בפניי תביעה כספית על סך 16,700 ₪.
לפי כתב התביעה, בתחילת חודש ינואר 2016, נגרר רכבו של התובע למוסך הנתבעת "ב. אמין מוטורס בע"מ" בעיר נשר, לצורך ביצוע תיקון, לאחר שהתובע לא הצליח להניע את רכבו.
לטענת התובע, הרכב היה בתיקון עד ליום 2.2.16, כאשר לדבריו, כל אותו הזמן לא הצליח המוסך לאתר את התקלה שהייתה ברכב. עוד מוסיף התובע, כי בסופו של דבר נאמר לו שצריך להחליף חלק אינוורטר בעלות של 5,000 ₪ לפני מע"מ. לדברי התובע, הוא רכש את החלק מגורם אחר בעלות של 1,755 ₪, החלק הותקן במוסך והתובע חויב ב-840 ₪ בעבור הטיפול במוסך.
עוד טוען התובע, כי ביום 8.2.16 פנה למוסך טויוטה מורשה אחר בעיר חולון, בו בוצעה בדיקה מחדש, האינוורטר המקורי הוחזר לרכב ולא הייתה כל תקלה. לטענת התובע, מסקנת מוסך הנתבעת, שיש צורך להחליף אינוורטר, לא הייתה נכונה, לא היה צורך להחליף אותו, והמוסך לא גילה את התקלה האמיתית שהייתה ברכב.
הנתבעת מבקשת לדחות את טענותיו של התובע. בכתב ההגנה היא מבהירה כי חיבור המחשב לרכבו של התובע הראה תקלה שמשמעה על פי היצרן ועל פי האבחון במקרה הספציפי, יחידת אינוורטר שאינה מספקת חשמל להתנעת הרכב. מדובר בחלק המצריך החלפה, ואינו בר תיקון. הנתבעת מציינת כי החלק הרלוונטי לא היה עוד באחריות היצרן, לאור גילו של הרכב.
עוד מציינת הנתבעת, כי מצב זה מחייב תשלום מלא של הלקוח עבור החלק החדש והעבודה הכרוכה בכך.
לטענת הנתבעת, התובע סירב לשלם את העלות עבור חלק חדש, ורצה שהעלות תכוסה על ידי היבואן. בסופו של יום, נאות היבואן לשאת ב-40% מעלות האינוורטר, לפנים משורת הדין, אך גם להצעה זו התובע סירב. כמו כן, התובע פנה לחיפוש החלק התקול ביד 2, לצורך חיסכון בהוצאותיו.
בסופו של יום, הביא התובע את החלק המשומש, והחלק התקול הוחלף בחלק המשומש. התובע חויב בעלות העבודה בלבד. לאחר ההחלפה, הרכב אובחן כתקין, מבחינת המחשב המאבחן ובפועל.
לטענת הנתבעת, האבחנה הממוחשבת והחלפת הרכיב התקול באחר, כמו גם תקינות הרכב לאחר ההחלפה, מובילים לטענת הנתבעת למסקנה, כי החלק שהוחלף היה תקול והצריך החלפה.
הנתבעת מכחישה כל בדיקה מאוחרת יותר של הרכב, ומכחישה את הנזקים הנתבעים. לטענת הנתבעת, היא פעלה בהתאם להוראות והנחיות היצרן.
בנסיבות אלה, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה, ולחייב את התובע בהוצאות משפט, שכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, בחנתי את כתבי הטענות, והראיות עליהן מסתמכים הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.
כאמור, בפי התובע מספר טענות. ראשית, מלין התובע על עלותו של רכיב האינוורטר של הרכב. שנית, מלין התובע על משך הזמן שנדרש לנתבעת לזהות את התקלה ולתקנה, ושלישית, מפקפק התובע בכנות גרסתה בעניין הצורך בהחלפת האינוורטר ומכאן ביקש הוא להסיק כי דרישתה הכספית ממנו לא הייתה במקומה. על יסוד כל אלה, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בעלויות רכישת האינוורטר שהוחלף, תשלום בגין עלות העבודה שהייתה כרוכה בהחלפתו, בדיקת הרכב במוסך בחולון, הפסד זמן עבודה, שלילת הנאה מהרכב, הוצאות עורך דין, והוצאות משפט.
נפתח בהסבר קצרצר לגבי הרכיב נשוא התביעה, שנמסר לבית המשפט, על מנת לסבר את אוזנו של הקורא, ומשם נעבור ונבחן אחת לאחת את טענותיו של התובע, בראי חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט.
רכבו של התובע הינו רכב היברידי, בו מותקנת מערכת חשמלית הכוללת מנוע חשמלי (זהו האינוורטר), המספק חשמל להתנעת הרכב על מנת לאפשר לרכב לנוע לא רק מכוח מנוע בנזין, אלא גם מכוח המנוע החשמלי המותקן ברכב. ברכבים אלה, ישנה אפשרות לאפשר לרכב לכבות את מנוע הבנזין, כל אימת שהרכב עומד, ומשעה שהנהג דורך על דוושת התאוצה, מניעה המערכת החשמלית את מנוע הבנזין. רכיב האינוורטר, שייך למערכת החשמלית, המפעילה את המנוע החשמלי שברכב.
ומכאן נעבר לטענות התובע ונדון בהן כסדרן.
בכל הנוגע לטענות המועלות כנגד עלותו של רכיב האינוורטר, לא מצאתי שיש ממש בטענות אלו.
נציג הנתבעת הסביר כי הוא פועל לפי הוראות היבואן, ועלותו של הרכיב נגזרת מעלות של המוסך. עוד הסביר, כי היבואן נטל על עצמו אחריות, לפנים משורת הדין ונשא בחלק ניכר מהעלות (60%).