פסק דין

כב' השופטת ברקאי:

1.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופט עידו רוזין), מיום 29.8.12 בת.א. 5490/07 אשר קבע כי תביעת המערער לדמי נזק נבלעת בתגמולי המל"ל ועל כן נדחתה תביעתו.

2.טען המערער כי שגה בית המשפט קמא בקביעת דמי הנזק המגיעים לו וכי הדבר נובע מן הטעויות הבאות: כי נכון היה להעמיד את נכותו הרפואית תפקודית על 45% ולא על 30% כפי שנקבע; כי היה נכון לבצע תחשיב של הפסדי שכר לפי שכר קובע של 6,500 ₪ ולא לפי 5,000 ₪ כאשר להפסדי שכרו לתקופת העבר נכון היה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית; כי נכון היה לפסוק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' בשיעור גבוהה מזה אשר נפסק (20,000 ₪);

עוד טען כי שגה בית המשפט קמא מקום שלאחר שהפחית את תגמולי המל"ל המהוונים מסכום הנזק שקבע ולאחר שמצא כי תגמולי המל"ל נבלעים, לא ראה לנכון ליישם את הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק המל"ל") ולפסוק לו לפחות 25% מסכום הנזק שקבע.

3.אין חולק כי המערער, יליד 9.1.58, נפגע באירוע מחודש יולי 2001, כאשר נכנס לשחות בים. לטענת המערער היה זה בנסיבות בהן גל ים זרק אותו לעבר שובר הגלים מבלי שידע על קיומו, בהעדר כל סימון אזהרה אודות המצאו. בית המשפט קמא לא נדרש להכריע בשאלת החבות מאחר והצדדים הציגו בפניו הסכם חלקי לפיו תקבע חבות המשיבים בשיעור של 60%, לאחר יחוס אשם תורם למערער, בשיעור של 40%. עוד הוסכם כי חבות המשיבים תחולק ביניהם כך שהמשיבה 1 תחוב בשיעור של- 40% והמשיבה 2 בשיעור של - 20%.

4.מכאן נדרש בית המשפט קמא לסוגיית הנזק, תוך התייחסות מקיפה ומעמיקה לחוות דעת המומחים אשר באו בפניו, לרבות עדויות הנוגעות לעיסוקיו והיקף נזקיו של המערער. בית המשפט קמא, בלשון עדינה, לא נתן אמון בגרסת המערער בכל הנוגע לתחלואיו והיקף נזקיו.

בסופו של יום קבע בית המשפט קמא כי נכותו התפקודית של המערער הינה 30% והעמיד את סך כל הפיצוי למערער על סך של 681,331 ₪. לאחר הפחתת אשם תורם למערער הגיע תחשיב הפיצוי לסך של 408,799 ₪ ומשנמצא כי תגמולי המל"ל מגיעים לסך של 612,434 ₪ קבע בית המשפט קמא כי התביעה "נבלעת" על ידי תגמולי המל"ל ולכן הורה על דחיית התביעה תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבים.

5.אשר לסכום הנזק שנפסק. לאחר שחזרתי והפכתי בטענות המערער בכל הנוגע לסכום הפיצוי שנפסק לא מצאתי כל בסיס עובדתי להתערב. קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה מבוססות על תשתית עובדתית שבאה בפניו ועל העדפת גרסה אחת על פני האחרת. בהעדר טעות בולטת על פני הדברים ובנסיבות בהן מדובר בסכום פיצוי סביר, התואם את הנסיבות, תמנע ערכאת הערעור להתערב, גם אם בנסיבות אחרות, בהן היתה יושבת כערכאה דיונית, היתה מגיעה היא לסכום גבוה יותר. קביעת פיצוי הינה עניין שבאומדן וכל עוד נשמרת מסגרת הסבירות אין להתערב.

ראה לעניין זה ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, ( פורסם 4.8.05 ) שם נאמר :

"אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראש הנזק, אלא מקום שמתגלה טעות בולטת. "

כך הנסיבות במקרה דנן. בית המשפט נתן דעתו לחוות דעת המומחים וכן למכלול הראיות שבאו בפניו כשהוא מטיל דופי באמינות המערער ודוחה גרסתו בדבר היקף הפסדי השתכרותו, רמת השתכרותו והיזקקותו לעזרת צד ג'. בקביעות אלו אינני סבורה כי עלינו להתערב.

6.אשר לשאלת זכאות המערער לקבל 25% מסכום הפיצוי, נוכח העובדה כי סכום הפיצוי נבלע בתשלומי המל"ל, סבורה אני כי גם בעניין זה אין לנו להתערב.

טענות המשיבות התמקדו בטעם כי המערער לא טען לכך בכתב תביעתו ואף לא בסיכומי טענותיו ובהתאם, לא הוכיח כי מילא אחר התנאים הקבועים בסעיף 330 (ג) לחוק המל"ל המחייבים נפגע, המבקש ליהנות מהטבה זו שבחוק, להודיע במכתב רשום למוסד לביטוח לאומי כי הגיש תביעת נזיקין.

להזכיר, מורה אותנו סעיף 330(ג) לחוק המל"ל, כי נפגע המקבל תגמולים מהמל"ל והמגיש תביעה כנגד המזיק (צד ג'), נדרש להודיע למל"ל על הגשת התביעה בדואר רשום וזאת כדי לאפשר למל"ל לשקול להצטרף לתביעה כנגד המזיק.

למל"ל אינטרס כלכלי לגיטימי לתמרץ נפגעים לעשות כן, כדי להקל על המל"ל בניהול התביעות כנגד המזיקים, ועל כן, בכפוף למילוי התנאים, נהנה הנפגע, בנסיבות בהן נבלעת תביעתו בתגמולי המל"ל, בקבלת תשלום "בונוס" בשיעור של - 25% מסכום הפיצוי שנקבע.

עוד בנוסף, קובע סעיף 330(ד) לחוק המל"ל כי על הנפגע לשלוח ההודעה כאמור בתוך זמן סביר מיום הגשת תביעתו וזאת כדי לאפשר דיון מאוחד בתביעות הניזוק והמל"ל.

מ"בונוס" זה זכאי הנפגע להנות אך בנסיבות בהן מקיים הוא את הדרישות המפורטות בחוק המל"ל והכל מתוך הרציונאל, כי יש בכך כדי לסייע למל"ל בניהול תביעות ההשבה כנגד המזיק. מקום שהנפגע אינו עושה כן לא יהא זכאי להנות מבונוס זה.

לשון החוק קובעת ברורות כי יש צורך במשלוח מכתב רשום למל"ל. דרישת משלוח מכתב רשום נועדה להבטיח את המסירה למל"ל. אלא, שבעניין זה התפתחה גישה ליברלית ומקום בו הוכח כי המל"ל היה מודע לתביעה התמלאה דרישת החוק (ראה ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542 (להלן: "פרשת הורוביץ").

טענת המשיבות כי הלכה זו אינה עומדת עוד לאור פסק הדין של בית המשפט העליון אשר ניתן בפרשת טמיזה (ע"א 8960/06 ג'אסר טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (ניתן ביום 5.5.10)) אינה נכונה מאחר ובפרשת טמיזה לא נדרש בית המשפט העליון להכריע בשאלה אם די בהוכחת דבר ידיעת המל"ל אודות הגשת התביעה. באותו עניין, שלח הנפגע מכתב רשום למל"ל אך, הנפגע שם שכח לצרפו כראיה בפני הערכאה הדיונית. כאשר ביקש להגישו בפני ערכאת הערעור לא הותר למערער לעשות כן ובכך נקבע כי לא עמד בתנאי סעיף 330 (ג) לחוק המל"ל.