החלטה
בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בתובענה - היא הבקשה שלפני.
המבקשים עותרים לחייב את המשיבה 1 בסכום של 500,000 ₪ "היות וכיום לחברה אין כל נכסים או פעילות והיא למעשה מצויה על סף חדלות פרעון עקב בזיזתה על ידי בעל השליטה ואנשיו בה"(מתוך הרישא לבקשה) בהתאם לאמור בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות).
לטענת המבקשים הוגשה התובענה שלא בתום לב ותוך שימוש בהליכי משפט לרעה, כי לתובענה אין סיכוי ממשי וכי "כל כולה טיעון סתמי ואסופת ניירות ואין בה דבר מעבר, הראייה העיקרית בהמרצה, הדוחות הכספיים של החברה נפקדים מנספחיה" (סעיף 5.3 לבקשה) ומשכך סבורים המבקשים כי "יש לחייב את המשיבה בערובה הואיל והיא חברה בע"מ ובפרט משום שהיא חברה חסרת כל פעילות כלכלית או נכסים" (סעיף 6 לבקשה).
המשיבה התנגדה לבקשה; לטענתה יש לתובענה סיכוי ממשי מאחר שהמבקשים הבריחו את הנכס נשוא התובענה, כי הדבר עולה באופן ברור מהראיות שהוצגו על ידי המבקשים עצמם קרי כי בתשובה לתובענה זו "עולה כי רישום הדירה נשוא התביעה על שם אשתו המבקשת 2 בלבד, היה פיקטיבי וכי לכל אורך הדרך הדירה היתה ונותרה בבעלות המבקש 1..." סעיף 8 לתשובה). ואשר למצבה הכלכלי, טוענת המשיבה, כי אין מקום להפקיד ערובה מאחר שיש למשיבה יתרות מזומנים בסך של למעלה ממליון ₪ ודי בכך לדחות את הבקשה" (סעיך 16 לתשובה); לחלופין בקשה המשיבה כי ככל שבית משפט יחליט לחייב אותה בערובה, יש להסתפק בערבות הבנקאית שהופקדה להבטחת העיקול שהוטל במסגרת ת.א. 33154-04-10.
לטענת המשיבה יש לבית המשפט שיקול דעת להחליט אם לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה וכי "הלכה היא כי לא בנקל יורה בית המשפט כי על בעל דין להפקיד ערובה לצורך הבטחת תשלום הוצאותיו של בעל דין אחר" (סעיף 81 לתגובה).
אציין כבר כי טענות הצדדים נפרשו לפרטיהם הרבה מעבר לצורך ולנדרש בבקשה המוגבלת לענין הפקדת הערובה בלבד; הצדדים פנו והסבירו בפירוט רב את יחסיהם המשפטיים הרבה מעבר לתובענה שבפני ופנו והסבירו את כלל ההליכים המתנהלים ביניהם – וזאת ללא כל צורך; ובכל זאת לאחר שנאלצתי לקרוא את החומר הרב שהובא לפני בבקשה, בתגובה ובתשובה, ולאחר שעיינתי בנספחים שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש בהליך העיקרי, בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות.
סעיף 353א לחוק החברות קובע בזו הלשון:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין" (ההדגשות אינן במקור – א.נ.ח).
כעולה מלשון הסעיף, כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבמקרה דנן) רשאי בית המשפט להורות לחברה (המשיבה) להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (המבקשים, במקרה דנן) אלא אם סבר בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.
לשון הסעיף מצביעה כי החזקה שבדין היא חזקה הניתנת לסתירה.
בהתאם לפסיקה הדרך לסתור את החזקה היא למשל במקרה שהחברה הוכיחה כי יש בידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, או אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לחייב את החברה בערובה משיקולים כמו מהות התביעה וסיכוייה [רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.08);רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09)].
לשון אחרת, בבקשה לפי סעיף 353א לחוק החברות, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה; בשלב זה רובץ הנטל על כתפי החברה להוכיח כי יש באפשרותה לשאת בהוצאות הנתבע, ככל שיזכה בדין ו/או כי יש נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייבה בהפקדת ערובה.
כשבאתי לבחון את מצבה הכלכלי של החברה – לא ראיתי כי היא עמדה בנטל המוטל עליה כאמור ולא מצאתי ראיות שיש בהן להצביע על איתנותה הכלכלית ו/או על מצבה הכלכלי הכללי. אמנם נטען כי החברה ביתרת זכות של כמיליון ₪, ואף צורף נספח 13 המצביע על יתרת זכות בחשבון כלשהו, אלא שאין בדף אחד סתמי כדי להצביע על יכולות כלכליות; הנספח הוא סתמי אף אין לדעת מי הוא בעל החשבון, ואף אם אניח לטובת המשיבה כי היא בעלת החשבון הרי אין בכל כדי להצביע על מצב כלכלי; את מצבה הכלכלי של החברה יש להוכיח באמצעות מאזנים של החברה ו/או באישורי רואה חשבון רשדמיים או דוחות לרשויות או באמצעות מסמכים שמבהירים לקרוא אותם מה הוא המצב הכלכלי של החברה; ברור כי דף חשבון אקראי ביום סתמי כלשהו אינו יכול ללמד על מצב חברה.
משכך לא עלה בידי המשיבה לסתור את החזרה.
משכך לא הוכיחה כי המבקש יוכל להיפרע ממנה על הוצאותיו, ככל שתידחה התביעה בסופו של יום.
אציין כי הגם שהמבקשת עשתה כל שביכולתה לשכנע כי תוצאת ההליך (לטובתה) כה ברורה עד כי אין כל צורך בערובה כלשהי - הרי לא עלה בידה לשכנעני כי העובדות והנסיבות מצביעות באופן כה מובהק על הצלחת התובענה; ובכל זאת מדובר בתובענה למתן סעד הצהרתי כי זכויות במקרקעין שהועברו על שם המבקשת 2 נעשו באורח פיקטיבי וכי אין היא זכאית לזכויות אלה, תובענה שתצריך הוכחת העובדות, ואין זה כה ברור, כפי שטוענים התובעים, כי תצלח.
מכאן שלאחר שבחנתי את אופי ההליך, את סיכוייו (ללא כל קביעת מסמרות בעת הזאת) ומאחר שמדובר בחברה בע"מ ובהתאם לחזקה שבחוק- ראיתי לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים.
לשאלה מה שיעור הערובה אומר כי אני סבורה שלא יהיה מוצדק בנסיבות לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה גבוהה בשיעור שעותרים המבקשים (500,000 ₪), שהרי מדובר בערובה להוצאות המבקשים ואין היא משמשת כלי ענישה; אומר עוד כי הגם שציינתי לעיל כי סיכויי התביעה אינם כה מובהקים הרי שגם לא מצאתי מאידך, כי סיכויי ההליך כה קלושים כפי שטוענים המבקשים, זאת בלי , גם זאת בלי לקבוע מסמרות.
לאור האמור לא ראיתי לפגוע בזכות הגישה של המשיבה לערכאות ולאחר שערכתי איזון הזכויות הנוגדות כמתחייב (זכות המשיבה לגישה לערכאות ומנגד זכות המבקשים לא להיות חשופים לסיכונים שהוצאותיהם לא ישולמו להם) כן נתתי דעתי לשיעור ההוצאות הפוטנציאלי בתביעה; מהות התביעה; הסעד המבוקש והיקף ההליך (תובענה לסעד הצהרתי בענין זכויות בבית אחד) וראיתי לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה בסך 40,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשים בהליך העיקרי, כתנאי להמשך ההליכים.