מעיון בבקשה ובנספחיה עולה התמונה הבאה;
המערערת 2 היא עובדת זרה אשר לפי הטענה סועדת את המערערת 1 בשל מצבה הרפואי הקשה. המערערת 2 נכנסה לראשונה לישראל בשנת 2007 על בסיס אשרת עבודה בתחום הסיעוד. עד לשנת 2014 טפלה המערערת 2 בפלונית. עם סיום הטיפול בפלונית התבקשה הארכת רישיונה לצורך טיפול באלמוני. ביום 4.2.16 נרשמה העסקתה של המערערת 2 אצל אותו אלמוני, זאת בעקבות החלטת שר הפנים מחודש דצמבר 2015 לאשר בקשות הומניטריות של מטופלים סיעודיים שהוגשו עד ליום 12.1.14.
ביום 31.3.16 הסתיימה העסקתה של המערערת 2 אצל אותו אלמוני. חרף זאת נותרה המערערת 2 בישראל ללא היתר, כאשר רק ביום 30.5.16 הגישה המערערת 1 בקשה למתן רישיון למערערת 2 לשהות בישראל לצורך הטיפול בה.
בקשת המערערת 1 נדחתה על הסף בנימוק שאין להאריך את רישיונו של מי שרישיונו הוארך בעבר לצורך טיפול סיעודי במטופל אחר.
על החלטת הדחייה הגישו המערערות ערר לבית הדין לעררים (ערר 2191/16).
ביום 7.12.17 ניתן פסק דין בערר, בגדרו נדחה הערר בנימוק לפיו לנוכח הוראת סעיף 3א (ב1) (1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, שר הפנים איננו מוסמך להאריך את רישיונו של מי שרישיונו הוארך בעבר לצורך טיפול במטופל אחר. כמו כן, ציין בית הדין כי הוצג בפניו, במעמד צד אחד, מידע לפיו המערערת 2 כלל לא טפלה במערערת 1, אלא שלמה לה מדי חודש בחודשו תמורת: "שימוש שקרי בהיתר הסיעודי שבאמתחתה" (פסקה 33 לפסק הדין).
על פסק דינו של בית הדין לא הגישו המערערות ערעור מינהלי, אלא הן הגישו ערר שמספרו 1860/18. ביום 15.2.18 ניתנה החלטת בית הדין לפיה הליכי גירושה של המערערת 2 מהארץ יעוכבו עד להחלטה אחרת.
ביום 3.5.18 נעצרה המערערת 2 והושמה במשמורת. באותו יום אף ניתן פסק דין בערר 1860/18, בגדרו נדחה הערר על הסף לנוכח פסק הדין שניתן בערר הקודם ואשר הפך חלוט בינתיים.
ביום 9.5.18 הגישו המערערות בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 3.5.18. מהלך זה איננו ברור, שכן גם המערערות מודות כי הגשת הערר בתיק 1860/18 הייתה שגויה (סעיף 19 לבקשה שלפניי). מכל מקום, בהחלטה מיום 9.5.18 קבע בית הדין כי המשיבה תגיב לבקשה לביטול פסק הדין, וכי במקביל יעוכבו הליכי הרחקתה של המערערת 2 מהארץ. בהחלטה נוספת מיום 10.5.18 הבהיר בית הדין כי בשלב זה תישאר המערערת 2 במשמורת.
בעקבות ההחלטה הנוספת הגישו המערערות לבית הדין בקשה לעיון חוזר , וביום 10.5.18 דחה בית הדין את הבקשה.
אחר הדברים האלה הגישו המערערות ביום 14.5.18 את הבקשות שלפניי להארכת המועד להגשת ערעור ולמתן צו זמני וצו ארעי אשר יורה על שחרורה של המערערת 2 מהמשמורת בה היא נתונה, ויאסור על נקיטת הליכים להרחקתה מהארץ.
דין הבקשה למתן צו ארעי המורה על שחרור המערערת 2 להידחות, ודין הבקשה למתן צו ארעי אשר יאסור על הרחקתה של המערערת 2 מהארץ להתקבל. הבקשה הוגשה לאחר שהמערערת 2 נעצרה והושמה במשמורת. פסק הדין אשר בעקבותיו הושמה המערערת 2 במשמורת ניתן ביום 7.12.17 - חודשים ארוכים לפני המעצר. במצב דברים זה תכליתו המעשית של הצו המבוקש בדבר שחרורה של המערערת 2 איננה להקפיא מצב קיים, אלא לשנותו. בית המשפט אמנם מוסמך ליתן צווים זמניים המשנים מצב קיים ברם הנטייה היא שלא לעשות כן אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. אני ער לטענות המערערת 1 לפיה מאזן הנוחות מחייב את מתן הצו לנוכח מצבה הרפואי הסיעודי, אך אציין, כי כאמור בפסק דינו של בית הדין לעררים, הוצג בפניו מידע לפיו המערערת 2 כלל לא מטפלת במערערת 1. כמו כן אציין, בכל הזהירות המתבקשת ובאופן לכאורי בלבד, כי מבחינה משפטית סיכויי הערעור לא נראים גבוהים במיוחד, זאת לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 3 א (ב1) (1) לחוק הכניסה לישראל (ראו – עמ"נ 39980-12-15 ראובן נ' משרד הפנים [פורסם בנבו] (20.12.15)). עם זאת, יש מקום לתת צו ארעי לפיו לא יינקטו הליכים להרחקת המערערת 2 מהארץ, שכן אם לא יינתן צו שכזה והמערערת 2 תורחק מהארץ, אזי לא יהיה טעם מעשי בקיום דיון בערעור.