עמ"נ 23125-02-15 סלימאן אלעמראני נ' הועדה להטלת עיצום כספי שבמשרד האוצר

1.בפניי שתי בקשות נגדיות של כ"א מהצדדים.

הראשונה בזמן, בקשת המערער (מיום 10.2.15) להורות על עיכוב ביצוע תשלום עיצום כספי אשר הוטל עליו על ידי המשיבה בגין הפרת הוראות סעיף 9 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000 (להלן: "החוק"), ולהחזיר לידיו את הסך המוחזק בידיה, וזאת עד למתן ההחלטה בערעורו.

השניה, בקשת המשיבה לחייב את המערער להפקיד עירבון להבטחת הוצאותיה.

2.בבסיס הערעור מצויה החלטת המשיבה להשית על המערער עיצום כספי בסך 120,000 ₪ מכוח החוק, וזאת לאחר שנתפס במעבר הגבול "טאבה" ביום 19.1.15 כשברשותו 98,000 דולר אמריקאי (סכום השווה ל- 385,140 ₪), עליהם לא דיווח כמצוות סעיף 9 לחוק. בהמשך ,וביום 8.2.15 השיבה המשיבה לידי המערער סך של 63,000 דולר לאחר קיזוז סכום העיצום.

3.המערער ביקש להורות על עיכוב ביצוע תשלום העיצום הכספי והשבת הכספים המוחזקים בידי המשיבה לידיו לאור הכשלים הפרוצדוראליים הרבים אשר נפלו לטענתו בהליך טרם קבלת החלטה המשיבה. בין אלו נמנו ניהול ההליך בשפה העברית שאינה שגורה בפיו, אי העמדת החומר בעניינו לרשותו, אי רישום פרוטוקול כנדרש ועוד כהנה וכהנה.

4.המשיבה טענה בתשובתה ,כי הוראות תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, החלה על ענייננו, מכוח תקנה 19 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), התשס"ב- 2001 (להלן: "תקנות העיצום"), קובעת כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע החלטה עליה הוגש הערעור, וכך קובע גם סעיף 20 (ג) לחוק, כי אין בהגשת הערעור בכדי לעכב את תשלום העיצום הכספי . בנוסף לכך, סעיף 11 (ו) לחוק קובע כי תשלום העיצום הכספי אשר הוטל על מפר חובת הדיווח, ישולם מתוך הכספים שנתפסו אצלו. מעבר לכך ,בקשת המערער לא נתמכה בתצהיר ערוך כדין ולא הוצגה ולו ראשית ראיה להתקיימות התנאים לקיום עיכוב הביצוע ,כמו סיכויי ערעור טובים ומאזן הנוחות הנוטה לטובת עיכוב הביצוע. לדידה, מדובר בערעור על החלטה מינהלית אשר סיכוייו קלושים מאוד, ומאזן הנוחות- עת מדובר בחיוב כספי אשר המדינה צד לו- מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה.

5.לאור סיכויי הערעור שלשיטתה נמוכים כאמור, בין היתר ,הגישה המשיבה ביום 2.3.15 בקשה לקביעת עירבון להבטחת הוצאותיה כתנאי לשמיעת הערעור, בהסתמך על תקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי ומכוחן, משהוגש כתב הערעור- ייקבע סכום העירבון אשר על המערער להפקיד בבית המשפט להבטחת הוצאותיו של המשיב ואת מועד הפקדתו. למעשה לטענתה ,תקנה 427 לתקנות קובעת כי הפקדת העירבון על ידי המערער הינה בגדר חובה הבאה להבטיח כי המשיבה בערעור תוכל להיפרע מן המערער ללא צורך בניהול הליך משפטי נוסף.

6.בתגובתו טען המערער, כי הפקדת העירבון כתנאי לשמיעת הערעור מהווה פגיעה קשה בזכות הגישה לבית המשפט. לטענתו, על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות ובין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות הוצאותיו, כאשר יש לתת את הדעת באם המדובר בחיוב בעל דין בערכאה הראשונה, עת טרם נדון עניינו, ובין בעל דין המגיש ערעור- כאשר במקרה זה תביעתו כבר נדונה ונדחתה.

כמו כן, טוען המערער לשוני שבין התניית המשך התדיינות בהליך בתשלום הוצאות וקיום חיובים אשר נקבעו בפסק דינו של בית המשפט קמא ובין הטלת חובה על בעל דין להפקיד ערבות- כאשר במצב האחרון הטלת החובה צופה פני עתיד- שכן החיוב בהוצאות יבוא לעולם רק משיקבע בית המשפט בסוף ההליך כי אכן חב המערער בהוצאות המשיבה.

לעניין סכום הערובה וסוגה טוען המערער, כי על בית המשפט לנהוג במתינות בקביעת סכום הערובה תוך הבנה שאין לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום העיצום , שכן אין בית המשפט עוסק באכיפת פסקי דין. כמו כן, היה ויתברר כי המערער אינו יכול להפקיד עירבון במזומן, על בית המשפט לבחון מתן אפשרות להמרת הערובה.

עוד נטען ,כי בשלב זה אין ביהמ"ש יכול להדרש באופן מלא לסוגיית סיכויי הערעור ולכן אל לו לנהוג בענין זה באופן אוטומטי.

דיון