מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' אינטרגאמא נכסים (1961) בע"מ

לפניי ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית הרצליה מיום 7.6.2017 (להלן: "הוועדה" ו"ההחלטה" בהתאמה). השאלה העיקרית לדיון הינה האם רשאית העירייה להטיל ארנונה על חלק מנכס בניגוד לפסק דין חלוט של בית המשפט לעניינים מנהליים שלשיטתה הינו שגוי, וזאת מבלי שהיה כל שינוי נסיבות, אלא אך משום שחלפה שנת מס ובהתאם – הוטלה ארנונה מחדש; שאלה נוספת היא מה הסיווג הראוי של מרפסת גג שלא נעשה בה שימוש, האם לפי הסיווג העיקרי של הנכס (כטענת מנהל הארנונה וקביעת ועדת הערר) או לפי הסיווג הזול ביותר הקיים בצו הארנונה (כטענת המשיבה והמערערת שכנגד – חב' אינטרגאמא נכסים (1961) בע"מ (להלן: "החברה")).

אקדים מסקנה לניתוח ואציין כי בהתאם להלכה הפסוקה – בהעדר שינוי מדיניות, נסיבות או עובדות, הרשות אינה רשאית לחייב במס בניגוד לפסק דין חלוט בעניינו של נישום, ולפיכך לא מצאתי להתערב בהחלטת ועדת הערר שקבעה שבהעדר שינוי נסיבות יש לחייב בהתאם לפסק הדין; כך גם לא מצאתי שנפל פגם בהחלטתה בכל הקשור עם הסיווג הראוי למרפסת.

רקע והליכים קודמים

החברה מחזיקה בבניין בסיווג תעשייה, אשר נבנה על ידה באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, ברח' הסדנאות 1 בהרצליה (להלן: "הנכס"). בין היתר כולל הנכס מרפסת מרוצפת היוצאת מהקומה העליונה בבניין בגודל 720 מ"ר, ומקלט בגודל של כ-341 מ"ר. בסוף שנת 2011 הוסיפה העירייה לחיוב הארנונה של המשיבה את שטחי המרפסת והמקלט וחיוב דומה נעשה גם בשנים 2012 ו-2013. [יצוין, כי לחיוב הוספו גם שטחים נוספים וכן היו לצדדים טענות שונות במסגרת ההליכים הקודמים, אולם כל אלה אינם מעניינה של הערעור דנן ולא מצאתי צורך להרחיב בהם].

על החיובים בשנים 2011-2012 ו-2013 הגישה המשיבה למנהל הארנונה השגות שנדחו. על החלטות מנהל הארנונה הוגשו עררים לוועדת הערר, בהם טענה המשיבה כי לעניין המרפסת – אין לחייבה כיוון שלא נעשה בה כל שימוש; ולעניין המקלט – אין לחייבו כיוון שהוא מיועד לשעת חירום. ועדת הערר קבעה לעניין המרפסת – כי לא נעשית בה כל פעילות ולכן לא מתקיים מרכיב ה"שימוש" בנכס ואין לחייבה; ולעניין המקלט – כי הגדרת "שטח מבנה" בס' 8 לפרק המבוא בצו הארנונה (להלן: "ס' 8 לצו") כולל את כל השטח הבנוי, ושטח המקלט מהווה חלק בלתי נפרד ממנו ויש לחייבו (עררים 60/12 ו-72/13, החלטה מיום 25.12.2013).

על החלטת ועדת הערר הוגשו ערעורים הן מטעם המשיבה (בקשר לחיוב המקלט), והן מטעם מנהל הארנונה (בקשר להעדר חיוב המרפסת). בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט יפרח) הפך את החלטת ועדת הערר וקבע כדלקמן: באשר למרפסת – קבע שמדובר במרפסת בלתי מקורה, מרוצפת שבצמוד לה וללא הפרדה מפלסית מצויים משרדי הנישום והיא חלק בלתי נפרד מהמשרדים בקומה העליונה בבניין, ולכן המרפסת נכנסת בגדרי סעיף 8 לצו. ביהמ"ש קבע שהמבחן הוא פונטציאל השימוש, וכיוון שניתן לעשות שימוש במרפסת חלה חובת תשלום ארנונה בגינה; באשר למקלט – קבע כי קיים אינטרס ציבורי שמקלט ישמש לשעת חירום ויהיה ראוי ומוכן לשמש למטרתו, ומעת שאין ראיות שנעשה במקלט שימוש בפועל, די בכך כדי למנוע חיוב בארנונה בגינו, אף שהוא חלק בלתי נפרד מהמבנה ונכנס לגדרי ס' 8 לצו (עמ"נ (ת"א) 56524-02-14 מנהל הארנונה של עיריית הרצליה נ' אינטרגאמא נכסים בע‏"מ (11.12.2014) [להלן: "פסק הדין"]).

על פסק הדין הגישו הצדדים בקשות רשות ערעור. בית המשפט העליון דחה את הבקשות כדלקמן: באשר למרפסת – קבע כי ככלל אין עילה למתן רשות ערעור כשמדובר בשאלה יישומית באופייה, וקביעת בית המשפט שהמרפסת נכנסת לגדר צו הארנונה נוגעת למאפייני הנכס ולסיווגו לפי צו הארנונה ותחומה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה; באשר למקלט – קבע כי "אף לו הנחתי לצורך הדיון, ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין, כי קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים לעניין החיוב בגין מקלט מנוגדת להוראות צו הארנונה הרלוונטי, הלכה היא עמנו כי טעות ביישום הדין אינה מצדיקה לבדה מתן רשות ערעור ... משכך, בשים לב לאמת המידה להתערבות בית משפט זה ב"גלגול שלישי" בשאלות הנוגעות לסיווג נכס, לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בפסק הדין קמא". (בר"מ 201/15 מנהל הארנונה של עיריית הרצליה נ' אינטרגאמא נכסים (1961) בע"מ (22.04.2015)).

בשנת 2014, לאחר מתן החלטת ועדת הערר וטרם מתן פסק הדין, הוציאה העירייה לחברה שומת ארנונה מתוקנת התואמת את החלטת ועדת הערר, שכללה את שטח המקלט (הצדדים לא הבהירו האם חויב גם שטח המרפסת). החברה הגישה השגה שנדחתה וכן ערר ובמסגרתו טענה, בדומה לטענותיה בערעור המנהלי (ס' 39-44 לנספח 6 בתיק המוצגים של מנהל הארנונה), כי מדיניות העירייה היא לפטור מקלטים מתשלום ארנונה, ש"מקלט" אינו נכלל בסעיף 8 לצו הארנונה, וכי לא נעשה כל שימוש בשטח, המשמש לשעת חירום ואין לחייבו (ערר מס' 87/14).

בשנת 2015, לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, הוציאה העירייה למשיבה שומת ארנונה וגם בה נכלל שטח המקלט (גם כאן הצדדים לא הבהירו האם חויב גם שטח המרפסת). המשיבה הגישה השגה שנדחתה וכן ערר במסגרתו חזרה על עיקר טענותיה בערר משנת 2014. בכתב התשובה מטעם מנהל הארנונה לערר נטען כי אין מדיניות לפטור שטחי מקלטים בנכסים שאינם למגורים, כי הגדרת שטח מבנה בס' 8 לצו כוללת את כל השטח הבנוי ואף בית המשפט לעניינים מנהליים קבע שהמקלט הוא חלק בלתי נפרד משטח המבנה. הוסף, כי "אמנם הכרעתו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים היתה כי היעדר שימוש בפועל במקלט לשעת חירום מחייבת לפטור אותו מתשלום ארנונה" אך הכרעה זו מנוגדת לדין, הוגשה עליה בר"ע, ו"בית המשפט העליון אמנם לא נתן רשות ערעור אך זאת מנימוק כי אפילו אם מדובר בטעות ביישום הדין – אין מקום לאפשר 'גלגול שלישי', באופן המבהיר כי קביעת ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינה בגדר הלכה, וייתכן כי היא בניגוד לדין". מנהל הארנונה עמד על כך, כי קיים פוטנציאל שימוש במקלט (ס' 4-9 לנספח 11 לתיק המוצגים של מנהל הארנונה – כתב התשובה בערר 62/15).

בשנת 2016 ושוב בשנת 2017 חייבה העירייה את המשיבה הן בגין שטח המרפסת והן בגין שטח המקלט. השגות דומות שהוגשו למנהל הארנונה נדחו. המשיבה הגישה עררים וטענה כי השטחים לא נכללים בגדרי ס' 8 לצו הארנונה, כי לא נעשה בהם שימוש ואין בהם פוטנציאל שימוש, כיוון שהמרפסת היא חלל גג פתוח לשמיים, המבנה הוא לשימוש תעשייה ואין לה תועלת כלכלית מהמרפסת, ובאשר למקלט טענה כי הוא נועד לשמש לשעת חירום, תוך הפניה לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. כן טענה לחלופין, כי יש לחייב את המרפסת בתעריף הזול ביותר האפשרי; בתשובה מטעמו, מנהל הארנונה סמך ידו על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים לעניין המרפסת, וחזר על עמדתו בתשובה לערר משנת 2015 לעניין המקלט (ערר 87/16 וערר 5/17).

החלטת ועדת הערר מושא הערעורים דנן