רקע
1.זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.
התובע, יליד 22/12/1991, נפגע בתאריך 6/4/10 תוך כדי ועקב עבודתו במפעל הנתבעת 1 (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר בגליל המרוחק, אצבע 2 יד שמאל. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, שולמו לתובע דמי פגיעה לתקופה של כחודשיים, אחריהם נקבעה לו נכות צמיתה ע"י המל"ל בשיעור 5% החל מ- 1/6/10.
2.הנתבעת 1 הינה מפעל לביצוע עבודות פח למיניהן, העסיקה בעת הרלוונטית את התובע במפעלה שבאיכסאל.
3.הנתבעת 2, חב' לביטוח בע"מ, ביטחה בעת הרלוונטית את הנתבעת 1 בביטוח אחריות מעבידים.
4.הצדדים חלוקים הן בשאלת נסיבות התאונה והאחריות, והן בשאלת גובה הנזק.
נסיבות התאונה/גרסאות הצדדים
5.התובע טען בתביעתו המתוקנת, כמו גם בתביעתו המקורית, כי ביום התאונה נתבקש במהלך יום העבודה לעבור לעבוד על מכונה אחרת שלא היה רגיל לעבוד עליה, ותוך כדי עבודתו נפגעה אצבע 2 יד שמאל. התובע מוסיף בתיאורו:
"... המתברר לתובע (הטעות במקור – ס"י) בדיעבד שהמכונה דחסה את אצבעו במהלך עבודתו על פי הוראות המנהל אבו אסעד עיסאווי. נגרם לו כאב בלתי נסבל ודימום רב..." (סע' 10 לתביעה המתוקנת).
התובע תיאר בתביעתו את המכונה עליה נפגע כ"מכונה משולבת", אשר "...חותכת ומכפפת פח (הטעות במקור – ס"י), באמצעות לחץ" (סע' 8 לתביעה המתוקנת) (להלן: "מכונת המכבש", או "המכבש").
6.בהגנתן כפרו הנתבעות (מכאן ואילך "הנתבעת", לרבות שתי הנתבעות) בכל טענות התובע באשר לעצם פגיעתו בעבודה, ולנסיבות התאונה הנטענות. כן, טענה הנתבעת כי התובע פעל על דעת עצמו, ללא אישור או הוראה של הנתבעת; ומה גם התובע הוזהר, כי חל איסור מוחלט להכניס ידיים, או אצבעות, לתוך חלקים פעילים של מכונות, ובכלל זה "לתוך פתחים של המוצרים המוגמרים" (סע' 11 לכתב ההגנה).
הראיות
7.מטעם התובע העידו: התובע בעצמו, (הוגשו מטעמו שני תצהירי עדות ראשית, סומנו ת/1 ו- ת/2); וכן ויקטור סכראן (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/3).
לתצהיר עדותו הראשון של התובע (ת/1) צורפו מסמכים רפואיים, חו"ד ד"ר עאוני יוסף, מומחה אורתופד מטעמו, וחו"ד פרופ' שטהל, מומחה אורתופד שמונה ע"י בית המשפט; וכן מסמכים שונים מתיק המל"ל. לתצהירו השני (ת/2) צורפו: חו"ד ד"ר ביקלס מ- 24/5/16, מומחה לבטיחות, וסרטון המתעד עובד שעבד במפעל ללא כפפות.
8.מטעם הנתבעות העידו: זיאד עיסאוי (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/4); בשארה מזאוי (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/5); סמיר בשאראת (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/6); סמעאן עיסאוי (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/7).
לתצהיר זיאד (נ/4) צורפו תמונות מתוך המפעל המראים שילוט אזהרה בעמדות שונות; קבלות המעידות על רכישת השילוט; טופס "250", סרטון שצילם זיאד בעת ביקור התובע והמומחה מטעמו במפעל לצורך עריכת חו"ד, וכן מסמכים נוספים.
לתצהיר סמעאן (נ/7) צורפו תמונות שילוט אזהרה מתוך המפעל, תמונת המוט, שלטענת הנתבעים דוגמתו שִׁמֵּשׁ לצורך הוצאת חלקי מתכת שנתקעים במכונה; וחו"ד מהנדס סלים סעדי, מומחה בטיחות. כן, הוגשו תיק ביטוח לאומי (נ/1), ותלושי שכר של התובע (נ/3).
9.יצוין עוד, כי בית המשפט ערך ב- 20/9/16 ביקור במקום (ר' פרוטוקול ביקור במקום).
10.זיאד, עה/1, הינו אחד הבעלים של הנתבעת 1. העיד על עצמו כמי שעיקר תפקידו הינו ניהולי-לוגיסטי, הכולל, בין היתר, עבודה מול לקוחות וספקים וקבלת עובדים לעבודה, ללא כל מעורבות בהליך הייצור (סע' 4 לתצהירו); בעוד שמי שאחראי על הליך הייצור הוא מנהל העבודה ומנהל המפעל, סמעאן, שבין תפקידיו גם מתן הדרכות לעובדים, הן במישור המקצועי והן במישור הבטיחותי, וכן אחראי על שיבוץ עובדים בעמדות העבודה השונות (סע' 5 לתצהירו).
משכך, נראה כי עדותו של זיאד קלת משקל בכל הקשור לשאלת הנסיבות והחבות.
11.בשארה, עה/2, העיד בתצהירו כי הוא עבד בעבר כפועל אצל הנתבעת, תקופה של כ-3 שנים, בחפיפה עם התקופה בה עבד התובע. בשארה עבד על מכונה הצמודה למכונת ריתוך שעליה עבד התובע, באופן קבוע ולפני שעבר לעבוד על המכבש.
12.סמיר, עה/3, העיד כי הוא עובד במפעל הנתבעת מאז שנת 2014 בתור מנהל ייצור, שהחליף את המנהל הקודם סמעאן. קודם לכן עבד כמפעיל מכונות, גם בתקופה בה עבד התובע.
13.סמעאן, עה/4, (המכונה אבו אסעד), שימש בעת הרלוונטית, כפי שהעיד על עצמו בתצהירו, כמנהל מפעל/ייצור אצל הנתבעת, אחראי על תהליך הייצור, אחראי על קביעת סדרי העבודה, הדרכות בטיחות והדרכות מקצועיות לעובדים, והצבת עובדים בעמדות עבודה במפעל.
14.יצוין, כפי שיובהר בהמשך, אף אחד מעדי התביעה, או ההגנה, לא היה עד ראייה לעצם התרחשות התאונה, מלבד עד ההגנה, בשארה, שעבד בעמדת עבודה קרובה יחסית למכבש, ואשר ניגש מיד לתובע עת נפגע.
בהקשר זה אציין, כי בעת הביקור במקום, הזכיר התובע שמו של עד נוסף בשם וסים עבוד, אשר לטענתו היה לידו בעת התרחשות התאונה, והוא זה שנחלץ לעזרתו ולחץ על הכפתור שהפסיק פעולת המכבש. אלא שעד זה לא זומן לעדות, ולא הוגש תצהיר עדות ראשית שלו. לטענת התובע, בחקירתו הנגדית, משיצר איתו קשר כדי לזמנו הבין כי זיאד כבר יצר איתו קשר והזהיר אותו פן ישתף פעולה עם התובע. (עמ' 13, ש' 29 עד 34).
15.ויקטור, שהינו בן דודו של התובע, עבד אף הוא אצל הנתבעת בתקופה בה עבד התובע, אם כי נעדר מהעבודה ביום התאונה, כפי שהעיד בחקירתו הנגדית (עמ' 18, ש' 1).
בתצהירו התמקד העד בשיטת העבודה הנהוגה במפעל, וטען, כי עם קבלתו לעבודה לא ניתנה לו כל הדרכה, מלבד אופן הפעלת מכונה זו או אחרת שנתבקש להפעילה ולעבוד עליה, ללא התייחסות להיבט הבטיחותי.
על אופן ההדרכה שקיבל ויקטור, השיב:
"ת. הדריכו אותי איפה ללחוץ ואיך להפעיל את המכונה ואיך להוציא את המוצר לאחר הפעולה. בעיקר הראה לי איך להפעיל את המכונה והלך" (עמ' 18 ש' 29-30).
ויקטור העיד, כי מי שהיה אחראי על סידור העבודה והוראות עבודה במפעל הם סמעאן (אבו אסעד עיסאווי) וזיאד. לטענתו, בעת שעבד לא היו במפעל שלטי אזהרה.
חובת הזהירות -כללי
16.אין חולק כי הנתבעת חבה כלפי התובע חובת זהירות מושגית, בהיותה מעסיקתו בעת הרלוונטית. אלא שעל מנת שתחוב כלפיו בנזיקין, יש לברר אם חבה היא כלפיו גם חובת זהירות קונקרטית. בחובת הזהירות הקונקרטית, על מנת לייחס אשם לנתבעת במסגרת עוולת הרשלנות, עלינו להוכיח כי היא יכולה הייתה לצפות פיסית וצריכה הייתה לצפות נורמטיבית את אירוע הנזק.
"הצפיות הטכנית" – נעוצה בתשובה לשאלה, האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי, בעוד "הצפיות הנורמטיבית" – נעוצה בשאלה, האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.
אשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח (4) 701, 712 (1964)).
עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 129 (1985)).
נסיבות התאונה, דיון והכרעה
17.בתצהיר עדותו הראשית, חזר התובע על הגרסה שפורטה בתביעה, העיד כי ביום התאונה, בסביבות השעה 17:00, נתבקש ע"י סמעאן (בחקירתו הנגדית העיד כי שמו מסעוד – עמ' 10 ש' 28), לסיים עבודתו על המכונה עליה עבד, מכונת הריתוך, ולעבור לעבוד על מכונה אחרת, היא המכבש עליו נפגע.
בתצהירו השני, העיד התובע שבעת התאונה לא היה במפעל שילוט לגבי החובה לעבוד עם כפפות, וכי בפועל עובדים לא עשו שימוש בכפפות.
כך תיאר התובע את נסיבות התאונה, במענה לשאלת בית המשפט בעת הביקור במקום:
"לשאלת ביהמ"ש איך נפגעתי, אני עונה, שבזמן שעבדתי על המכונה אני שם מן של סרגל בתוך המכונה אשר מכופפת אותו לידי (צ"ל "לידית" – ס"י) המיועדת למנגל. אני שם את הסרגל בפנים ולוחץ ברגל על דוושה בתחתית המכונה אז המכבש יורד, חותך את הסרגל ומכופף אותו ועולה למעלה אוטומטית. באותו יום, לאחר שהספקתי לעבוד זמן ניכר (לפי עדותו בעמ' 13 ש' 4, הספיק לעבוד כחצי שעה – ס"י) על המכונה, המכונה נתקעה והמכבש התחיל לעלות ולרדת מאליו ללא שאני לוחץ ברגל על הדוושה. ואז כשהושטתי ידי השמאלית כדי להוציא את חתיכת הברזל המכבש פגע בידי. מה שזכור לי שהיה לידי עובד בשם וסים עבוד הוא זה שלחץ על כפתור העצירה העליון." (ההדגשות שלי – ס"י)
18.בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 10), העיד התובע כי נאמר לו שהמכונה נתקעת.
מחקירתו הנגדית, בהתייחס לענין התקלה הנטענת, עלה כי מאוחר יותר הבין התובע מדברים ששמע מוויקטור, כי מדובר היה בתקלה ידועה:
"ש:בביקור אמרת שבמכונה הייתה תקלה בזמן שעבדת עליה. מדוע לא דיברת על התקלה הזו בתצהיר שלך?
ת:כי זה מה שעלה במהלך הביקור במקום, כשהעד שהיה איתי אמר שהמכונה הייתה תקולה.
ש:מי זה העד?
ת:ויקטור.
ש:ויקטור היה בביקור במקום?
ת:לא.
ש:מתי זה עלה?
ת:תקופה מסוימת לאחר שקיבלתי את המכה.
ש:ויקטור היה ביום התאונה במפעל?
ת:לא." (עמ' 12, ש' 22 עד 32)
19.ויקטור העיד, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, כי היה ידוע לו על אותה תקלה. בתצהירו העיד כי "נאמר" לו ע"י המנהל כי המכונה נתקעת, ואילו בחקירתו הנגדית (עמ' 18, ש' 23) העיד כי הוא חווה את התקלה, ללא שמי מהממונים עליו סיפר לו אודותיה.
20.סמעאן, לעומתו, העיד, כי המכבש עליו נפגע התובע הינו מכונה אמינה במיוחד וללא תקלות מיוחדות. התקלה הנטענת ע"י התובע לא אירעה אף פעם (סע' 18 לתצהירו). כך גם העיד סמיר, בסעיף 5 לתצהירו.
21.כבר אומר, אין אני מקבל גרסת התובע כי אירעה תקלה פתאומית במכבש, אשר החל לעלות ולרדת באופן עצמוני; לא עלה בידי התובע להוכיח דבר התרחשות התקלה הנטענת. מלבד שעדות התובע בדבר התקלה אינה אלא עדות מפי השמועה, כשלטענתו רק לאחר התאונה הבין שמדובר בתקלה, לא מצאתי בעדות ויקטור משום תמיכה בגירסת התובע בדבר התקלה, זאת נוכח הסתירה בעדותו, כפי שהובא לעיל.
22.התובע העיד בתצהירו כי התחיל לעבוד בשירות הנתבעת בתאריך 24/3/10, שבועיים לפני מועד התאונה. ב"כ הנתבעת שאל את התובע באם הוא בטוח בתאריך, נוכח העובדה שבתלוש שכר חודש 04/10, שהוצג לעיונו, מופיע התאריך 1/4/10 כתאריך תחילת עבודתו אצל הנתבעת, והתובע עמד על דעתו, שלדידי לא נסתרה. בין כה וכה, אם התובע החל עבודתו ב- 1/4/10 או ב- 24/3/10, ראוי להדגיש כי בעת התאונה היה לתובע ותק קצר ביותר בעבודה במפעל הנתבעת, מספר ימים עד שבועיים לכל היתור, ולעובדה זו יש משמעות, לחובת הנתבעת, בבואי להכריע בשאלת האחריות.
הוראות והנחיות לגבי הפעלת מכונות
23.הנתבעת טענה כי על-פי הוראותיה והנחיותיה חל איסור מוחלט על העובדים להפעיל מכונה כלשהיא ללא קבלת הדרכה, או ללא הוראה מפורשת של הממונים על העובד.
זיאד העיד כי קיים נוהל במפעל המובא לידיעת העובדים, לפיו חל איסור מוחלט על עובד להפעיל מכונה ללא הנחיה מפורשת מאת מנהל העבודה, ולא לפני מתן הדרכה ספציפית על ידי המנהל לגבי העבודה שעליו לבצעה, אופן הפעלת המכונה וכללי הבטיחות (סע' 9 לתצהירו). זאת בנוסף לשילוט אזהרה המוצב בעמדות שונות במפעל הן באשר לאמצעי הבטיחות והן באשר לאיסור להפעיל מכונה כלשהי ללא הסכמת המנהל.
24.זיאד העיד בתצהירו (סע' 17), כי אין זה נכון שהוא נתן הוראות לתובע ביום התאונה, לעבוד על מכונה זו או אחרת, משאין הוא מתעסק בכך, ויתרה מזו באותו יום שהה במשרדי החברה ביפיע, ובהמשך היום אף ביצע הפקדות שיקים בבנק מרכנתיל בנצרת.
עדות זו אינה רלוונטית, משטענת התובע הייתה כי סמעאן הוא שנתן לו הוראות. מלבד זאת, אישורי הבנק מעידים כי ההפקדה בוצעה בשעה 10:13, בעוד התאונה אירעה בסמוך לאחר השעה 17:00, כאשר יום העבודה מסתיים בשעה 18:00 (עדות התובע בעמ' 10 ש' 34). משכך, אין במסמכים אלה כדי לסתור גרסת התובע.
25.בשארה העיד על הנתבעת כמי שהקפידה לתת הדרכות והוראות בטיחות לפועלים באופן סדור, ואסרה עליהם לעבוד על מכונה זו או אחרת ללא הדרכה מקדימה. כן מציין כי קיים במפעל שילוט המורה על עבודה עם כפפות מגן, משקפי מגן וכיו"ב, ושילוט האוסר עבודה ללא הסכמת מנהל העבודה.
גם סמיר העיד כי במפעל קיים איסור מוחלט לעבוד על מכונה ללא הנחיה של מנהל העבודה וללא קבלת הדרכה מסודרת על אופן פעולת המכונה ועל אמצעי הבטיחות.
26.סמעאן העיד, כיעובד המוצב בתחילת יום העבודה לעבוד על מכונה מסוימת, אינו רשאי לעבור למכונה אחרת אלא עלפי הוראתו שלו, והדבר הוּדָע לכלל העובדים, ואף הוצב שילוט האוסר הפעלת מכונה כלשהי ללא הסכמת המנהל וללא קבלת הדרכה.
בעוד שהתובע העיד, כאמור לעיל, כי נתבקש ע"י סמעאן לעבור לעבוד על המכבש, זיאד העיד כי סמעאן מסר לו שהתובע נדרש לעבוד על מכונת הלחמה, וכשהוא יצא מאולם הייצור, התובע ועובד נוסף בשם ויקטור, שעבד על "המכונה של הידיות" (הכוונה למכבש), החליטו על דעת עצמם להתחלף (עמ' 27, ש' 9).
גם לטענת סמעאן, הוא שמע מויקטור שהתובע ביקש להתחלף איתו בעמדות העבודה, והם אכן התחלפו (עמ' 36, ש' 22-23). סמעאן התעקש שויקטור נכח בעבודה ביום התאונה, אף שויקטור העיד כי באותו יום לא הגיע לעבודה (עמ' 36, ש' 28-29).
27.כפי שסמעאן העיד, עם קבלת התובע לעבודה, הוא ערך לו סיור היכרות במפעל, והסביר לו כללי העבודה ואמצעי הבטיחות (סע' 8 לתצהירו). התובע הוצב על ידו לעבוד על מכונת ריתוך, עבודה פשוטה וקלה יחסית, בהיותו עובד חדש (סע' 9 לתצהירו); התובע עבד על מכונת הריתוך כל הזמן, ולטענת סמעאן כלל לא הורה לו, באותו יום של התאונה, לעבוד על המכבש, ואין זה הגיוני שיעשה זאת לקראת סוף יום העבודה (סע' 10-11 לתצהירו).
28.הנני מבכר גירסת התובע, כי הוא עבר לעבוד על המכבש כבקשת סמעאן, וכי לא התחלף מיוזמתו עם ויקטור. גם התובע וגם ויקטור העידו כי באותו יום ויקטור לא הגיע לעבודה, דבר המקעקע גירסת הנתבעת בדבר ההחלפה שעשו ביניהם על דעת עצמם.
מאידך, לא הוצגה ראיה כלשהיא מטעם הנתבעת, כגון כרטיס עובד או רישום אחר, המלמדת כי ויקטור נכח בעבודה באותו יום.
על איזו מכונה עבד התובע בעת שנפגע?
29.אחת המחלוקות הייתה סביב השאלה על איזו מכונה עבד התובע עת שנפגע, בשים לב לטענת התובע כי הוא נפגע על מכונה אחרת מזו שנהג לעבוד עליה.
ויקטור העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא יודע על איזו מכונה נפגע התובע: "זו מכונה שמייצרת את הידיות למנגלים" (עמ' 17, ש' 31), אם כי אין הוא יודע מה שם הדגם שלה. זו גם הייתה המכונה עליה עבד ויקטור באופן קבוע (סעיף 9 לתצהירו). עוד הוסיף כי מה שזכור לו שרק מכונה אחת במפעל הייתה מיועדת לייצור ידיות למנגל (עמ' 17, ש' 33).
צפיתי בסרטון שצורף לתצהיר זיאד (נספח ה'), אשר צולם על ידו במהלך ביקור המומחה ביקלס. נוכחתי כי הביקור, מעת כניסת המומחה לאולם הייצור, ארך כ-3 דקות בלבד. כן, נראה כי התובע, שהתלווה למומחה, לא ידע להצביע על המכונה הספציפית עליה נפגע, ונראה כי מבטיו תהו בין המכונות, ללא שיכול היה לזהות את המכונה הספציפית.
30.תמוהה התנהלות הנתבעת, כפי שזיאד העיד בחקירתו הנגדית. במה דברים אמורים? זיאד הבהיר בחקירתו הנגדית כי בטעות ציין בתצהיר תשובותיו לשאלון שהמכונה עליה נפגע התובע הייתה מסוג "שולר", בעוד שזו הייתה מכונה אחרת. בהמשך, לא ידע זיאד לומר אם המכונה אותה הראה למומחה מטעם התובע היא המכונה האמיתית שלטענתו עליה עבד התובע עת נפגע, או שמא הראה לו מכונה אחרת. ואם אכן המכונה עליה נפגע התובע הייתה ונותרה במפעל, כטענתו, כלל לא ברור מדוע הראה למי שביקר במפעל מטעם הנתבעת 2 (חוקר או מומחה?) מכונה אחרת, כפי שגם עשה עם המומחה מטעם התובעת.
כך מצאו הדברים ביטויים בעדותו:
"ש:אתה הפנית את המומחה מטעם התובע למכונה שעליה אתה טוען שהתובע נפגע.
ת:הדגמנו לו, שמנו את המכבש והראינו איך המכונה עובדת, אך זו לא הייתה אותה מכונה שממנה הוא נפגע.
ש:איזו מכונה הראית לו?
ת:מכונה אמצעית של שולר.
היה אחד שהגיע מטעם חברת הביטוח ורצה לראות איך המכונה עובדת אז לו הראיתי את מכונת שולר. כשהמומחה מטעם התובע הגיע הראיתי את המכונה האמיתית." (עמ' 22, ש' 7 עד 13)
31.בהמשך נשאל זיאד אם בעת ביקור בית המשפט במקום הצביע על המכונה האמיתית שעליה נפגע התובע, והשיב בחיוב, ואף סימן ב-x על גבי תמונה שצולמה בעת הביקור במקום, את המכונה שלטענתו עליה נפגע התובע. התמונה הוגשה וסומנת ת/4 (עמ' 22, ש' 18 עד 21). תמונה נוספת של אותה מכונה הוגשה וסומנה ת/5 (ר' עדות זיאד, עמ' 24, ש' 8 עד 10).
זיאד העיד כי בעת שהמומחה ביקלס ביקר במקום יחד עם התובע, התובע, שככל הנראה התבלבל, לא ידע להצביע בפניו על המכונה עליה נפגע, אם זו המכונה האמצעית ב-ת/4 או זו המסומנת x (עמ' 23, ש' 31-32).
32.סמיר, שאף הוא נכח בעת ביקור המומחה ביקלס והתובע במפעל, העיד כי בעת הביקור התובע לא זכר על איזו מכונה נפגע. בחקירתו הנגדית טען כי התובע נפגע על המכונה האמצעית על גבי התמונה ת/4 (עמ' 33, ש' 10) ולא המכונה המסומנת x. כן, העיד כי המכונה שרואים בתמונה ת/6 אינה המכונה עליה נפגע (עמ' 33, ש' 8 עד 10). אזכיר כי עה/2, בשארה, העיד שהמכונה שרואים בתמונה ת/6 היא אותה מכונה המסומנת x על גבי התמונה ת/4, שעליה נפגע התובע (עמ' 30, ש' 4).
גם סמעאן לא ידע להצביע על מכונה ספציפית שעליה נפגע התובע, משהוצגה לו התמונה ת/4, אם כי אישר כי הוא נפגע על מכבש. אם-כי העיד שהמכונה שרואים בתמונה ת/6 היא תמונה המכבש עליו נפגע התובע (עמ' 36, ש' 14-17).
33.עינינו הרואות, זהות המכונה הספציפית עליה נפגע התובע לא הובררה עד תום, כאשר התובע בעצמו, כמו גם עדי ההגנה, לא היו בטוחים לגבי המכונה הספציפית.
עם זאת, סבורני כי ההכרעה בשאלה על איזו מכונה ספציפית נפגע התובע אינה נחוצה, משאין חולק , כי התובע נפגע על מכונה הפועלת כמכבש, והמיועדת לכיפוף ידיות פח.
34.בשארה העיד, כי ביום התאונה התובע ופועל נוסף בשם ויקטור התחלפו ביניהם, כך שהתובע התחיל לעבוד על המכבש שמייצר ידיות, ובחלוף זמן קצר שמע צעקה של התובע, ניגש אליו וראה כי נפגע בידו.
כן העיד כי התובע נפגע על המכונה המסומנת x על גבי התמונה ת/4 (עמ' 29, ש' 32), בעוד שהוא בעצמו עבד על המכונה הקיצונית משמאל, שבצבע כחול, שרואים בתמונה ת/4, ושהיא צמודה למכונה עליה נפגע התובע (עמ' 30, ש' 19).
גם זיאד העיד בחקירתו הנגדית, שהתובע נפגע עת עבד על המכבש: "אני יודע. זה המכבש שממנו הוא נפגע." (עמ' 22, ש' 5), ומעדותו כפי שהובאה בסעיף 20 לעיל. כך גם עולה מעדות התובע ומעדות ויקטור.
אופן הפעלת המכבש
35.סמיר ציין שתי אופציות להפעלת המכבש: ע"י דוושה רגלית, או ע"י שני כפתורי הפעלה מרוחקים אחד מהשני, בלחיצה ידנית בו זמנית. המעבר מברירה אחת לשנייה נעשה באמצעות מתג בורר (סע' 6 לתצהירו, וכן חקירתו הנגדית עמ' 34 ש' 25).
36.סמעאן מאשר בעדותו שהמכבש פעל בשני אופנים: בלחיצה על דוושה רגלית, או ע"י לחיצה בו זמנית בשתי הידיים על שני כפתורים מרוחקים (סע' 17 לתצהירו); ובכל מקרה, אילו אכן היה מבקש מהתובע לעבוד על המכבש, היה מורה לו לעבוד לפי השיטה השנייה, עד לרכישת ניסיון עבודה ולמידת פעולת המכבש (סע' 17 ב' לתצהירו).
37.מחקירתו הנגדית של סמעאן עלה כי נהגו להפעיל את המכבש באמצעות הדוושה, ולא באמצעות שני כפתורי ההפעלה. ניתן להתרשם כי סמעאן ניסה להתחמק ממתן תשובה ישירה לגבי הפעלת המכבש באמצעות הדוושה:
"ש:מה דרך הפעלת המכונה ממנה נפגע התובע?
ת:או דרך שני כפתורים עם שתי הידיים או באמצעות מפתח מפעילים ואז בכפתור אחד.
ש:ומה עם הדוושה שראינו?
ת:יש שתי שיטות, אפשר להחליף עם המפתח, כך שאפשר להפעיל את המכונה עם הדוושה. כשהמפתח לצד השני, עושים עם שני הכפתורים.
ש:אפשר להפעיל עם כפתור אחד?
ת:כן. אם אתה משחק עם המפתח ועושה כיוון אחר. את זה אף פעם לא החלפתי, אני תמיד עובד עם שתי הידיים.
זה או בשתי הידיים על הכפתורים או באמצעות דוושת הרגל." (עמ' 38, ש' 25 עד 33).
38.עדותו כי הוא בעצמו תמיד עובד עם שתי הידיים, אינה אמינה בעיניי. ראינו כי לטענתו "שיטה זו" מיועדת רק לעובד חדש אשר טרם רכש ניסיון. אני מבכר עדותו של עד ההגנה בשארה, אשר העיד כי נהג להפעיל את המכבש באמצעות הדוושה הרגלית.
בשארה העיד כי גם הוא עבד בעבר על מכבש לייצור ידיות והיה לו ניסיון רב בעבודה על מכונה זו. לאחר הזנת המכבש בחומר הגלם מפעילים את המכבש באמצעות לחיצה על דוושה רגלית, והידית 'המוגמרת' נשפכת לארגז דרך פתח במכונה (סע' 8 לתצהירו).
הנה אם כן, הוכח בפניי, כפי שעולה מעדויות ההגנה, ובעיקר עדותו של בשארה, כי נהוג היה להפעיל את המכבש באמצעות הדוושה; וכן, כי המעבר מברירה אחת לשנייה היה קל ופשוט.
השגחה ופיקוח
39.הוברר, כי עת אירעה התאונה אף אחד מטעם הנתבעת לא נכח באולם הייצור, ולא פיקח על התנהלות העבודה.
סמעאן אישר בעדותו כי בעת התרחשות התאונה אכן היה מחוץ למפעל, וכשנודע לו על התאונה, נכנס מיד והופתע לראות כי התובע נפגע מהמכבש, שם לא היה אמור לעבוד, כטענתו, ואז הבין כי התובע החליף את ויקטור שעבד על המכבש (סע' 12-13 לתצהירו).
מחקירתו הנגדית עלה, כי ביום התאונה עזב את המפעל למשך כשעה וחצי לנצרת, לשם סידורים כלשהם (עמ' 36, ש' 4 ו-8), וכשהגיע חזרה למפעל מצא כי התובע כבר הועבר לבית החולים (עמ' 36, ש' 23). הנה, אם כן, אין המדובר ביציאה לרגע קט מאולם הייצור, אלא בהיעדרות לזמן ממושך יחסית, כשבמשך פרק זמן זה הפועלים, ובכללם התובע, עבדו ללא פיקוח. זהו גם הזמן, כך לטענת הנתבעת, שבו מצא התובע "הזדמנות" לעבור לעבוד על המכבש, על דעת עצמו, וללא קבלת הוראה ממי מן הממונים עליו לעשות כן. זהו גם, לרוע המזל, הזמן בו אירעה התאונה.
אזכיר, כי הנני מקבל גירסת התובע לפיה ניתנה לו הוראה ע"י סמעאן לעבור לעבוד על המכבש.
השימוש במוט/מקל
40.אחת המחלוקות העובדתיות העיקריות, הייתה באשר לשאלה איך היה על התובע לנהוג כדי להוציא פח (או ידית) שנתקע בתוך המכבש? האם באמצעות מוט מיוחד המיועד לכך, או שמא ע"י הושטת ידו פנימה?
41.התובע טען בסעיף 9 לתצהירו, כי עת שנתבקש לעבור לעבוד על מכונה אחרת, ולפי הדרכה קצרה שקיבל ממנהל עבודה סמעאן (אבו אסעד) - "... הייתי חייב בהתחלה להוציא את הפח מהמכונה באמצעות אצבע היד". (ההדגשה שלי – ס"י)
התובע נשאל בחקירתו הנגדית באם הוא עומד על גרסתו זו, והשיב:
"ת: זה בדיוק מה שאמר לי וכך הראה לי איך לעבוד והוא אפילו הדגים לי קודם לכן והוציא את הפח באמצעות היד שלו.
ש: אתה זוכר את זה בוודאות?
ת: במאה אחוז.
ש: תמיד זכרת את זה כך?
ת: זה מה שקרה."
......
"ת: מאיפה אדע זאת?! מאיפה אדע שעלי להוציא את הפח באמצעות מקל, כאשר הוא בעצמו הדגים לי הוצאת הפח באמצעות האצבע שלו."
(עמ' 11 ש' 16 עד 21; ש' 28-29).
42.גם ויקטור, שעבד באופן קבוע על המכבש, העיד בתצהירו, כי לא סופק לו מוט מתכת לצורך הוצאת הפח מהמכונה, אלא הוּנְחָה להוציא את הפח במו ידיו (ר' גם עדותו בעמ' 18 ש' 16).
ויקטור נשאל באם הודרך להשתמש במוט על מנת להוציא את הפח מתחת למכבש, והשיב:
"לא היה מוט ולא היה דבר כזה" (עמ' 18 ש' 13-14).
43.אמת, הדברים סותרים את שנטען בסעיף 9 לתביעה:
"... לפי ההדרכה שקיבל התובע ממנהל אבו אסעד עיסאוי התובע חייב בהתחלה להוציא את הפח מהמכונה באמצעות מקל קטן ואחרי זה להמשיך ולהוציא בידו". (ההדגשה שלי – ס"י)
אלא שגם כשהתובע עומָּת עם סתירה זו עמד על דעתו והשיב:
"ת. זה לא נכון, מה שכתוב בסעיף 9. זה מה שהוא טוען ולא מה שאני טוען".
גירסה זו, (שהיה עליו להוציא את הידית/הפח באמצעות המקל/המוט), אמנם חזרה בתשובתו של התובע, בתצהיר התשובות לשאלון (תשובה 33 י"ח), ותואמת לאמור בסעיף 9 לתביעה. אלא שגם הפעם, כשעומת התובע עם גרסה זו, השיב:
"אני עומד על גרסתי שהוא הראה לי איך להוציא את הפח באמצעות היד ולא באמצעות מקל" (עמ' 12 ש' 10).
התובע נשאל אם יש לו הסבר לסתירה הנ"ל והשיב:
"ת: זה מה שהתברר לי לאחר שקיבלתי את המכה. התברר לי שצריך להוציא את הפח באמצעות מקל, אבל לא כך הראה לי לפני שקיבלתי את המכה." (עמ' 12 ש' 12-13).
44.סתירה נוספת, באותה נקודה, עולה גם מתשובת התובע לשאלה 34 ח' בשאלון, עת השיב בשלילה לשאלה באם נכון כי לא עשה שימוש במוט "להוצאת חלקים מוגמרים" (עמ' 12 ש' 19).
גם בחוות דעת המומחה ביקלס, שהוגשה מטעם התובע, צוין, בין היתר, לגבי תיאור נסיבות התאונה, כי על-פי ההוראות שניתנו לתובע, הוא חייב להוציא תחילה את הפח מהמכונה באמצעות מקל/מוט קטן, ולאחר מכן להמשיך ולהוציא בידו.
משהוטחה עובדה זו בפני התובע בחקירתו הנגדית, השיב:
"ת. יכול להיות שהוא לא הבין אותי נכון" (עמ' 14 ש' 22).
בהקשר זה אציין, כי המומחה ביקלס רשם בחוות דעתו, כי במהלך ביקורו במפעל הוצג בפניו מוט מתכת, שנטען כי שימש לצורך זה, אך התובע לא זיהה אותו ככזה ששימש אותו.
45.לפי עדות זיאד, המוצר המוגמר, שהוא ידית של מנגל, נפלטת מתחת למכבש באופן אוטומטי ונשפכת לתוך ארגז, אך במידה והידית נתקעת בתוך המכבש, מוציאים אותה בעזרת מוט מתכת המיועד לכך.
סמיר העיד כי במקרה הצורך יש להשתמש במוט מיוחד לשם הוצאת חלקים מתוך המכבש, וכי חל איסור מוחלט להכניס את היד (סע' 6 א' לתצהירו).
גם בשארה העיד, כי היה והידית נתקעת מסיבה כלשהי, משחררים אותה "באמצעות כלי משיכה ייעודי" (סע' 8 לתצהירו), והכוונה לאותו מוט ברזל.
46.סמעאן העיד כי לא נתן לתובע הדרכה איך לעבוד על המכבש, משום שהוא בחר להציב אותו על מכונת הריתוך (סע' 14 לתצהירו). סמעאן שולל מכל וכל כי הדריך את התובע להוציא במו ידיו את החלקים המוגמרים מתוך המכונה, שכן הדבר מסוכן מאוד (סע' 15 לתצהירו).
כך או אחרת, במקרה וחלק כלשהו נתקע בתוך המכונה, קיימת הוראה לעשות שימוש במוט מיוחד לשם כך (סע' 16 לתצהירו).
47.לסיכום, בשאלת נסיבות התאונה: הגם שנוכחנו כי הן התובע והן עדי ההגנה, לא היו תמימי דעים באשר לזהות המכונה הספציפית ממנה נפגע התובע, הוכח בפני, ועל כך אף אין חולק, שהתובע נפגע עת עבד על מכונה שהיא מכבש, בחלקו התחתון נייח ובתוכו חלק העולה ויורד, ובפעולתו זו מייצר ידיות מפח. פועל הייצור מזין את המכבש בפח ואחר כך מפעיל אותו באמצעות דוושה רגלית, כדבר שבשיגרה, ולא באמצעות לחיצה על שני הכפתורים. עוד הוכח בפני כי המעבר מברירה אחת לשנייה הינו קל ופשוט ומתבצע על ידי מתג המותקן אף הוא על המכונה, כאשר נהוג היה להפעיל את המכבש באמצעות לחיצה ברגל על הדוושה. אמנם "זהות" המכונה לא הובררה עד תום, אך אין בכך כדי לשנות דבר.
אמת, טענת התובע בדבר התקלה לא הוכחה. אך סביר יותר להניח כי התאונה אירעה כאשר התובע הושיט ידו פנימה כדי להוציא את הידית שככל הנראה נתקעה שם, והוא עשה זאת שלא בעזרת המוט המיועד לכך, כאשר באותו רגע, ובהיסח הדעת, לחץ ברגלו על הדוושה שהפעילה את המכבש, וכך נפגעה ידו.
חובת הגידור
48.בעוד שהתובע, והעד מטעמו, ויקטור, העידו כי לא היה גידור על המכבש, טענה הנתבעת כי על המכבש מותקנת רשת מגן המונעת הכנסת יד פנימה לחלק הפעיל של המכבש.
זיאד, סמיר וסמעאן העידו, כי בכל מקרה, מותקנת רשת מגן המונעת אפשרות הכנסת יד לחלק הפעיל של המכבש.
לעומתם, בשארה , שאף הוא עד הגנה, העיד כי כשניגש לראות מה קרה ראה כי מגן הרשת שהיה על המכבש מפורק ממקומו ומונח בצד, בעוד שבתחילת יום העבודה המגן היה מותקן במקום המיועד לו (סעיף 9 לתצהירו).
כך העיד בשארה :
"ש:כשהתרחשה התאונה, הייתה רשת מגן על המכונה ממנה נפגע התובע?
ת:לא הסתכלתי.
ש.מפנה אותך לתצהיר שלך, סע' 9: "לאחר התאונה ניגשתי למכבש...". בזמן התאונה הייתה מותקנת רשת מגן או לא?
ת.לא." (עמ' 30, ש' 21 עד 26).
49.הנני מבכר עדות התובע והעד ויקטור, הנתמכת בעדות עד ההגנה בשארה, כי המכבש היה ללא מיגון, ולכל הפחות בעת התרחשות התאונה המכבש פעל ללא מיגון.
50.אין מחלוקת בין הצדדים כי המכבש הינו מכונה מסוכנת, ואף אין מחלוקת כי הייתה חובה על הנתבעת לגדר מכונה זו לבטח. הדברים עולים מפורשות מעדויות עדי ההגנה דווקא.
חובת גידור לבטח של כל חלק מסוכן במכונה מעוגנת בהוראת סע' 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970.
51.הלכה פסוקה היא: "החובה לגדור מכונות לבטח היא חובה אבסולוטית, במובן זה שהבטחון שהגידור צריך לתת הוא מוחלט, היינו, שהוא צריך לתת בטחון מלא לפועלים הבאים במגע עם המכונה שלא ייפגעו על ידה." (ע"א 176/53, עטיה נ' רוזנבאום פ"ד ח' 1135, בעמ' 1139). על הלכה זו חזר בית המשפט העליון פעמים רבות. ר' לדוגמא: ע"א 211/63, כתון (שושנה) יחזקאל נ' קלפר ואח', פ"ד יח' 563, בעמ' 585; ע"א 240/87 מירב קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ (7/9/89).
52.אין חולק כי עת שהתובע נפגע מפעולת המכבש ועת הכניס ידו פנימה, הגידור לא היה מותקן על המכבש. טוענת הנתבעת כי הגידור הוסר מהמכונה, אך לא הובאה על ידה ראיה כלשהי כי הגידור הוסר על ידי התובע דווקא; גם אם נניח שהגידור היה מותקן עוד מתחילת יום העבודה, נראה כי הוסר בשלב כלשהוא במהלך יום העבודה, על ידי מישהו אחר, ולא על ידי התובע בעצמו, שהחל לעבוד על המכבש רק לקראת סוף יום העבודה.
כן, לא הובאה ראיה כלשהי מטעם הנתבעת באשר לאופן בו ניתן להסיר את המיגון, האם ניתן להסרה בדרך פשוטה וקלה, או שמא מדובר בפעולה מסובכת שמצריכה מאמץ. סבורני כי גידור לבטח משמעו גם גידור שלא ניתן להסרה בקלות ובפשטות. כבר נפסק כי חובת הגידור כוללת גם חובת המעביד לדאוג כי הגידור יותקן למעשה ויורכב על המכונה כל אימת שעומדים להשתמש במכונה (ראה: ע"א 227/67, אמסלם אברהם נ' צבי כץ (7/3/68); ע"א 448/87 המרמן נ' חסן (04/10/89)).
53.ואם אכן רשת המגן הוסרה, ובהינתן כי התאונה אירעה בסביבות השעה 17:00 (לכל המוקדם), גם בכך התרשלה הנתבעת, כאשר הרשתה עבודה על המכבש, לאורך כל היום, ללא מגן. סביר להניח שלא התובע הוא שפירק את המגן, משנטען כי הוא התחלף לזמן קצר ביותר עם פועל אחר, והספיק לעבוד מעט זמן על המכבש. לכל אלה אוסיף את העובדה שבעת התאונה לא נכח מפקח באולם הייצור מטעם הנתבעת.
54.אף לוּ הייתי מקבל טענת הנתבעת כי הגידור הוסר במהלך יום העבודה, עדיין רואה בנתבעת כמי שהתרשלה בפיקוח שלה על המתרחש באולם הייצור. כלל הוא כי חובת הזהירות המוטלת על מעסיק מתבטאת, בין היתר, בנקיטת אמצעי זהירות והנהגת שיטת עבודה בטוחה, אך כוללת גם וידוא מצד המעביד שאמצעי הזהירות אכן ננקטים בכל מהלך העבודה, וכי עובדיו אכן מקיימים בפועל שיטת עבודה בטוחה.
55.הגם שהגעתי למסקנה, כפי שהובא לעיל, כי התובע עבר לעבוד על המכבש בהתאם להוראת הממונה עליו, הטענה כי התובע בחר על דעת עצמו לעבור לעבוד על המכבש אינה מעלה ואינה מורידה. סבורני כי חובת הגידור חלה לא רק כלפי העובד הספציפי המועסק על מכונה מסוכנת; היא חלה גם כלפי עובד אחר ש"מתפתה", משום מה, לעבוד על אותה מכונה, בניגוד להוראת הממונים עליו.
יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בעניין כתון יחזקאל (הנ"ל):
"...לא די בכך כי לעובד זהיר אינה נשקפת סכנה. החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים – זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל. כל עוד ניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד (ולאו דווקא עובד "סביר") עלול להיפגע על ידי מגע עם חלק מכונה הנמצא בתנועה או בשימוש, הרי חלק זה הוא "מסוכן" וטעון "גידור בטוח", והוא גידור המונע כל מגע גופני." (עמ' 585, סע' 15 לפסק דין השופט הלוי, מול האותיות ד'-ה').
עוד נקבע שם:
"אפילו הייתה פזיזותו של הנפגע הסיבה הישירה לתאונה, אין להסיק מכך כי התאונה לא נגרמה ע"י הפרת חובת הגידור." (עמ' 586, מול האות ו').
56.אין אני מקבל טענת הנתבעת כי לא יכלה לצפות, או לא הייתה צריכה לצפות שהתובע יחליט על דעת עצמו לעבוד על המכבש, בניגוד להוראות שניתנו לו. כאמור, התובע היה רק בן 18 לערך, אדם חסר ניסיון חיים וניסיון מקצועי, שיכול וסקרנותו הובילה אותו לעבור, על דעת עצמו, מעמדת העבודה שלו לעמדה אחרת, כדי להתנסות באותה עבודה. סבורני כי מעביד סביר ונבון יכול היה וצריך היה לצפות התנהגות כזו. כבר אמרנו, מיגון לבטח, ונקיטת אמצעי זהירות והנהגת שיטת עבודה בטוחה, נועדו כדי להגן לא רק על העובד הזהיר והשקוּל בדעתו, אלא גם על העובד הרשלן.
57.אין בידי לקבל טענת הנתבעת, כי אילו שעה התובע להוראותיה, ולא עבר לעבוד על המכבש, התאונה הייתה נמנעת, ומשכך, ודי בכך, כדי להוביל לדחיית התביעה (סעיף 2 עד, עמ' 12, לסיכומי הנתבעת). הנתבעת טוענת, למעשה, לקשר סיבתי עובדתי, להבדיל מקשר סיבתי משפטי, בין הפרת ההנחיה שניתנה לתובע, לבין התאונה. הבחינה הנכונה צריכה להיות, באם יש, או אין, קשר סיבתי משפטי בין מעשיה ו/או מחדליה הרשלניים של הנתבעת, ובכלל זה הפרת חובת הגידור לבטח, לבין התרחשות התאונה. בנקל ניתן להשיב על שאלה זו בחיוב, כפי שהובא לעיל.
58.ולענייננו, הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שהתובע היה צעיר בן 18 ו-3 חודשים ביום התאונה, ואשר הספיק לעבוד ימים ספורים עד לתאונה, אדם חסר ניסיון מקצועי וכמעט חסר ניסיון חיים כעובד.
מנגנון "שני הכפתורים"
59.אמצעי בטיחות נוסף, ובעל ערך מיוחד, אף הוא לא ננקט ע"י הנתבעת; הלא הוא מנגנון "שני הכפתורים" שהיה מותקן במכבש. הנתבעת בחרה לנטרל מנגנון הגנה זה, ולהפעיל את המכבש באמצעות הדוושה. וראינו שכך בפועל נהגו הפועלים אצלה.
אין צריך להיות מומחה כדי להבין שמנגנון "שני הכפתורים" נועד כדי להבטיח שמפעיל המכבש לא ייכשל בחוסר תשומת לבו או בשיקול דעתו כך שילחץ בטעות, או בהיסח הדעת, או אף בפזיזות, על הדוושה, כאשר ידו מושטת פנימה בתוך המכבש הלא מגודר.
הקלות בה ניתן לנטרל את מנגנון "שני הכפתורים" והעברת המכבש לפעולה באמצעות הדוושה, מוסיפה לחומרת הרשלנות של הנתבעת. מטרת מנגנון זה הינה מניעת כל אפשרות שהעובד יכניס ידו מתחת למכבש, בטעות או בחוסר זהירות, כאשר המכבש מופעל.
העובדה כי מנגנון זה ניתן היה לניטרול בקלות ע"י מתג בורר שבאמצעותו אפשר להעביר את המכבש לפעולה באמצעות דוושה רגלית, היא הנותנת. אפשרות זו היא שיצרה את הסיכון הבלתי רגיל הכרוך בפעולת המכבש, זאת בנוסף להעדר מיגון.
סבורני, כי היה על הנתבעת לבטל כליל אפשרות זו, ולהותיר את מנגנון "שני הכפתורים" כאפשרות היחידה.
גם בכך הפרה הנתבעת חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה.
אשם תורם
60.כלל ידוע הוא כי הנטל להוכיח אשמו התורם של הנפגע חל על המזיק (ר' ע"א 227/67, אמסלם נ' כץ, וכן ע"א 477/85, בוארון נ' עיריית נתניה (28/3/88)).
עוד נפסק שם, (בעניין בוארון), והדברים יפים לענייננו:
"15. עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת. ראה דברי השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 5/65 [19], בעמ' 211-212:
"...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים"."
61.הדברים חלים ביתר שאת כשמדובר בתאונה אשר נגרמה כתוצאה מהפרת חובה חקוקה, כפי המקרה שלפנינו. בהקשר זה נפסק בע"א 453/72, ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים (2/12/73):
"אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה."
62.עוד נפסק כי הגידור והמגן הנדרשים על פי פקודת הבטיחות בעבודה, נועדו להגנה גם מפני פגיעה רשלנית או אף מכוונת (ר' עא 617/80, מכלוף גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ''ד לו(3) 337).
נוכח האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לחייב את התובע באשם תורם כלשהו.
63.גם לוּ הייתי מקבל טענת הנתבעים שהתובע כבול ב"הודאתו" בתביעה ובתצהיר התשובות לשאלון, כי הוא ידע על החובה לעשות שימוש במוט, במקרה הצורך, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריות. אין חולק שלתובע לא היה ניסיון קודם בעבודה על המכבש, ומשכך גם השימוש במוט לא נעשה על ידו במסגרת עבודתו על מכונת הריתוך. משכך, התובע לא היה מורגל לעשות שימוש במוט במקרה הצורך. אמת, תשובת התובע לתצהיר התשובות לשאלון (שאלה 34 ח') כי הוא עשה שימוש במוט, נותרה תמוהה ביותר. ממה נפשך, אם אכן עשה שימוש במוט, לא היה אמור להיפגע כפי שנפגע.
מאידך, תמה אני איך ניתן היה לעשות שימוש במוט כדי להוציא את הפח שנתקע, כאשר, לטענת הנתבעת, המכבש היה ממוגן ברשת מגן.
64.אין לומר כי מעשהו הרשלני של התובע, שהתבטא לטענת הנתבעת באי-ציות להוראותיה, היה בבחינת הגורם המכריע להתרחשות התאונה, עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין התנהגותה הרשלנית לתאונה. ואזכיר, בענייננו לא הוכח כלל ועיקר כי התובע הוא זה שהסיר את המיגון מהמכבש.
ב"כ הנתבעת מפנה בהקשר זה לפסק-הדין שניתן בע"א 227/67, אמסלם נ' כץ (שהובא לעיל), והקביעה שם, כי מעביד יכול להשתחרר מאחריותו בנזיקין כלפי העובד הנפגע אם למעשה התנהגות העובד היא, והיא בלבד, שהביאה להפרת החובה החקוקה ולנזק שנגרם.
65.סבורני כי אין בקביעה הנ"ל כדי להושיע את הנתבעת. בית המשפט העליון, בהתייחסו לפסק הדין הנ"ל, בהזדמנות מאוחרת יותר, קבע כי תנאי לניתוק הקשר הסיבתי הוא כוונת התובע להביא לתוצאה הנזק:
כ"ז. מעבר לצורך, אשר ליסוד הכוונה, הנה כדי שקשר סיבתי יישלל, נדרש כי התובע-הניזוק בהתנהגותו התכוון להביא לתוצאת הנזק (227/67 אמסלם נ' כץ, פ"ד כב(1) 313, 324; ראו גם: י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 204 (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) (להלן תורת הנזיקין הכללית)). דעת לנכון נקל במקרה דנא, כי למנוח לא היתה כוונה לקחת על עצמו סיכון ממית, קל וחומר, להביא לתוצאותיו של הנזק, ומשכך אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. כללם של דברים, אין להלום את הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי."
ע"א 5850/10 +6981/10 חב' דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (15/4/12).
בטרם סיום שאלת האחריות
66.יאמר מי שיאמר, משנדחתה גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה, באשר לשימוש במוט, היה על בית המשפט לדחות תביעתו בכללותה, ולא כך הוא. בית המשפט רשאי לפסוק לטובת התובע, בניגוד לגרסתו, על יסוד עדויות וראיות אחרות (ר' בהקשר זה ע"א 211/63 הנ"ל, שם בעמ' 576 מול האות א'), שם נתקבל ערעור התובע על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, אשר דחה את התביעה מחמת שגרסת התובע התבררה כבלתי נכונה:
"תפקידו של השופט היה לברד את האמת בנוגע לאופן אירוע התאונה ולסיבותיה, כדי לקבוע אם צדקה המערערת בתביעתה כי 'התאונה אירעה כתוצאה מגידור בלתי מתאים של המעגילה ו/או כתוצאה משיטת עבודה בלתי בטוחה', כל זאת כמובן בגדר העדויות שבפניו. השופט קבע, כפי שהיה רשאי לקבוע, כי גירסת המערערת בעדותה אינה נכונה. אך בזה לא מיצה את כל הראיות. היה עליו לדון ביתר הראיות, לרבות עדות המומחה, להעריך את משקלן ומשמעותן ללא זיקה לגירסתה הבלתי נכונה של המערערת ולקבוע אם תביעת המערערת הוכחה על-ידי עדויות אלו. השופט אומנם דן ביתר הראיות, לרבות עדות המומחה, אבל בחן אותן בקנה מידה של גירסת המערערת ודחה כל ראיה לטובתה שלא התאימה לגירסת עדותה. התוצאה היתה כי גירסת המערערת הבלתי מהימנה וה״בלתי מתאימה למציאות״ הכריעה נגד מהימנותן וערכן ההוכחתי של ראיות בלתי תלויות." (שם, בעמ' 577, מול האותיות ד' ו-ה')
ראה בהקשר זה גם פסק הדין שניתן לאחרונה בבית-המשפט העליון, ב-ע"א 9073-15 פלוני נ' כלל חב' לביטוח (4/9/2017), (סעיף 16 לפסק דינו של כב' השופט הנדל), כאן מצא בית המשפט לנכון לפסוק לטובת התובע, אף שהתובע יצר "עמימות עובדתית" בכך שמסר גרסאות סותרות, ואף שקריות:
"במסגרת הנקודה השלישית יש לחדד כי שקריו של תובע אינם חוסמים את דרכו כשלעצמם. אין חזקה חלוטה לפיה יש לדחות את גרסתו של תובע שקרן, ושיקולי מדיניות משפטית אינם תומכים בדחיית תביעה רק לנוכח שקריו של תובע. השקרים מתבטאים במשקל שיש לתת לראיותיו – אם לעדותו שלו ואם לראיות אחרות שהציג, בתלות בנסיבות המקרה. אולם אם גרסתו של התובע מוכחת במידה הדרושה באמצעות ראיות מהימנות – יש לקבל את גרסתו חרף שקריו. התרופה להתנהלות דיונית נפסדת מעין זו יכולה להיות, למשל, במישור פסיקת ההוצאות. אך בסופו של יום, על ההכרעה בתביעה גופא להיעשות על פי התשתית הראייתית שהונחה, על מה שיש בה ועל מה שאין בה. כך נעשה גם כאן. התנהלותו של המערער לא נזקפה לחובתו, כשלעצמה, בעת ההכרעה בערעור. הפסול שנפל בה בא לידי ביטוי ביכולתו להוכיח את עמדתו או ליהנות מן החריג הדיוני של העברת נטל ההוכחה."
מכאן אני עובר לבחינת שאלת הנזק.
חומרת הפגיעה והנכות הרפואית
67.כתוצאה מהתאונה נפגע התובע באצבע 2 יד שמאל. מיד לאחר התאונה הובהל לבית החולים נצרת. במכתב השחרור נרשם כי התובע סבל מפצע מעיכה בגליל המרוחק, אצבע 2 יד שמאל, ושבר פתוח מרוסק בחלק הדיסטלי של האצבע, בוצעו לו שטיפות הטריה לפצע תחת הרדמה מקומית, הוצאת הציפורן ותפירה. ידו של התובע נחבשה ושחרר עם המלצה להחלפת חבישה כל יומיים, שימוש במשחה ואנטיביוטיקה.
התובע היה באי כושר מוחלט מעבודתו במשך 56 ימים, במהלכם היה במעקב במסגרת קופת חולים. ברישום רפואי מתאריך 12/3/2012 ע"י רופא אורתופד של קופת חולים צוינו תלונות על כאבים באצבע 2 יד שמאל.
68.מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר עאוני יוסף, מומחה אורתופד, אשר קבע לו נכות צמיתה בשיעור 7%; מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת ד"ר טנצמן, מומחה אורתופד, אשר קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כלשהי.
נוכח הפער בין קביעות המומחים, מונה ע"י בית המשפט מומחה אורתופד, פרופ' שטהל, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הפגיעה באצבע 2 יד שמאל.
התובע אינו חולק על קיבעת המומחה מטעם בית המשפט, בעוד הנתבעת חולקת על תביעתו ומבקשת לאמץ את קביעת המומחה מטעמה.
עיינתי בחוות הדעת ולא ראיתי מקום לסטות מקביעות המומחה מטעם בית המשפט, מה גם מי מהמומחים לא זומן להיחקר על חוות דעתו.
המומחה מטעם בית המשפט התייחס באופן ספציפי לחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, ונימק אי הסכמתו עם קביעות שני המומחים. עוד קבע המומחה כי ממצאי בדיקתו מלמדים על רגישות בצלקת שנותרה באצבע הפגועה, עם חסר חלקי של רקמה רכה, והגבלה קלה בכיפוף. המומחה סבור כי מכלול הפגימות תואם מצב של לפחות קטיעת מחצית הגליל, הגם שאין מדובר בקטיעה ממשית של הגליל הדיסטלי.
רקע אישי, עבודה והשתכרות
69.ביום התאונה היה התובע בגיל 18.5, סיים 12 שנות לימוד. כאמור, התובע הספיק לעבוד כ-14 ימים בלבד אצל הנתבעת, וזו הייתה עבודתו הראשונה בחייו לאחר סיום לימודי התיכון.
בתום תקופת אי הכושר ועם חזרת התובע למעגל העבודה, לאחר התאונה, החל לעבוד כעוזר לחשמלאי בניין (ר' סע' 28 לתצהירו ועדותו בעמ' 14 ש' 33) בחברת חשמל נצרת בע"מ (עמ' 16, ש' 8).
התובע השיב בחקירתו הנגדית שאין ברשותו קבלות על הוצאות מיוחדות כלשהן, כגון הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת (עמ' 15, ש' 29 עד עמ' 16, ש' 5).
התובע טען כי הוא מוגבל בעבודה פיזית הדורשת שימוש בשתי ידיים, דוגמת חיבור חוטי חשמל (עמ' 15, ש' 5); או אף פתיחת פקק של בקבוק שתייה (עמ' 16, ש' 25).
הפסדי שכר לעבר (מלא וחלקי)
70.כאמור, התובע היה באי כושר מוחלט משך כחודשיים, אמנם לא הוצג תלוש שכר לגבי השתכרותו בתקופת עבודתו אצל הנתבעת, אך ניתן ללמוד על השתכרותו בתקופה קצרה זו מטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (צורף ל-נ/1), ממנו למדים כי עבור חמישה ימי עבודה, שהספיק לעבוד בחודש אפריל 2010, שולם לו שכר של 1,036 ₪. כן צוין כי התובע עובד בשכר יומי. משמע, השתכרותו היומית של התובע עמדה על 207 ₪.
לאור האמור, הפסדי שכרו של התובע לעבר יחושבו כדלקמן:
(מלא) 207 ₪ × 50 ימי עבודה = 10,350 ₪.
וכשסכום זה משוערך להיום = 12,300 ₪.
(חלקי) בהתחשב בחלוף יותר מ- 7.5 שנים מיום התאונה, הנני מעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכרו החלקיים של התובע לעבר, על דרך האומדנא, על סך 18,000 ₪.
הפסד כושר השתכרות לעתיד
71.התובע טוען כי בהתחשב בכך שמדובר במי שהיה עוד בתחילת דרכו התעסוקתית ובהתחשב בגילו, בן כ- 18 ביום התאונה, יש לחשב את הפסדי שכרו לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק.
מנגד, טוענת הנתבעת כי מאחר והתובע שב לאחר התאונה לעבודה פיזית ללא כל פגיעה בשכרו ובהתחשב בגובה הנכות המזערית לטענתה, יש להעמיד את הפיצוי לעתיד על סכום גלובלי בסך 10,000 ₪.
לאחר שבחנתי טענות הצדדים ובהתחשב באופי הפגיעה, חומרתה ותיאור הממצאים ע"י המומחה מטעם בית המשפט, אין להתעלם מהפגיעה בתפקודו של התובע, אם כי מדובר אכן בפגיעה קלה יחסית, ולא בכדי נקבעה לו נכות של 5% בלבד.
ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי לעתיד כפיצוי גלובלי בסך 85,000 ₪.
הוצאות בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד
72.התובע טען כי בעקבות התאונה נזקק לעזרת צד ג', מאחר ובחודשים הראשונים בסמוך לאחר התאונה התקשה מאוד בביצוע פעולות יומיומיות בידו השמאלית, ונאלץ להיעזר בבני משפחתו.
התובע עותר לפיצוי בסך 6,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעבר ובסך של 5,000 ₪ עזרת הזולת לעתיד.
הנתבעת טענה שאין מקום לפיצוי כלשהו בגין עזרת הזולת, לא לעבר ולא לעתיד.
לאחר שבחנתי טענות הצדדים, ובהתחשב בחומרת הפגיעה והעובדה שידו של התובע נחבשה לזמן ממושך יחסית. וכן, בהתחשב ברגישות שנותרה אצלו בצלקת אשר קרוב לוודאי עוצמתה הייתה גבוהה בתקופה שבסמוך לאחר התאונה ולאחר הורדת החבישה, ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר על דרך האומדנא על סך 3,000 ₪.
בהתחשב בגובה הנכות ואופייה, לא ראיתי מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין עזרת הזולת לעתיד.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד
73.התובע טען כי נאלץ להוציא כספים רבים לצורך רכישת משככי כאבים ותרופות, אם כי לא הציג קבלות. ולטענתו יזדקק להוציא כספים על תרופות גם בעתיד.
התובע עותר לפיצוי בסך 13,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה ורפואיות בעבר ו- 10,000 ₪ לעתיד.
הנתבעת טוענת שאין לפסוק לתובע סכום כלשהו בגין ראשי נזק אלה, הן משום שמדובר בנזק מיוחד, בחלקו, שהיה על התובע להוכיחו, והן מאחר ומדובר בתאונת עבודה, כך שהוצאות כאלה אמורות להיות מכוסות ע"י המוסד לביטוח לאומי.
לאחר שבחנתי טענות הצדדים, אינני פוסק דבר בגין הוצאות רפואיות, משלא הוצגו בפני ראיות לכך ומשמדובר בתאונת עבודה שהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי.
עם זאת, ראיתי לפסוק פיצוי בגין הוצאות נסיעה, לעבר בלבד, אותן אני מעמיד, על דרך האומדנא, על סך 800 ₪.
כאב וסבל
74.התובע עותר לפיצוי בסך 100,000 ₪. הנתבעת מציעה פיצוי בסך 13,900 ₪, אשר מחושבים לטענתה לפי 1.5 מחישוב כאב וסבל על פי חוק הפלת"ד.
נוכח חומרת הפגיעה, תקופת הטיפול הרפואי ואי הכושר לעבר, וכן נוכח קביעת הנכות הצמיתה (בשיעור 5%), הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 28,000 ₪.
ניכויים
75.אין חולק כי התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ודומה כי אין חולק שיש לנכות מכל פיצוי המגיע לתובע את סך כל תקבולי המל"ל בגין התאונה נשוא התביעה.
תקבולי המל"ל עומדים על סך 475 ₪, אשר שולמו ב- 2/7/2010 וכשהם משוערכים להיום 555 ₪.
הגם שהנתבעת הגישה את תיק המל"ל (נ/1) ובתוכו פירוט תשלומי המל"ל בגין התאונה, לא העלתה בסיכומיה את הטענה שיש לנכות תקבולי המל"ל, ייתכן וזאת משום שמדובר בסכום מזערי.
יצוין כי על פי אישור המל"ל, לתובע לא שולמה גמלת נכות מאחר ומדובר בנכות של 5% בלבד כפי קביעת המל"ל.
לסיכום
76.סך כל הפיצויים המגיעים לתובע עומד על סך 146,545 ₪ (לאחר ניכוי תשלומי המל"ל).
לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור 23% (כולל מע"מ) והוצאות משפט (בין היתר, בהתחשב בעלות שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם התובע), בסך של 9,000 ₪.
הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע באמצעות בא כוחו את הסכומים הנ"ל, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא לצדדים.
ניתן היום, ד' כסלו תשע"ח, 22 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.
