עת"מ 407-14 טקלהיימנוט נ' משרד הפנים

לפניי בקשה לפטור מאגרה להגשת עתירה מנהלית.

המבקש הוא אזרח אריתריאה שנכנס לישראל ביום 4/1/09. בהמשך שוחרר המבקש ממשמורת וקיבל רישיון ישיבה בישראל לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

ביום 3/7/14, עת הגיע המבקש ללשכת המשיב בבאר שבע על מנת להאריך את רישיון השהייה שברשותו נמסר לו זימון לתשאול ליום 9/7/14 והודעה בדבר כוונה לתת לו הוראת שהייה. ביום 9/7/14 התייצב העותר לתשאול שבסופו החליט הממונה לתת לו הוראת שהייה שלפיה עליו להתייצב במרכז שהייה עד ליום 6/8/14.

ביום 6/8/14 הגיש העותר עתירה נגד הוראת השהייה ובמקביל עתר גם למתן צו ארעי וצו ביניים שלפיו תוקפא את הוראת השהייה תוך כדי מתן רישיון ישיבה מסוג 2(א)(5) וכמו כן לפטור אותו מאגרה.

ביום 12/8/14 ניתן ע"י כב' השופט י' פרסקי צו ארעי להקפאת ההוראה מיום 9/7/14 עד להחלטה אחרת.

בבקשה לפטור מאגרה הנתמכת בתצהיר מטעם המבקש נטען כי המבקש עובד בבית-מלון באילת ומשתכר כ-4,000 ש"ח לחודש ומתוך סכום זה הוא משלם דמי שכירות בסך 1,250 ש"ח בחודש וכן מעביר לבני משפחתו אשר באריתריאה סך של 800 ש"ח בחודש.

המדינה מתנגדת לקבלת הבקשה וטעמיה עמה. לדעת המדינה, אין מקום למתן פטור במקרה זה, בין היתר לאור האמור בתצהיר של המבקש.

לאחר ששקלתי את עמדות שני הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה לפטור מאגרה.

במקרה דנא אין ממש בבקשה לפטור מאגרה. העותר מעיד על עצמו בתצהירו כי הוא משתכר כ-4,000 ש"ח לחודש ועוד מצליח לחסוך ולהעביר לבני משפחתו אשר באריתריאה סך של 800 ש"ח בכל חודש. בנוסף לכך, העותר מיוצג באופן פרטי, וגם אם שכר הטרחה הוא בסכום נמוך, אין להתעלם מכך.

כידוע, בעניין בקשה לפטור מאגרה יש לערוך איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות לבין הרציונאלים העומדים בבסיס חובת תשלום האגרה. במקרה זה גוברים הרציונאלים העומדים בבסיס חובת תשלום האגרה, לאור תוכן התצהיר של המבקש, כמצוין לעיל. לא התעלמתי מכך שהעתירה כרוכה בזכות לחירות (ראו והשוו בר"מ 1512/14 פלוני נ' שר הפנים (19/3/14)). אולם, במקרה דנא אין ממש בבקשה לפטור מאגרה ואין מקום לקבלה.