א.בטון מואסי בע"מ נ' מדינת ישראל (לשכת ההוצאה לפועל) ואח'

החלטה

1.הבקשה היא בקשתה של חב' מנורה, צד ג', לבטל את פסק הדין שניתן כנגדה בהודעה ששלח נגדה הנתבע 2.

2.פסק הדין בהודעה לצד ג' ניתן כנגד מנורה כבר ביום 25.3.08, בהעדר הגנה מצדה, ואילו פסק הדין בתביעה העיקרית ניתן ביום 12.10.10, לאחר שנשמעו בתיק ראיות והוגשו סיכומי הצדדים.

3.ביום 8.11.10 הוגשה הבקשה הנוכחית לביטול פסק הדין.

כעת מונחים בפני הבקשה, תגובת המשיב, תשובת מנורה והערות נוספות שהגיש המשיב בתגובה לתשובה.

4.לאחר שעיינתי בכל אלה, אני מחליטה לדחות את הבקשה.

5.הלכה היא כי בעת בקשת סעד של ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, על מבקש הביטול מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט באחת משתיים: שיש לבטל את פסק הדין מחמת הצדק או שעל ביהמ"ש לבטל את פסק הדין במסגרת שיקול דעתו:

"הלכה פסוקה היא כי בימ"ש רשאי להורות על ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הן מתוך חובת הצדק בשל פגם שנפל בהליך, למשל כאשר בעל דין לא הוזמן כדין לדיון, והן במסגרת שיקול הדעת המסור לביהמ"ש. כאשר לא נפל פגם בפסק הדין, יבחן ביהמ"ש שני עיקרים: האחד, סיבת מחדלו של המבקש, והשני, סיכויי הצלחת המבקש אם תבוטל ההחלטה".

בש"א (י-ם) 1127/08, בר יצחק שושנה נ' מרים כהן.

6.לעניין ביטולו של פסק דין מחובת הצדק, על המבקש להראות כי לא ידע על ההליכים המתנהלים נגדו ולא הוזמן כדין לדיון.

ע"א 1645/03, יפעת עמידן שנייצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ.

בש"א 2489/98, צמח ויקטור נ' המועצה המקומית רמת השרון.

7.במקרה שבפני, אין מדובר בביטול המתחייב מחובת הצדק שכן מנורה, שטענה בבקשה ובתצהיר התומך בה כי לא קיבלה את כתב התביעה, חזרה בה מטענה זו בתשובה שהגישה. בתשובה טענה כי בשל תקלה לא הוגש כתב ההגנה במועד. מכאן, שמנורה מודה כי קיבלה את כתב התביעה.

8.יש לבחון איפוא אם יש מקום לביטולו של פסק הדין, במסגרת שיקול הדעת המסור לביהמ"ש. ההלכה בעניין זה הורתה, כבר בע"א 491/63 מפי כב' השופט זוסמן (כתוארו אז):

"בע"א 64/53 קבענו את שני הכללים, לפיהם דן ביהמ"ש בבקשת ביטול פסק דין שהוגשה עפ"י תקנה 213. השאלה הראשונה היא על שום מה נמנע בעל הדין מלהגיש כתב הגנה, או על שום מה לא התייצב בתאריך שנקבע לדיון במשפט? מהי סיבת מחדלו? והשאלה השניה: מהם סיכויי המבקש להצליח במשפט, אם יבוטל פסק הדין?

עוד קבענו בע"א 64/53, ואחרי קביעה זו הלכנו פעמים אינספור, שהשאלה השניה היא עיקר, שכן מקום שבעל דין מראה לכאורה שמפאת מחדלו יצא פסק דין אשר אלמלא מחדלו לא היה ניתן, תהא נטייתו של ביהמ"ש להיעתר לו. מכל מקום, אין בימ"ש מעניש בעל דין על מחדלו.

אך אין פירושו של דבר, שביהמ"ש יימנע בכלל מלדון בשאלה על שום מה לא עשה המבקש את המוטל עליו. אין ביהמ"ש חייב או אפילו רשאי לעצום עיניו מפני התנהגותו של בעל דין. לו היתה הסיבה שגרמה למחדלו של בעל דין נטולה כל חשיבות, לא היה בעל דין נדרש לבאר את מחדלו...". (הדגש שלי, ה.א.).

ע"א 491/63, מאיר ואנו נ' גרשון פרל, פד"י יח עמ' 497.

9.במילים אחרות, נכון הוא שהתשובה לשאלה השניה חשובה יותר מן התשובה לשאלה הראשונה, אך אין משמעות הדבר כי בעל הדין פטור ממתן תשובה לשאלה הראשונה, היינו, הסבר וטעם מניח את הדעת לכך שלא התגונן במועד.

10.הסבר כזה נדרש, משום שלא בכל מקרה יבוטל פסק הדין וגם אם נוטה ביהמ"ש לבטל פסק דין כאשר בעל הדין לא התגונן מחמת רשלנות, אין הדבר כך כאשר מדובר בבעל דין