אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מ' ואח' נ' רשות האוכלוסין -מדינת ישראל

מ' ואח' נ' רשות האוכלוסין -מדינת ישראל

תאריך פרסום : 21/05/2018 | גרסת הדפסה

בית משפט לעניינים מנהליים ירושלים

15/05/2018
בפני השופט:
אברהם רובין

- נגד -
המערערות:
1. א.מ.
2. מ.ס.

המשיבה:
רשות האוכלוסין -מדינת ישראל
החלטה
 
  1. לפניי בקשה שכותרתה: "בקשת אורכה להגשת ערעור ובקשה בהולה לצו ארעי עד להחלטה בערר". במבוא לבקשה נכתב כי: "בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת לתת אורכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים מס' ערר 1860/18 אשר ניתן בהעדר הצדדים ביום 7.12.2017".

  2. פשיטא, שהאמור במבוא לבקשה איננו מדויק, בלשון המעטה, כיוון שלא יתכן כי בערר שנפתח בשנת 2018 ניתנה החלטה בשנת 2017. מעיון בנספחי הבקשה עולה כי כוונת המערערות היא, ככל הנראה, לבקש ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 7/12/17 בערר 2191/16 (נספח א' לבקשה).

  3. מעיון בבקשה ובנספחיה עולה התמונה הבאה;

    המערערת 2 היא עובדת זרה אשר לפי הטענה סועדת את המערערת 1 בשל מצבה הרפואי הקשה. המערערת 2 נכנסה לראשונה לישראל בשנת 2007 על בסיס אשרת עבודה בתחום הסיעוד. עד לשנת 2014 טפלה המערערת 2 בפלונית. עם סיום הטיפול בפלונית התבקשה הארכת רישיונה לצורך טיפול באלמוני. ביום 4.2.16 נרשמה העסקתה של המערערת 2 אצל אותו אלמוני, זאת בעקבות החלטת שר הפנים מחודש דצמבר 2015 לאשר בקשות הומניטריות של מטופלים סיעודיים שהוגשו עד ליום 12.1.14.

    ביום 31.3.16 הסתיימה העסקתה של המערערת 2 אצל אותו אלמוני. חרף זאת נותרה המערערת 2 בישראל ללא היתר, כאשר רק ביום 30.5.16 הגישה המערערת 1 בקשה למתן רישיון למערערת 2 לשהות בישראל לצורך הטיפול בה.

    בקשת המערערת 1 נדחתה על הסף בנימוק שאין להאריך את רישיונו של מי שרישיונו הוארך בעבר לצורך טיפול סיעודי במטופל אחר.

    על החלטת הדחייה הגישו המערערות ערר לבית הדין לעררים (ערר 2191/16).

    ביום 7.12.17 ניתן פסק דין בערר, בגדרו נדחה הערר בנימוק לפיו לנוכח הוראת סעיף 3א (ב1) (1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, שר הפנים איננו מוסמך להאריך את רישיונו של מי שרישיונו הוארך בעבר לצורך טיפול במטופל אחר. כמו כן, ציין בית הדין כי הוצג בפניו, במעמד צד אחד, מידע לפיו המערערת 2 כלל לא טפלה במערערת 1, אלא שלמה לה מדי חודש בחודשו תמורת: "שימוש שקרי בהיתר הסיעודי שבאמתחתה" (פסקה 33 לפסק הדין).

    על פסק דינו של בית הדין לא הגישו המערערות ערעור מינהלי, אלא הן הגישו ערר שמספרו 1860/18. ביום 15.2.18 ניתנה החלטת בית הדין לפיה הליכי גירושה של המערערת 2 מהארץ יעוכבו עד להחלטה אחרת.

    ביום 3.5.18 נעצרה המערערת 2 והושמה במשמורת. באותו יום אף ניתן פסק דין בערר 1860/18, בגדרו נדחה הערר על הסף לנוכח פסק הדין שניתן בערר הקודם ואשר הפך חלוט בינתיים.

    ביום 9.5.18 הגישו המערערות בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 3.5.18. מהלך זה איננו ברור, שכן גם המערערות מודות כי הגשת הערר בתיק 1860/18 הייתה שגויה (סעיף 19 לבקשה שלפניי). מכל מקום, בהחלטה מיום 9.5.18 קבע בית הדין כי המשיבה תגיב לבקשה לביטול פסק הדין, וכי במקביל יעוכבו הליכי הרחקתה של המערערת 2 מהארץ. בהחלטה נוספת מיום 10.5.18 הבהיר בית הדין כי בשלב זה תישאר המערערת 2 במשמורת.

    בעקבות ההחלטה הנוספת הגישו המערערות לבית הדין בקשה לעיון חוזר , וביום 10.5.18 דחה בית הדין את הבקשה.

    אחר הדברים האלה הגישו המערערות ביום 14.5.18 את הבקשות שלפניי להארכת המועד להגשת ערעור ולמתן צו זמני וצו ארעי אשר יורה על שחרורה של המערערת 2 מהמשמורת בה היא נתונה, ויאסור על נקיטת הליכים להרחקתה מהארץ.

  4. דין הבקשה למתן צו ארעי המורה על שחרור המערערת 2 להידחות, ודין הבקשה למתן צו ארעי אשר יאסור על הרחקתה של המערערת 2 מהארץ להתקבל. הבקשה הוגשה לאחר שהמערערת 2 נעצרה והושמה במשמורת. פסק הדין אשר בעקבותיו הושמה המערערת 2 במשמורת ניתן ביום 7.12.17 - חודשים ארוכים לפני המעצר. במצב דברים זה תכליתו המעשית של הצו המבוקש בדבר שחרורה של המערערת 2 איננה להקפיא מצב קיים, אלא לשנותו. בית המשפט אמנם מוסמך ליתן צווים זמניים המשנים מצב קיים ברם הנטייה היא שלא לעשות כן אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. אני ער לטענות המערערת 1 לפיה מאזן הנוחות מחייב את מתן הצו לנוכח מצבה הרפואי הסיעודי, אך אציין, כי כאמור בפסק דינו של בית הדין לעררים, הוצג בפניו מידע לפיו המערערת 2 כלל לא מטפלת במערערת 1. כמו כן אציין, בכל הזהירות המתבקשת ובאופן לכאורי בלבד, כי מבחינה משפטית סיכויי הערעור לא נראים גבוהים במיוחד, זאת לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 3 א (ב1) (1) לחוק הכניסה לישראל (ראו – עמ"נ 39980-12-15 ראובן נ' משרד הפנים [פורסם בנבו] (20.12.15)). עם זאת, יש מקום לתת צו ארעי לפיו לא יינקטו הליכים להרחקת המערערת 2 מהארץ, שכן אם לא יינתן צו שכזה והמערערת 2 תורחק מהארץ, אזי לא יהיה טעם מעשי בקיום דיון בערעור.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ