אלמו נגש נ' מדינת ישראל - משרד הקליטה והעלייה

ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992, מ-4.2.2016, בגדרה נדחתה בקשתו של המערער להכיר בו כאסיר ציון.

רקע

1. המערער נולד ב-1945 בכפר סרמלה שבאתיופיה וב-1990 עלה ארצה עם משפחתו.

2. בקשתו הראשונה להכיר בו כאסיר ציון הוגשה על ידו ב-20.6.2002. הבקשה נדונה ב-12.8.2004 ונדחתה, לאחר שהרשות הפועלת מכוח חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (להלן – החוק) הגיעה למסקנה לפיה המערער לא הצליח להוכיח קשר סיבתי בין המאסר שהוטל עליו בארץ מוצאו בשל רצונו להבריח את הגבול לסודן לבין פעילות ציונית, כנדרש בחוק. ערר שהגיש המערער לוועדת הערר הפועלת אף היא מכוח החוק, נדחה ב-31.12.2004.

כנגד החלטת ועדת הערר הגיש המערער ערעור לבית הדין האזורי לעבודה (על פי המצב המשפטי שהיה אז) וב-21.5.2007 הושגה פשרה בין הצדדים לפיה יוחזר עניינו לבחינה מחודשת.

3. ואכן, בהתאם להסכם הפשרה, התקיים ב-17.5.2009 דיון נוסף בעניינו של המערער לפני ועדת ערר, שהרכב חבריה היה שונה מן ההרכב הקודם למעט חבר אחד. ועדה זו שמעה את המערער כמו גם עדים מטעמו ואף היא דחתה את הערר. כאן המקום להידרש לגוף החלטתה. עיון בה מלמד, כי גרסתו העובדתית של המערער, כפי שהובאה בתצהירו, הייתה שהוא נבחר להיות מזכיר "אגודת האיכרים" בכפרו; ב-1980 אסף כ-15 איש והנפיק להם "אישורי מעבר" מן הכפר; הוא הצטרף לקבוצה שיצאה לדרכה לעיר גונדר, מבלי להודיע על כך לאשתו ולילדיהם; בגונדר הצטרפו לקבוצה המקורית עוד חמישה אנשים וכולם עלו לאוטובוס שהובילם לעיר דלגה; משם החלו לעשות את דרכם ברגל לכיוון מעבר הגבול אולם הם נתפסו על ידי חיילים אתיופים, הובאו למעצר במקום סמוך ואחרי שבועיים נלקחו לגונדר. לאחר חקירות קשות הועברו בני הקבוצה לכלא, שם היה המערער עצור ביחד עם חבריו למשך 15 חודשים עד ששוחררו כולם. לתצהירו של המערער צורף תצהיר של אדם ושמו ברוך גדעון, בן כפרו של המערער שהיה אחד מחברי הקבוצה. בתצהיר טען גדעון, כי המערער עשה שימוש בחותמת שהייתה בידו כדי להנפיק אישורי מעבר עבור חברי הקבוצה. לפני ועדת הערר העידו עדים נוספים מבין חברי הקבוצה. מעדויותיהם עלה כי האישורים שהנפיק המערער, תוך שימוש בחותמת האמורה, הקנו להם זכות מעבר אך לכפר דנגה הסמוך לגבול עם סודן אך לא לגבול עצמו. גדעון טען כי לא קיבל אישור כזה מן המערער אלא זייף אישור מעבר בעצמו.

ועדת הערר הסיקה מן העדויות כי נעשה שימוש באישורים מזויפים רבים, בדרכים שונות וכי לא היה צורך דווקא בחותמת שהחזיק המערער על מנת לזייף אישורים כאלה. מאחר שכל אחד יכול היה להשיג אישורי מעבר מזויפים מכפר לכפר ומאזור לאזור בתוך אתיופיה, התמקדה המחלוקת אם יש בשימוש בחותמת שהייתה בידי המערער בתוקף תפקידו כמזכיר אגודת האיכרים בכפרו כדי להוות "פעילות ציונית" כמשמעותו של מושג זה בחוק. מסקנת ועדת הערר היתה כי לא כך הוא. לשיטתה המונח האמור מחייב "פעילות של ממש, ארגונית, ולמצער פעילות ממושכת ולא פעולה חד פעמית שבה הטוען להכרה עשה כל שביכולתו כדי להבריח את הגבול בדרכים לא דרכים...". אין די אפוא בפעולה חד פעמית של הצטרפות לקבוצה שביקשה להבריח את הגבול ולעלות ארצה. ועדת הערר הוסיפה כי לא שוכנעה שהמערער "היה הפעיל והרוח החיה של ארגון הקבוצה למטרה הסופית של עלייה לישראל". בנסיבות אלה, וכשלא היה כל קושי להשיג אישורים מזויפים לשם מעבר ממקום למקום, הגיעה ועדת הערר למסקנה אליה הגיעה.

4. בעבור מספר שנים מאותה החלטה, ולאחר שקיבל ארכה להגשת ערעור, פנה המערער לבית משפט זה בערעור מנהלי (עמ"נ 44653-03-14), בו ביקש להשיג על החלטת ועדת הערר. לפנים משורת הדין הוסכם על החזרת עניינו לוועדת הערר וזאת משום שתיקו אבד. במקביל לערעור המנהלי שהגיש המערער, פנה גם חברו גדעון בערעור מנהלי (עמ"נ 5444-05-14) על דחיית בקשתו שלו להכרה בו כאסיר ציון. והנה התברר, כי במסגרת ההליכים שניהל גדעון לשם השגת ההכרה בו, הגיש תצהיר מטעם המערער (נושא תאריך 14.8.13) ולפיו דווקא גדעון היה זה שארגן את הקבוצה שביקשה להבריח את הגבול וכי גדעון הוא זה שהנפיק את האישורים המזויפים. עוד הצהיר כי כל חברי הקבוצה שנתפסו הועברו לכלא ולא רק ראשיה.

5. נחזור לענייננו. ב-10.2.2015 קיימה ועדת הערר דיון נוסף בעניינו של המערער, כפי שהוסכם על הצדדים במסגרת הערעור המנהלי שהגיש המערער על החלטת הוועדה הקודמת. גם הפעם נשמעה גרסת המערער ושני עדים מטעמו. אחד העדים, טזזו גמבר שלמה טען כי דבר הנפקת האישורים המזויפים לא היה ידוע לשלטונות. עוד העיד אותו עד כי מעולם לא ראה את המערער מנפיק אישורים כאלה וכי הוא עצמו מעולם לא קיבל ממנו אישור כזה.