סבח נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח'

על המדוכה:

האם יש להיענות לבקשת המנהל המיוחד ולהורות על ביטול הענקה שבוצעה לכאורה כ-9 שנים קודם צו הכינוס או שמא החייב מכר דירתו בתום לב ובתמורה בת ערך כמשמעות דיבור זה בסעיף 96(ג)(2) לפקודה?

רקע רלבנטי

1. מאחר והמועדים השונים חשובים לצורך הכרעתי זו אביא את נקודות הציון המרכזיות הרלבנטיות למחלוקות ולהכרעה.

   1. כנגד החייב ניתן צו כינוס נכסים לבקשתו ביום 26/7/2018.

   2. כנגד החייב אושרו תביעות חוב בסך כולל של 8,891,578 ₪, כאשר הנושה העיקרית היא חברת קרנית (להלן "הנושה" או "קרנית").

   3. קרנית זכתה בפסק דין כנגד החייב ובנו בעקבות נזקי גוף שנגרמו לקטין שהורכב על טרקטורון שהיה בבעלות החייב וננהג על ידי בנו (שהיה בעת התאונה קטין אף הוא). מדובר על תאונה שהתרחשה ביום 29/5/2009. התביעה כנגד בנו של החייב וקרנית הוגשה ביום 13/9/2009 לבית המשפט המחוזי בחיפה וביום 24/3/2010 ניתן פסק דין חלקי הקובע כי על החייב ובנו לשפות את קרנית ולשלם לה כל סכום שתשלם קרנית לקטין שנפגע בתאונה. ביום 10/12/2014 ניתן פסק דין סופי באותו הליך (תיק אזרחי (מחוזי חיפה) 16976-07-19).

   4. אין חולק, כי פסק דין זה שניתן לטובת הנושה קרנית הוא עיקר ההסתבכות הכלכלית של החייב. חובותיו האחרים קטנים יחסית ואף החייב הודה בכך בחקירתו.

   5. החייב היה בעלים של נכס מקרקעין הידוע כגוש XXX חלקה XXX תת חלקה X ברחוב XXX בXXX (להלן : "המקרקעין" או "הדירה").

   6. ביום 15/10/2009 מכר החייב את הדירה למר פלוני אלמוני הוא המשיב בהליך זה, בעבור 800,000 ₪. הזכויות הועברו למשיב ביום 19/4/2010.

       

2. טענות הנאמן:

   1. הנאמן אשר ערך חקירות לחייב ולמשיב טוען כי העברת הזכויות בדירה מהחייב למשיב מהווה הענקה בטלה מכוח סעיף 96(ב) לפקודה.

   2. הנאמן טוען כי שווי עסקת המכר אינה מהווה תמורה "בת ערך", שכן הדירה נמכרה כעבור מספר שנים בסכום של 1,275,000 ₪. כלומר מדובר בעליה של 60% במחיר הדירה לעומת המחיר ששולם והדבר אינו מתיישב עם עסקת מכר בתמורה "בת ערך".

   3. הנאמן מוסיף כי לפי בדיקתו כלל לא שולמה התמורה מהמשיב לחייב. לפי בדיקותיו יש לקבוע ששולמה מתוך התמורה המוסכמת בשיעור 800,000 ₪ סך של 389,543 ₪ בלבד.

   4. לשיטת הנאמן התקיימה מערכת יחסים עסקית וחברית בין החייב לבין המשיב ועל כן המשיב ידע שהחייב מסובך בחובות. לגישתו יש להחיל החזקה שהוחלה בפסיקה לעניין הענקות בין בני משפחה גם על הצדדים כאן. ידיעת המשיב על מצבו הכלכלי הקשה של החייב, כך נטען, מביאה לכך שלא מתקיים יסוד תום הלב נדרש כדי למלט את הסכם המכר בין החייב לבין המשיב מתחולתו של סעיף 96(ב) לפקודה.

   5. לפיכך עותר הנאמן להצהיר על הסכם המכר בין החייב לבין המשיב כהענקה בטלה ולהורות למשיב להשיב לקופת הכינוס סך של 1,275,000 ₪.

       

3. טענות החייב והמשיב:

   1. החייב והמשיב מתנגדים מכל וכל לבקשה וטוענים שניהם כי מדובר בעסקת מקרקעין כשרה וכי עומדים למשיב ההגנה והסייג הקבועים בסעיף 96(ג)(2) לפקודה.

   2. החייב והמשיב טוענים כי התמורה הכספים המוסכמת בהסכם המכר שולמה במלואה מהמשיב לחייב ויש מסמכים בנקאיים המעידים על כך. העובדה כי בוצעו תשלומים במזומן מחשבון הבנק של המשיב לידי החייב אינה אמורה לשנות בהקשר זה ולכן לא ברור כיצד הנאמן מגיע למסקנה שלא שולמה מלוא התמורה החוזית.

   3. החייב והמשיב טוענים כי ההיכרות ביניהם הינה שטחית על רקע עסקי ומסחרי. החייב היה מוכר מכונות שונות (ייצור צמר גפן מתוק, תנורים, הכנת פופקורן) ואילו המשיב עוסק בייצור ציוד למסעדות. המשיב טוען כי ההתקשרות שלו עם החייב הייתה מועטה ומוצריו היוו לכל היותר 1% ממחזור עסקיו. שני הצדדים טוענים כי לא היה ביניהם קשר חברי אלא עסקי בלבד. לדברי המשיב, החייב פרסם הבית למכירה ופנה אליו הן במישרין והן באמצעות צדדי ג' כדי לעניין אותו ברכישתו.

   4. החייב טוען כי מצבו הכלכלי היה קשה עוד טרם התאונה והגשת התביעה על ידי קרנית שכן הוא חייב כספים לספקים וכן הסתבך בשל בניית הבית ולא הצליח להפיק טופס 4.

   5. המשיב מוסיף כי על עניין התאונה ידע מהחייב רק לאחר רכישת המקרקעין וכל שידע הוא על מצוקה תזרימית אצל החייב. קושי תזרימי מסוים הינו דבר שכיח בעסקים בכלל ובעסקי המסעדנות בפרט, כך שהמשיב טוען שעניין זה לא אמור היה "להדליק אצלו נורה אדומה" באשר למצבו או היעדר יכולת הפירעון של החייב.

   6. החייב טוען כי בשל לחציו הכלכליים מכר את הדירה במחיר נמוך יחסית הואיל ולא יכול היה להמתין ולקבל מחיר גבוה יותר אך אם היה ממתין יכול היה לקבל תמורה של מיליון שקלים. מכל מקום לדבריו המחיר משקף את שווי הבית דאז לאור מצבו הפיזי של הבית, הצורך בשיפוצו, בהסדרת טופס 4 ובהשקעות נוספות – עניינים שהמשיב לקח על עצמו במסגרת הסכם המכר ועל כן התמורה המופחתת לכאורה.

   7. המשיב טוען אף הוא כי התמורה ששולמה היא תמורה לפי שווי שוק של הבית אליה הגיעו הצדדים לאחר משא ומתן עיקש במהלכו הציע המשיב מספר הצעות לרכישת הנכס שלא התקבלו על ידי החייב. המשיב הוסיף כי שר שירותי שמאי שהגיש חוות דעת מטעמו ממנה עולה כי שווי העסקה היה סביר בנסיבות העניין. לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנאמן והוא אינו יכול לסתור את קביעות השמאי לעיל. לכן מדובר במקרה בו הוכחה תמורה "בת ערך" בגין המכר.

   8. החייב והמשיב טוענים לשיהוי רב שכן העסקה היא משנת 2009 והבקשה הוגשה כעבור 13 שנים, כאשר כבר בשנת 2019 ידע הנאמן מהחייב ומקרנית על עסקת המכר.

       

       

      דיון והכרעה

4. המסד הנורמטיבי לדיון בבקשת ביטול הענקה קבוע בסעיף 96 לפקודה שזו לשונו:

   "(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

   (ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

   (ג)"הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

   (1)בשל נישואין ולפניהם;

   (2)לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

   (3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

    

5. פסק הדין המנחה המנתח את הוראת סעיף 96 לפקודה לעיל ידוע בשם הלכת שילר (ראו ע"א 5709/99 לוין נ' עו"ד שילר, פ"ד נה(4) 925 (2001) להלן "הלכת שילר"). בהלכת שילר שב ומסביר בית המשפט העליון את הרציונל בבסיס סעיף 96 לפקודה בדבר ביטול הענקות באומרו כי מטרת הסעיף היא לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו, כך נכתב, הוא בתמצית כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל, הענקת נכס על ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שבאותו סעיף (עמ' 938-939 להלכת שילר).

    

6. עוד נקבע בהלכת שילר כי ההענקה לפי סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות. תמצית רציונל ביטול ההענקות היא בכך שבפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (שם בעמ' 939).

7. על פי כלל "הייחוס לאחור" נכסי החייב מוקנים לנאמן החל ממועד מעשה פשיטת הרגל (לפי סעיף 84 לפקודה). שישה מעשי רגל מנויים בסעיף 5 לפקודה ולעניינו עצם הגשת בקשת צו כינוס נכסים יכול בהחלט להיחשב למעשה פשיטת הרגל (ראו סעיף 5(4) לפקודה).

    

8. גם אם הנכס מושא ההענקה הועבר על ידי הצד שקיבל את ההענקה, לצד ג', קובעת הלכת שילר, כי המושג "נכסים" שבסעיף 1 לפקודה כולל נוסף על מקרקעין ומיטלטלין גם כספים מכל הגדר שהוא בין הווה ובין עתידיים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם. בית המשפט העליון קבע מפורשות באותה הלכה כי ניתן לבטל הענקה גם ביחס לגלגוליו של נכס, כגון תקבולי מכירתו בכסף או נכס חילופי שנרכש מהם (ראו שם בעמ' 946-947).

    

9. עד כאן לעניין הרציונל והרעיון הטמון בבסיס הוראת סעיף 96 לפקודה. כעת אדרש לפסיקה הרלבנטית לשני הסעיפים הפרטניים שיש לבחון התקיימות תנאיהם: סעיף 96(ב) וסעיף 96(ג)(2) לפקודה.

    

10. סעיף 96(ב) לפקודה דן בסיטואציה שבגדרה ההענקה בוצעה בתוך פרק זמן שבין שנתיים ועד 10 שנים קודם שהמעניק (קרי החייב) נעשה פושט רגל. יחד עם זאת, ככל שהחייב היה בעל כושר פירעון גם בלעדי הנכס המועבר הרי שההענקה לא תהיה בטלה כלפי הנאמן.

     

11. בנוסף ואפילו לא היה החייב בעל כושר פירעון בעת ביצוע ההענקה, עדיין ההענקה לא תיחשב בטלה אם מתקיים אחד החריגים הקבועים בסעיף 96(ג)(2) לפקודה ולעניינו מדובר בהענקה לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת ערך. יוער כי מספיק שמתקיים אחד החריגים כדי "למלט" את העסקה בין החייב לבין צד ג' מכך שתיחשב להענקה בטלה.

     

12. מבחינת נטל ההוכחה, הוא מוטל על הנאמן. עם זאת נקבע בפסיקה כי מאחר שמדובר ביסודות שליליים "כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו" (הלכת שילר בעמ' 950 וכן ראו ע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ (נבו, 16/8/2015 בפסקה 21). הרציונל לכך היא הנחיתות האינפורמטיבית האינהרנטית שיש לנאמן ביחס לחייב (ראו ע"א 6715/18 פלונית נ' כונס הנכסים הרשמי (נבו 13/4/2021)).

     

     

13. כן נקבע, כי דרישת תום הלב משמעה כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס לידיו כי המעניק מצוי בקשיים כלכליים, וכי הוצאת הנכס מידיו עלולה לפגוע בנושי המעניק (ענייןנאור לעיל, בפסקה 20 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור).

     

14. המונח "תמורה בת-ערך", פורש בפסיקה כך שלא נדרש שתתקיים שקילות מלאה בין הנכס שהוענק לתמורה שניתנה בגינו, וכי די בתמורה מסחרית סבירה בנסיבות העניין (ראו ע"א 5779/92בנק הפועלים בע"מ (סניף נס ציונה) נ' אירון חברה לניהול והחזקות בע"מ, (נבו 13/10/1994)).

     

15. זה המקום לציין כי עיון בפסיקה מלמד כי ברוב המכריע של המקרים שהובאו לפתחם של בתי המשפט מדובר היה בהענקות בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה, בני זוג שערכו הסכמי גירושין וכיו"ב. מיעוט המקרים שנדון מתייחס לצדדי ג' ללא קרבה שכזו. הדברים מוסברים בפסק דין שניתן בפש"ר (ת"א) 1403/06 עו"ד זהר גרינברג נ' שיר בן חיים (נבו, 16/1/2012) אשר הובא בסיכומי המשיב. באותו עניין נדרש בית המשפט להבחנה בין עסקאות בין קרובי משפחה לבין עסקאות בין אנשים אקראיים ומסביר כי חייבים אינם נוטים לפגוע בנושיהם באמצעות מסירת רכוש לאדם אקראי מהרחוב וניסיון החיים והשכל הישר מלמד כי בדרך כלל חייבים יעדיפו את בני משפחתם וידידים קרובים או שותפים עסקיים על פני הנושים. על כן שומה על בתי המשפט לנהוג זהירות יתר כאשר מדובר בטענות להענקה כלפי צדדי ג' שאינם קרובי משפחה או חברים קרובים.

     

16. לאחר הנחת המסד הנורמטיבי ניגש לעובדות ולראיות שלפניי.

     

17. יש לפתוח במועדים: מועד עריכת הסכם המכר בין החייב לבין המשיב הוא 15/10/2009. מועד מתן צו הכינוס הוא 26/7/2018. כלומר מדובר בעסקה שנערכה כ-9 שנים קודם צו הכינוס.

     

18. משעברנו משוכה זו ניגש לשאלת כושר הפרעון של החייב ; בנקודה זו מבקש המשיב להבחין בין קושי תזרימי נקודתי של החייב לבין קושי מאזני וחדלות פרעון כמשמעות דיבור זה בפסיקה. אני מוצא קושי רב בטיעון זה של המשיב. הרי הוא טוען שכלל לא ידע את פרטי מצוקתו הכלכלית של החייב (ומודה בכך בסיכומיו), כיצד זה פתאום כעת בטענות כנגד ביטול ההענקה הוא יודע להצביע על מצוקה תזרימית נקודתית? מוטב היה לו שלא היה מעלה טיעון זה כלל.

     

19. בנוסף, דברי ב"כ החייב בדיון למעשה סתמו הגולל על סוגיית כושר הפרעון של החייב ולימדונו כי לא מדובר במצוקה תזרימית נקודתית אלא בחייב שהיה בקשיים כלכליים אישיים וכספיים אשר נדרש למכור את הבית כדי לשלם חובות (לרבות לשוק האפור...) ולו באופן חלקי. שכן היה לא אחר מאשר ב"כ החייב שהודה כי החייב הסתבך עסקית וכלכלית בשל בניית הבית וחובות לגרושתו ועל כן פעל למכור את הבית, ובמהירות. ללמדנו, כי ללא מכירת הבית לא יכול היה החייב לפרוע את חובותיו (ללא קשר לחוב כלפי קרנית) וראו בעמ' 16 לפרוטוקול. גם האופן בו קיבל החייב את כספי התמורה (בחלקם) במזומן בשל בעיות בחשבון הבנק מלמד על היעדר כושר פרעון ולא על "קושי תזרימי נקודתי". ב"כ החייב טוען שהחייב לא היה חדל פרעון ובאותה נשימה אומר שהחייב מכר את הבית כדי לסלק חובות (ראו גם סעיף 14 לתגובת החייב לבקשה). משמע – ללא הנכס הוא לא היה בר כושר פרעון ואין צורך עוד להרחיב בעניין זה בייחוד לאור העובדה שהנטל בעניין זה עבר למשיב והוא לא עמד בו. משאלו דברי ב"כ החייב אין צורך להידרש לשאלה הנוגעת לסמיכות זמנים בין מכירת הדירה לבין החוב שנוצר בפוטנציה כלפי קרנית.

     

20. משקבעתי כי החייב לא היה בעל כושר פרעון בעת ביצוע ההענקה, יש להידרש לשני הסייגים הקבועים בסעיף 96(ג)(2) לפקודה שאם מתקיים אחד מהם, הרי שההענקה לא תהיה בטלה כלפי הנאמן.

     

21. סייג תם הלב: ההיכרות בין המשיב לבין החייב לא הייתה היכרות עמוקה ואיני מוצא בטענות ובחקירות שביצע הנאמן בהקשר זה ראיה אחרת. מדובר בשני אנשים שהתגוררו במקומות מרוחקים זה מזה והמשותף להם היה עיסוק באותו תחום עסקי (ייצור תנורים ו/או ציוד למסעדות). המשיב טוען כי החייב היה מעין ספק זוטר שלו שסיפק תנורי פיצה ומכונות של צמר גפן מתוק אך לא הייתה היכרות מעבר לכך.

     

22. הנאמן מסתמך בהקשר זה לא מעט על סתירה שעלתה בעדות החייב בחקירה בפניו, שכן בתחילה החייב מוסר כי אינו מכיר את המשיב ולאחר מכן מוסר שהייתה ביניהם היכרות. החייב תיקן דבריו ומסר הסבר שמניח את דעתי. אני מקבל טענתו כי לא הבין עד תם את שאלת הנאמן כאשר דובר על היכרות מוקדמת וככל הנראה סבר שנשאל על קרבה. החייב תיקן עצמו והסביר שהוא הכיר את המשיב 8-10 שנים קודם העסקה. החייב ביקש שהנאמן יציג הקלטת החקירה וזו לא הוצגה. גם אם החייב כיזב בחקירתו הראשונה ואכן הייתה היכרות מוקדמת בינו לבין המשיב עליה לא דיווח לנאמן אני מתקשה להסיק מכך קיומם של יחסי קרבה מיוחדים בין החייב למשיב ולא כל שכן יחסי קרבה שבגינם זכה המשיב לרכוש נכס מקרקעין במחיר מופקע, מופחת או בנזיד עדשים כנטען. אדגיש כי אף הנאמן טוען למערכת יחסים עסקית (לא חברית) וראו בעמ' 9 שורה 31 לפרוטוקול.

     

23. סייג תמורה בת ערך: למשיב התנגדות נחרצת כנגד טענות הנאמן בשאלת היות התמורה בגין הדירה ראויה. וזאת כל כך מדוע? משום שבדיון הראשון בבקשת ההענקה אומר הנאמן לפרוטוקול בעמ' 5 שורה 3 "לשאלת בית המשפט לגבי התמורה אין לנו טענות לעניין שווי המכירה". עוד עולה מאותו דיון כי מה שהטריד את הנאמן היא השאלה אם בכלל שולמה תמורה ולא גובה או סכום התמורה שנקבע בחוזה. על כן לכאורה אם הוכחת תשלום תמורה טוען המשיב, כי הנאמן מושתק ומנוע מלהעלות כעת טענות חדשות ולחזור בו מהסכמתו לשווי החוזי של העסקה ככזה המשקף תמורה בת ערך. גם בהחלטה בדיון מיום 9/11/21 נקבע כי על הנאמן למצות בדיקותיו בעניין תשלום התמורה ולא נאמר דבר לעניין גובה התמורה החוזי הנטען. אני סבור שיש לקבל בהקשר זה טענות ב"כ המשיב ולא היה מקום לאפשר פתיחת סוגיית גובה התמורה הנטענת בדיון האחרון בוודאי לא מבלי שהנאמן פונה לבית המשפט בבקשה מסודרת ועותר לבטל את הסכמתו הדיונית לשווי החוזי הנטען של הדירה.

     

24. בנוסף, כאמור הפסיקה העוסקת בשאלת "תמורה בת ערך" מדבר על תמורה סבירה מבחינת תנאי השוק. במקרה שלפניי המשיב צירף חוות דעת שמאית והסברים שונים מדוע שווי הדירה היה נמוך יחסית עת נרכשה לעומת השווי עת נמכרה על ידו כעבור תקופת מה. בחוות הדעת השמאית מטעם המשיב צויין כי שווי הבית לפי מצבו במועד עסקת המכר (15/10/2009) הוא בשיעור של כ-1,025,000 ₪. אלא שמצב הדירה לא היה מושלם אלא היא הייתה ברמת גמר חלקית ולהערכת השמאי רמת הגמר הייתה 80%. בנוסף מדובר הייתה בעסקת מזומן. לכן טוען המשיב, כי התמורה הייתה לחלוטין שוות ערך לשווי הנכס האמיתי עת נרכש. באשר למכירה במועד מאוחר יותר בעבור 1,275,000 ₪ נטען כי המשיב ביצע עבודות גמר, הנפקת טופס 4 (שאין חולק שניתן רק שנתיים לאחר העסקה ביום 4/7/11) והוצאת היתר בניה וכי חלה האמרת מחירים בשוק הנדל"ן בשנת 2009 -2010 בשיעור של 21% שאפשרה מכירת הדירה במחיר גבוה יותר. גם בנקודה זו אני נוטה לקבל הסברי המשיב ולא את טענות הנאמן. מה גם שהשמאי לא נחקר וחוות דעתו לא נסתרה. בחוות דעת השמאי צוין כי כאשר הדירה נמכרה היא כלל לא הייתה מאוכלסת לאור העובדה שלא בוצעו עבודות גמר והבית לא היה ראוי למגורים (עמ' 9, 19 לחוות הדעת השמאית הגם שהיא מבוססת על הנחות רבות ולא על ידיעה או התרשמות אישית ממצב הנכס שכן מדובר בבחינה למפרע של מצב הדברים אך הנאמן יכול היה להעיד האדריכל של הבית ולא עשה כן).

     

25. אציין עוד בהקשר זה כי אין טענה ולא כל שכן הוכחה או ראשית הוכחה לעסקה סיבובית שבגדרה כספי עסקת המכר בין החייב לבין המשיב הושבו לחייב או כי הוא קיבל בהמשך כספים ממכירת הבית על ידי המשיב לצד ג'. דברים אלה מתיישבים עם הלחץ הכלכלי בו היה שרוי החייב אותה עת אשר הביא אותו למכור הדירה במהירות במצבה כמו שהיא.

     

26. מכאן לשאלה האם התמורה שולמה אם לאו. המשיב טוען כי התמורה בסך 800,000 ₪ שולמה באמצעות סילוק משכנתא בסך 309,000 ₪, המחאה בנקאית בסך של 80,000 ₪ מיום 15/10/2009, תשלום בסך 200,000 ₪ ביום 20/10/2009 בהמחאה, 170,000 ₪ ששולמו ביום 1/11/2009 בהמחאה ועוד 40,500 ₪ ששולמו באמצעות המחאה שהועברה לב"כ של החייב דאז עד לקבל אישור מסים. הנאמן הביע ספק בעניין זה בביצוע התשלום לאור העובדה שהחייב משך במזומן חלק מכספי התמורה מסניף הבנק של המשיב. סבורני כי לאחר המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט אין חולק כי הוכח שנמשכו מחשבון הבנק של החייב מלוא כספי התמורה בסך של 800,000 ₪. משכך וכאשר אין מדובר ביחסי קרבה מיוחדים בין המשיב לבין החייב, לא נטען למערכת יחסים חברית אלא עסקית, הרי שהשאלה אם הכספים הופקדו במלואם על ידי החייב לחשבון הבנק שלו או יש לו אסמכתאות מה נעשה בכספים היא לא שאלת המפתח. החוק דורש הוכחת תשלום תמורה והמשיב שהוא הנענק מוכיח זאת. מדוע עליו להידרש להוכיח מה עשה החייב בכספים אלה? אני מקבל בנסיבות העניין דברי החייב והמשיב כי החייב למעשה פדה את ההמחאה הבנקאית מטעם המשיב במזומן בסניף הבנק וסבורני כי גם בתנאי של "תמורה בת ערך" המשיב עמד.

     

27. בסיכומו של דבר ניתן לקבוע כך: החייב ביצע עסקת מכר מקרקעין עם המשיב כאשר הוא לא היה בעל כושר פרעון. עם זאת לא מדובר בהענקה בטלה כלפי הנאמן כיוון שלא עלה בידו להוכיח שמדובר בעסקה שנעשתה עם קונה שלא בתם לב או כי לא שולמה תמורה. מדובר בעסקה בין זרים עם היכרות על רקע עסקי. החייב אמנם היה בקשיים כלכליים אך המשיב ביצע עמו עסקה בתם לב מתוך שיקול עסקי טהור מבחינתו לשלם כמה שפחות עבור הנכס ולהשיא התמורה שהוא מקבל. המשיב הוכיח שהוצאו מחשבון הבנק שלו מלוא כספי התמורה. התמורה עצמה היא סבירה בנסיבות העניין. לפיכך ומשמתקיימים 2 הסייגים שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה, אני רואה לנכון לדחות את בקשת הנאמן לביטול הענקה.

     

28. פוסק הוצאות ההליך לטובת המשיב בסך 5000 ₪ מקופת הכינוס.

     

    ניתנה היום, י"ג חשוון תשפ"ג, 07 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.