החלטה

1.עניינה של החלטה זו בערר על החלטת בית משפט קמא, אשר דחה בקשה להחזרת רכב תפוס ודחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה.

2.בהחלטה הראשונה (מ-27.10.12) נכתב: "לאור תגובת המשיבה – הבקשה נדחית".

בהחלטה השניה (מ-27.2.13) נאמר: "לאחר עיון בטענות הצדדים – הבקשה לעיון חוזר נדחית".

3.כפי שעולה מן ההחלטות ומהשתלשלות העניינים, ההחלטות ניתנו על יסוד עיון בבקשות ובתגובות, ללא שנתקיים דיון פרונטאלי, והן גם אינן כוללות הנמקה. כך הוא במיוחד לגבי ההחלטה השניה.

4.לאחר בחינת טענות הצדדים (בהודעת הערר המפורטת ובדיון מיום 9.4.13), הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

5.הגירסה העובדתית של שני העוררים היא כי העורר 1 "נמצא בתהליך רכישת הרכב מבעליו ובפועל מצוי (הרכב – ר.י.) ברשותו לצורכי עבודה. לכשתושלם עסקת המכירה הרכב יעבור לבעלות [העורר 1]" (סעיף 2 לבקשה להחזרת תפוס). בדיון לא הייתה מחלוקת שלעוררת 2 אין רישיון נהיגה ושבעלה הוא תושב הרש"פ, שאינו רשאי לנהוג ברכב זה בישראל.

6.די בגירסת העוררים הנ"ל יחד עם עברו הפלילי של העורר 1, כדי שיתקיים כל שנדרש מכח סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, לצורך חילוט אפשרי ולהצדקת תפיסתו של הרכב לשם כך. זאת אפילו ללא הנתונים הנוספים שהתבררו בדיון ועוד יותר מכך – בהינתן אותם נתונים. כך או כך, אין בטענות העוררים כדי לשלול זאת. בהמשך לכך ולדברי ב"כ העוררים כי שווי הרכב התפוס הוא כ-40,000 ש"ח וכי העוררים מציעים כ"תנאי שחרור" הפקדה של בין 5,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח ורישום עיקול (פרוטוקול, ע' 2, ש' 26-23), הרי שאין בכך כדי לשמש ערובה נאותה שתאפשר שחרור הרכב התפוס. רק אם העוררים יציעו לבית המשפט קמא ערובות משמעותיות בהרבה, ניתן יהיה לשקול החזרת הרכב התפוס, לאחר דיון ראוי בכל שיהיה נחוץ.

7.לנוכח כל שנאמר, הרי שלמרות המצוין לעיל בסעיף 3, אין מקום להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא.

8.כאמור, הערר נדחה.

ניתנה בהעדר הצדדים היום, ד' באייר תשע"ג, 14 באפריל 2013.

המזכירות תשלח ההחלטה אל באי כח הצדדים (בהתאם למוסכם).