א.ג.ס. פרוייקטים בע"מ נ' הראל

נוכחים:

ב"כ התובעת עו"ד רוית דסקל

מנהל התובעת מר סיני אברהם

הנתבעת

ב"כ הנתבעת עו"ד צבי אבנון וכן המתמחה מר חנן ברנשטיין

פסק דין

כללי

1.בפני תביעה כספית בסדמ"ר. התביעה הוגשה בהליך של תביעה על סכום קצוב; הוגשה בקשת רשות להתגונן, והיא התקבלה (החלטת כב' הרשמת א' ארבל-אסל מיום 17.3.2011); נקבע, כמקובל, כי תצהיר הנתבעת בבר"ל ישמש כתב הגנה.

2.בתמצית, התובעת – חברה קבלנית אשר בנתה בתים בשכונת "נווה דקלים" - עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה את מחצית העלויות שהוציאה על מנת להקים גדר מפרידה בין שתי חלקות מקרקעין. החלקות שבהן מדובר מופיעות בתשריט שצורף לתצהירו של מר אברהם סיני, הבעלים בתובעת. מדובר בחלקות 55 ו-56. אין חולק כי התובעת בנתה בית עבור משפחת בן-נון, בחלקה 55; חלקה זו גובלת עם חלקה 56 – השייכת לנתבעת. הבנייה כללה גם גדר המפרידה בין שתי החלקות; העלויות לבנייתה הן נשוא תובענה זו.

3.לטענת התובעת, על הנתבעת להשתתף בעלויות להקמת הגדר, בשיעור של מחצית, וזאת מחמת שהנתבעת נהנית בפועל מהגדר המפרידה בין החלקות. לטענת הנתבעת, אין מקום לגלגל עליה את עלויות ההקמה. הנתבעת טענה כי עלויות הקמת הגדר כבר שולמו על ידי משפחת בן-נון (הלקוח של התובעת), והיריבות היחידה היא בינה לבין שכניה (משפחת בן-נון). הנתבעת הוסיפה וטענה כי חישוב העלויות הוא מופרז, וביקשה לדחות את התביעה.

4.במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהיר מר אברהם סיני, הבעלים. מטעם הנתבעת הצהירה היא עצמה. המצהירים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בע"פ עם תום שמיעת הראיות.

דיון

5.אין חולק כי התובעת בנתה גדר המפרידה בין שתי החלקות הצמודות. הנתבעת אישרה בחקירתה כי גדר כזו אמנם הוקמה. בנית הגדר נעשתה מתוך כך שהתובעת נכנסה לנעליה של חברת אקיר תכנון ובני 1993 בע"מ, אשר נקשרה בהסכם עם ה"ה בן-נון (ביום 25.9.2005), לצורך בניית בית בחלקה 55 (ההסכם צורף כנספח ב' לכתב התביעה). מכוחו של הסכם זה, התחייבה החברה הקבלנית (אשר התובעת נכנסה לנעליה) לבנות גם קיר חוצץ בין החלקות (ר' "הואיל" שלישי להסכם). בהסכם נרשם כי מדובר ב"קיר עיוור" (שם). מר סיני הסביר, כי הקיר העיוור פירושו שאין הוא מצופה מהצד הפונה לחלקה 56 (וזאת להבדיל מהצד הפונה לחלקה 55, שזכה לכיסוי מלא).

6.גם במפרט שצורף להסכם הבניה (נספח לתצהיר הנתבעת) נרשם כי החברה הקבלנית מתחייבת לבנות גדר הפרדה בין שתי היחידות; מדובר במסד בטון שעליו גדר רשת (ס' 16-17 בפרק ז' למפרט).

7.אין חולק כי התובעת קיבלה ממשפחת בן-נון תשלום בגין בניית הגדר; ואולם, מר סיני הסביר כי התמחור החוזי נעשה על בסיס מחצית העלויות לבניית הגדר. בעדותו הבהיר, כי הלקוח משלם עבור מחצית העלויות, וזאת מתוך הנחה כי השכן ישא במחצית האחרת. הנחת העבודה היא כי בעת הגשת הבקשה להיתר בניה (מצד הלקוח), נדרשת חתימה של השכן על הבקשה (הגרמושקה), וזאת כהסכמתו לבניית הבית, ובתוך כך לבניית הגדר החוצצת. התובעת לא חלקה על טיעון הנתבעת, לפיו משפחת בן-נון לא נותרה חייבת לתובעת בגין בניית הגדר ואולם אין בכך כדי לסלק את התביעה. הטעם הוא בזה, שהתשלום מצד משפחת בן-נון מכסה רק את מחצית העלויות לבניית הגדר.

8.בפועל, הנתבעת – כשכנה בחלקה צמודה – נהנית מהגדר שנבנתה. הנתבעת גם הודתה בכך במסגרת חקירתה הנגדית. בנסיבות אלה, צומחת לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעת, המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט. התובעת הוציאה הוצאות לבניית הגדר ממנה נהנית גם הנתבעת, ועל הנתבעת להשתתף בהוצאות אלה, כפי חלקה. ודוק: אין בפי הנתבעת טענה כאילו הגדר אינה ראויה, סובלת מפגמים, אינה תקנית או בלתי אסתטית. משכך, הגדר כפי שהוקמה משרתת גם אותה, ואין סיבה שלא תשתתף בעלויות לבנייתה.

9.הנתבעת פרטה בתצהירה שורה של טענות להדיפת התביעה. אין בידי לקבל טענתה להעדר יריבות. התובעת אמנם אינה הבעלים של המקרקעין, ואף לא נקשרה עם הנתבעת בקשר חוזי; ואולם התובעת היא זו שהוציאה ההוצאות ובנתה את הגדר. על כן, עומדת לטובתה עילת התביעה, כאמור, מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט.

10.אשר לתחשיב העלויות – אמנם, התובעת לא הניחה בפני בית המשפט נתונים מדויקים אודות העלות ששילמה לבניית הגדר. מר סיני הפנה לחשבונית של מסגריית דורון אזולאי מיום 8.4.2008, בסך 40,000 ₪ (לפני מע"מ). בחשבונית זו נרשם: "מקדמה עבור גדרות". מר סיני הסביר כי מדובר בגדרות בפרויקט כולו, שכלל שלושים וילות; בנוסף, מדובר במקדמה גרידא. על כן, לא ניתן לגזור מתוך החשבונית את הסכום שיש לייחד לגדר דנא. יחד עם זאת, הצגת החשבונית תומכת בטענת התובעת כי הוציאה הוצאות בפועל להקמת הגדר. הנתבעת מצדה בחרה לטעון טענה של "הפרזה" ללא כל אסמכתא או טיעון נגדי מבוסס. לא הוגשה הצעת מחיר ולא הובאו נתונים כלשהם על מנת להפריך את הסכום שנדרש לשלם. ההסתמכות על מחירון דקל היא סבירה, בהיותו של מחירון זה קנה מידה מקובל לתמחור בענף הבנייה (ר' נספח לתצהירו של מר סיני). בנסיבות אלה, אני דוחה את טענת הנתבעת לעניין תחשיב העלויות.

11.הנתבעת גם לא הוכיחה כי מדובר בתשלום כפול. כאמור, אף אם משפחת בן-נון שילמה את מלוא חובותיה לקבלן, אין בכך אלא תשלום של המחצית מעלויות הקמת הגדר. בענין זה, לא נסתרה טענתה של התובעת אודות אופי התמחור.

12.הנתבעת אם כן לא הצביעה על כל עילה אשר מכוחה ניתן לדחות את התביעה. זוהי תביעה המבוססת כדין. ניתן להבין לליבה של הנתבעת, הנדרשת לשלם עתה עבור הגדר, בעוד שטרם בנתה היא עצמה על המקרקעין. ואולם, אין בכך כדי להעלות או להוריד; הגדר נבנתה, ויש בה כדי ליצור טובת הנאה לנתבעת (כפי שגם היא עצמה הודתה).