספי הקרן בסך 900,000 ₪, ואילו בנה של התובעת הסכים להשבת הכספים כערכם האמתי נכון למועד התשלום.

סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מקנה לבית המשפט שיקול דעת באשר לתקופה שבגינה יתווספו הפרשי ריבית. סעיף 5(א) לחוק זה קובע כי תקופת הריבית תהא "מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון ... והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר".

לא מצאתי לקבל את הטענה להשבת סכום הקרן לתובעת ללא ריבית והצמדה. אין לקבל טענה כי סכום לא מבוטל ששילמה התובעת, אשר היה אמור לשמש לרכישת נכס מניב עבורה, יוחזר כסכום הקרן במועד מאוחר מבלי שיישמר ערכו של אותו סכום.

עם זאת, כאמור בדיון מיום 14.06.21, התובעת סירבה להצעת בית המשפט להשיב לה את מלוא הסכום שהעבירה לחברה בתוספת הפרשי הצמדה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 14.06.21 עמ' 6, סעיף ג' להחלטת כב' השופטת מירית פולוס).

אשר על כן, במאזן הנוחות בין הצדדים, מצאתי להורות על חישוב הריבית וההצמדה על מנת לשמור על ערכו של הסכום ששולם לחברה, מהמועד בו שילמה התובעת את הסכום לחברה ביום 20.02.18, אך זאת עד ליום 14.06.21- בו סירבה התובעת להצעת בית המשפט כאמור.

סוף דבר

נקבע כי הנתבעת 1- החברה, תשיב את הסך של 900,000 ₪ לתובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפקדת הסכום בחשבון החברה ועד ליום 14.06.21.

במידה ואין בידי הנתבעת 1 מלוא הסכום אשר נפסק, הרי שמר ס' והנתבעת 2 ישלמו בחלקים שווים את היתרה.

לנוכח תוצאת פסק הדין, תשלמנה הנתבעות 1 ו-2 לתובעת הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ כל אחת. כל פיגור בתשלום החל ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

פסק הדין מותר לפרסום בהעדר פרטים מזהים.

משתם ההליך, התיק ייסגר.

ניתן היום, כ"א אב תשפ"ג, 08 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.