ת"א 981-02-14 סנטנם נ' בן בשט ואח'

1.לפניי בקשת הנתבעות לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהן בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עניינה של התביעה הוא בפיצוי התובעת, אשר שימשה כמטפלת סיעודית באמן החסויה של הנתבעות, על נזקים שנגרמו לה לטענתה בגין תלונת שווא שהגישו הנתבעות במשטרה נגדה על התעללות מצדה באֵם החסויה.

2.בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון הותוו הכללים להפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט במסגרת תקנה 519 לתקנות הנ"ל. נפסק כי החלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה צריכה לשקף איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע, לבין זכותו הקניינית של הנתבע שלא יצא בחסרון כיס אם תדחה התביעה ויפסקו הוצאות לטובתו, ובין האינטרס הציבורי בצמצום האפשרות להגיש תביעות סרק שיש בהן בזבוז משאבים שיפוטיים. הפן של יכולתו הכללית של התובע משקף את זכות הפנייה לערכאות, ואילו היבט סיכוייו של ההליך משקף את עניינו של הנתבע בהבטחת הוצאותיו למקרה שהתביעה תדחה, כמו גם מניעת ניהול הליכי סרק בראיית האינטרס הציבורי הכולל.

הפסיקה הוסיפה וקבעה כי ככלל יש לחייב תובע המתגורר בחוץ לארץ, ואשר אין בידיו נכסים בארץ שמהם ניתן להיפרע, בהפקדת ערובה להוצאות. "ההצדקה לכך נעוצה בחשש שמא יפסיד התובע בתביעתו, ייפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבע והנתבע יתקשה לגבות את חובו מאדם המתגורר מחוץ לתחום השיפוט" (רע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון פיסקה 5 (23.3.2011); וראו גם, למשל: רע"א 197/15 עזבון מנסור נ' ח'ורי (21.4.2015); רע"א 2795/10 פיטוסי נ' מדינת ישראל (17.3.2011); רע"א 3601/04 ו'ינצ'ון נ' מדינת ישראל (18.10.2007)).

3.מן הכלל אל הפרט. אמנם התובעת בענייננו מתגוררת בימים אלה בישראל. עם זאת יש לזכור שמדובר במי שהיא אזרחית מדינת הודו, שנמצאת בישראל תקופה לא ארוכה (משנת 2008 או 2009 - סעיף 4 לכתב התביעה וסעיף 2 לתצהיר התובעת); לתובעת אין מעמד של קבע בישראל, אשרת העבודה שלה פגה לפני זמן והתובעת לא הצביעה על חידושה (סעיף 45 לתצהיר התובעת); לא הוברר על-ידי התובעת עניין כוונתה להמשיך לשהות בישראל, שהרי שהותה כאן לדבריה היא למטרות פרנסת משפחתה בהודו אך אשרת עבודתה פגה; והיא לא הצביעה על זיקת קבע כלשהי לישראל בין על דרך של מקום עבודה קבוע - לאחר שהצהירה כי היא עובדת בעבודות מזדמנות - בין על דרך של קשרי משפחה קיימים בישראל. בנסיבות אלה ומתוך שאין להוציא מכלל אפשרות שעוד טרם סיום ההליכים תשוב התובעת לארץ מולדתה אני סבורה שיש לשים לנגד עינינו את אמות המידה שנקבעו ביחס לתושב חוץ ולהביאן בחשבון בשינויים המחויבים.

4.התובעת הצהירה כאמור בתצהיר שנחתם לאחרונה ממש ביום 3.5.2015 "... וגם כיום, ולאחר שפגה אשרת העבודה שלי (עת ששהיתי במעצר), אין אני עובדת בעבודה סדירה אלא בעבודות מזדמנות..." (סעיף 45 לתצהיר התובעת). בתשובתה לבקשה הנדונה הוסיפה התובעת כי סכום הכנסתה השבועית הוא כמה מאות שקלים בלבד; כי מירב הכנסותיה הצנועות כיום משמשות אותה לצרכי מחייה בסיסיים בלבד (150-100 ₪ לשבוע); וכי מדי פעם, כאשר הדבר מתאפשר, היא מעבירה להודו סכומי כסף קטנים ביותר (200-100 ₪ בכל פעם) (סעיף 2 לתגובת התובעת). אציין כי היות שעובדות אלה נטענות מפי התובעת עצמה, אין לקבל את טענתה כי יש למחוק את הבקשה בשל אי צירוף תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה.

כן לקחתי בחשבון את טענות התובעת בתביעתה שלפניי (להבדיל מן הטענות שבפי התובעת במישור יחסי העבודה שבדעתה לבררן בהליך אשר יוגש לבית הדין האזורי לעבודה), אשר בזהירות הראויה לשלב זה אומר כי הן מעוררות ספק לגבי סיכוייהן, בין היתר בשים לב לקביעות שנקבעו בהכרעת הדין ביחס להתנהגות התובעת כלפי האֵם החסויה.

5.לאור כל האמור היות שהתובעת לא רק שהיא נעדרת נכסים בארץ, הכנסותיה מעוטות ביותר ואשרת העבודה שלה בארץ פגה, ומשנתתי דעתי גם לסיכוי התביעה, אני מוצאת כי יש הצדקה לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעות. בשים לב לתכליתה של הערובה להוות בטוחה לתשלום הוצאות הניתנת למימוש במהירות ויעילות לא מצאתי להיעתר לבקשת התובעת להסתפק בהקפאת כספים שטרם זכתה בהם בתביעה שטרם הוגשה (במועד הגשת תגובתה) לבית הדין האזורי לעבודה.

6.לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים לעניין גובה הערבות, וביניהם סכום התביעה - 260,000 ₪; דלות אמצעיה של התובעת והאינטרס החברתי הכללי לאפשר לעובדים זרים לממש את זכותם לפנות לערכאות; ומנגד העלויות הצפויות לנתבעות, שאחת מהן מתגוררת בארה"ב, בניהול הגנתן, והצורך להקנות להן בטחון ולוּ חלקי ליכולתן לגבות הוצאותיהן באם תדחה התביעה, אני מוצאת להעמיד את שיעור הערובה שעל התובעת להפקיד בסך של 7,500 ₪ (ראו: עניין ו'נצ'ון, פיסקה 11; רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פיסקה 8 (13.11.2014)).

7.54678313הערובה תופקד עד יום 1.7.15, שאם לא כן תדחה התביעה ללא צורך בהחלטה נוספת.