אביגיל כפר חקלאי קהילתי אגודה שיתופית בע"מ מ.א 570042556 נ' מ'

1.לפניי תביעה לפינוי מושכר שהוגשה בהתאם לפרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התביעה התבססה על הסכם שכירות שנחתם בין התובעת, אגודה שיתופית של כ-30 משפחות המתגוררות בדרום הר חברון (להלן: התובעת) לבין הנתבע, א.מ. (להלן: הנתבע), שביקש להתגורר במקום עם משפחתו. בהתאם להסכם השכירות רשאי היה כל אחד מן הצדדים להביא את ההסכם לסיומו בהודעה מראש של 120 ימים.

ההשתלשלות העובדתית וטענות הצדדים

2.זוהי, בתמצית, השתלשלות האירועים הרלוונטית, כפי שעולה מכתבי הטענות של הצדדים. בשנת 2014 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות שהתייחס למבנה יביל (קרוואן) ביישוב (להלן: הסכם השכירות הראשון). בעקבות בנייה שהתבצעה סמוך לקרוואן האמור, ועקב חילוקי דעות באשר לבנייה האמורה ולכך שהקשתה על מגורי הנתבע במקום, עבר הנתבע להתגורר עם בני משפחתו בקרוואן אחר ביישוב, ונחתם בין הצדדים הסכם שכירות חדש ביום 28.10.2015 (להלן: הסכם השכירות השני). על יסוד הסכם זה מתבקש כעת פינויו של הנתבע מהמקום. אין מחלוקת שהנתבע חתם על ההסכם השני. עוד אין מחלוקת כי בהתאם להסכם השני יכול כל אחד מן הצדדים להסכם להודיע על רצונו להביא את ההסכם לידי סיום, מבלי שיהיה חייב לנמק מדוע הוא מבטל את ההסכם, ובלבד שהדבר ייעשה 120 ימים מראש ובכתב.

3. הנתבע ובני משפחתו התגוררו בקרוואן השני כשנתיים. מכתבי הטענות עולה שמגוריהם במקום נועדו, בין היתר, לבחון את רצונם להתקבל לחברות בתובעת. בחודש יולי 2016 ובתחילת חודש אוגוסט 2016 הגישו הנתבע ורעייתו בקשה להתקבל לחברות בתובעת. קלפיות לצורך הצבעה על קבלה לחברות אמורות היו להיפתח מיום 16.8.2016 ועד ליום 18.8.2016. ביום 14.8.2016 פשטה המשטרה על ביתו של הנתבע והוא נעצר, וביום 15.8.2016 שוחרר למעצר בית בבית הוריו. אין מחלוקת כי הנתבע נעצר בחשד, בין היתר, לביצוע עבירות של גידול סמים מסוכנים, הגם שיצוין כבר בשלב זה שהנתבע טען בכתב ההגנה שבסופו של יום התיק הפלילי נגדו נסגר. ביום 15.8.2016 שלח הנתבע מכתב לחברי האגודה השיתופית ובו תיאר את המעצר ואת התייחסותו למקרה (מכתב הנתבע צורף כנספח ב' לכתב התביעה). מהנספחים שצורפו לכתב ההגנה עולה עוד כי בעקבות המעצר נשלחו הודעות שונות על ידי חברי התובעת בדואר האלקטרוני היישובי, ונראה שאף כונסה אסיפה כללית לדון בעניין. ביום 16.8.2016 שלח הנתבע מכתב נוסף לתושבי היישוב, שבו נכתב כי בעקבות האירועים האחרונים וטענות ללשון הרע והוצאת דיבה, החליטו הוא ובני משפחתו לעזוב את היישוב. בעקבות הודעה זו לא הוצבו קלפיות לצורך בחירה לחברות. משלב זה ואילך נוהל דיאלוג בין הצדדים באשר למועד העזיבה של הנתבע ומשפחתו את היישוב. ביום 4.9.2016 שלח מזכיר התובעת מכתב לנתבע ובו התבקשו הנתבע ורעייתו לעדכן את התובעת על מועד העזיבה המתוכנן. הנתבע לא השיב למכתב האמור. ביום 18.9.2016 הגיש הנתבע תביעה נגד רעייתו של יו"ר התובעת בטענה שזו הפיצה עליו לשון הרע. ביום 5.10.2016, ומשהנתבע לא הודיע על מועד העזיבה, שלחה התובעת הודעה לנתבע לפיה עליו לפנות את המושכר בתוך 55 ימים. הודעה זו הסתמכה על הטענה לפיה החוזה הופר הפרה יסודית, הואיל ובוצעו במושכר עבירות פליליות (זאת, בהסתמך על מעצרו של הנתבע והמכתב ששלח לכל חברי התובעת). מאוחר יותר באותו יום נשלחה לנתבע הודעת פינוי נוספת, במסגרתה החליטה התובעת שלא להשתית את מועד הפינוי על טענות להפרה יסודית, אלא בהסתמך על התניה המאפשרת לכל אחד מהצדדים להודיע על סיום השכירות 120 ימים מראש. משכך, באותו יום נשלחה לנתבע הודעת פינוי נוספת, שבה התבקש לפנות את המושכר ביום 2.2.2017. ועדת ביקורת של האגודה, אשר כונסה לבחינת העניין, קבעה שלא נפל פגם בהחלטת יו"ר התובעת לפנות את הנתבע ומשפחתו מהיישוב (אף שאציין כי לנתבע יש טענות באשר להרכב ועדת הביקורת, שכללה את האדם שבנה את ביתו ליד הקרוואן הראשון שבו התגורר הנתבע). ביום 14.12.2016 הגיש הנתבע תביעה לבית משפט השלום נגד התובעת, ובמסגרתה נתבעה התובעת על מעשיהם של יו"ר התובעת ושל עמאר – הוא השכן שבנה ליד הקרוואן בו התגורר הנתבע. במסגרת תביעה זו, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, גם הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני שהתייחס, בין היתר, לבקשת הנתבע שתינתן לו שהות לפנות את המושכר. לאחר דיון בבקשה חזר בו הנתבע מהבקשה לסעד זמני, ומאוחר יותר תיקן את התביעה והגישהּ נגד בעלי התפקידים בלבד ולא נגד התובעת. בשום שלב בכל התקופה האמורה לא תקף הנתבע את עצם החלטת התובעת להודיע על סיום הסכם השכירות או את העובדה שמועמדותו לחברות לא נדונה לגופה בשל הודעתו על עזיבת היישוב. למעשה, במקביל לאירועים האמורים הנתבע ורעייתו אף פנו לוועדת הקליטה בישוב אחר (היישוב יתיר) וביקשו להתקבל שם כחברים. הנתבע ציין כי אף שהוא ורעייתו עברו ועדת קליטה ושבת קליטה, ועדת קבלה בין-מוסדית דחתה את מועמדותם. לטענת הנתבע, הדבר נבע מהעובדה שהוא הגיש הליכים משפטיים נגד התובעת ובעלי תפקידים בתובעת.

4.אין מחלוקת כי בפועל המושכר לא פונה על ידי הנתבע, גם בחלוף המועד שנקבע בהודעת הפינוי השנייה (2.2.2017). עוד אין מחלוקת כי בתחילת חודש ינואר 2017 העביר הנתבע לתובעת הצעת פשרה, במסגרתה הגיש שוב מועמדות לחברות וביקש להתקבל לחברות ובתמורה התחייב למחוק את התובענות שהגיש. בהמשך להצעה זו כונסה אסיפה כללית של חברי התובעת, ולאחר דיון והצבעה נדחתה הצעת הפשרה, והתקבלה החלטה לפיה התובעת דוחה את בקשתו של הנתבע להצטרף לחברות בתובעת. בהמשך לכך, ומשחלף המועד לסיום השכירות והנתבע לא פינה את המושכר, הגישה התובעת את התובענה הנוכחית. לאחר הגשת תביעה זו הגיש הנתבע תביעה לבית המשפט המחוזי נגד התובעת.

5.התובעת ביססה את תביעתה על התניה הקבועה בהסכם השכירות השני, המאפשרת לכל אחד מן הצדדים להודיע על סיום ההתקשרות החוזית בהודעה מראש של 120 ימים. לשיטתה, די היה בסעיף האמור כדי להקנות לה את הזכות לסיים את השכירות. לזאת הוסיפה התובעת כי ממילא הנתבע הודיע על עזיבתו את היישוב, והודעתו התקבלה על ידי היישוב – גם במסגרת של ישיבת הנהלה שכונסה לבקשתו, אליה לא התייצב. התובעת הוסיפה כי אף במובחן מהסעיף החוזי המאפשר את סיום ההתקשרות, לשיטתה החוזה הופר הפרה יסודית משהתגלה כי הנתבע גידל במקום סמים ומשלא פינה את המושכר ביום 2.2.2017 – הוא המועד האחרון שנקבע בהודעת הפינוי השנייה.

6. הנתבע פירט בכתב ההגנה בהרחבה את השתלשלות האירועים. לשיטתו, בעלי תפקידים בתובעת ניסו "לתפור" לו תיק שהוביל למעצרו כדי לסכל את קבלתו ליישוב. לטענת הנתבע, הודעתו על עזיבת היישוב נעשתה לאחר איומים שהושמעו כלפיו ולא מתוך רצון חופשי. הנתבע הכחיש הכחשה גורפת של הטענות שהועלו בכתב התביעה וציין כי כל עניין בקשר עם הסכם השכירות דינו להתברר "בבוררות ו/או אצל רשם האגודות השיתופיות". לחלופין נטען כי הסמכות הבלעדית נתונה "לממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיו"ש ו/או לאמנה ו/או להסתדרות הציונית". לחילופי חילופין נטען כי התובעת אינה זכאית לדרוש את פינוי המושכר ללא הצגת אסמכתאות מתאימות בדבר אישורה של אמנה ושל ההסתדרות הציונית – אליהן היא כפופה בכל פעולותיה, ובשים לב לכך שפעולות התובעת נוגדות את רוח ההתיישבות. הנתבע הוסיף כי הסכמי השכירות עליהם חתם כפופים לתקנון התובעת. לשיטתו, בהתאם לתקנון מחויבת התובעת לדאוג לכל מחסורם של הנתבע ומשפחתו שעה שמונחת בקשת חברות על שולחן התובעת. הנתבע הוסיף כי לשיטתו הסכם השכירות הראשון לא בוטל והוא הסכם מתחדש אוטומטית. לטענתו, הואיל ופעולות התובעת ביחס אליו נעשו "בבריונות" (סעיף 73 לכתב ההגנה), הן עתידות להתבטל על ידי בית המשפט המוסמך, ומשכך, יש לראות את בקשת הנתבע להתקבל לחברות כבקשה תלויה ועומדת. לטענת הנתבע, בתקופה זו של מועמדות לחברות יש לראותו כבר רשות במקרקעין בהתאם לתקנון התובעת. הנתבע טען עוד כי מכתב התובעת מיום 5.10.2016, המודיע על פינויו מהמושכר, ניתן בחוסר סמכות, הואיל וניתן ללא ההסכמה המפורשת של אמנה, של ההסתדרות הציונית ושל הממונה על הרכוש הנטוש. בנוסף כפר הנתבע בסמכות התובעת להשכיר את המבנים. לשיטתו, הסמכות הבלעדית להשכיר את הנכס היא של אמנה ושל ההסתדרות הציונית.

7.הנתבע הגיש גם בקשה לסילוק על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ומקומית, וכן עתר לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות. בבקשה נטען כי בית המשפט אינו מוסמך מבחינה עניינית לדון בתובענה בשל מספר טעמים. הראשון, הואיל וחוזה השכירות כרוך בזכות במקרקעין שיש לנתבע ולחברותו בתובעת. הנתבע לא פירט מהי הזכות שיש לו במקרקעין ומכוח מה הוא טוען לחברות בתובעת. השני, הסכם השכירות, לטענת הנתבע, כפוף לתקנון התובעת, הקובע בסעיף 140 תניית בוררות. הנתבע טען כי הסמכות העניינית לדון בסכסוך כאמור בענייני אגודות שיתופיות נתון לבית המשפט המחוזי ו/או לרשם האגודות השיתופיות. השלישי, לטענת הנתבע הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש הוא האחראי על מקרקעין באיו"ש ורק הוא זכאי לדרוש סילוק יד, הואיל והתובעת לא הוכיחה את בעלותה על המקרקעין. הרביעי, נטען כי המושכר הוא בבעלות אמנה, ועל כן היה על התובעת לקבל את הסכמת אמנה טרם פינויו מהמושכר. הנתבע ביקש עוד מבית המשפט להורות על איחוד התובענה הנוכחית עם ההליך שהוא עצמו הגיש לבית המשפט המחוזי נגד התובעת, שבו ביקש לטענתו להצהיר כי כל החלטות התובעת בענייני הנתבע ומשפחתו התקבלו בחוסר סמכות ובניגוד לדין (ה"פ 14813-04-14). לחלופי חילופין התבקש בית המשפט לעכב את כל ההליכים בתובענה הנוכחית עד להכרעה בהליך שנפתח בבית המשפט המחוזי. לבסוף ביקש הנתבע שבית המשפט יורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות. לטענת הנתבע, במקרה זה ישנה הצדקה להגן על פרטיותו ופרטיות בני משפחתו הואיל והם מתגוררים ביישוב קטן והואיל והורי רעייתו של הנתבע "אינם מודעים לסאגה סביב בני הזוג, וקיים חשש שעם [כך במקור] יוודע להם הדבר יפגעו ההורים עד עמקי נשמתם". בתצהיר שצורף לבקשה טען הנתבע כי מייחסים לו שלא בצדק מעשים פליליים חמורים המזיקים לו ומקשים על סיכוייו להתקבל למגורים בישובים סמוכים. הנתבע טען כי פרסום הדברים יביא לפגיעה ממשית וקרובה לוודאי במשלח ידו, במשפחתו ובתא המשפחתי שלו ובסיכוייו למצוא דירת מגורים בהתיישבות.

8.התובעת הגיבה לבקשה לסילוק התביעה על הסף או להורות על עיכוב הליכים וכן לבקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות. ביחס לבקשה לסילוק הסף טענה התובעת כי טענת הנתבע לפיה הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבע בעצמו הגיש תביעה בבית משפט זה נגד התובעת, ורק לאחר תיקון כתב התביעה הפך את התובעת למשיבה פורמלית. התובעת טענה עוד כי מאחר שהתביעה היא תביעה לפינוי מושכר שהוא מיטלטלין הסמכות נתונה לבית משפט השלום. לשיטת התובעת, השאלה אם הנתבע היה מועמד לחברות או חבר בתובעת אינה מתעוררת בקשר להסכם השכירות ואינה מופיעה כתנאי להשכרה (הגם שהתובעת הכחישה את טענת הנתבע כאילו הוא חבר בתובעת). התובעת ציינה כי בפועל, הנתבע אינו מכחיש את חתימתו על הסכם השכירות שבו נכתב במפורש שהצדדים רשאים לסיימו בהודעה של 120 ימים מראש, וכי הוא אינו מכחיש שהודיע על רצונו לעזוב את היישוב. התובעת הוסיפה עוד כי לבקשת הנתבע קיימה האגודה דיון נוסף בבקשתו להתקבל כחבר באגודה ביום 8.1.2017 וברוב של 28 חברים בעד ואחד נמנע, דחתה את הבקשה. התובעת ציינה כי הנתבע לא הצביע על כל זכות עצמאית להחזיק במושכר, ובפועל, לשאלת זכויותיה של התובעת במושכר אין כל רלוונטיות, על רקע ההלכה לפיה שוכר אינו רשאי לחלוק על זכויותיו של מי שהעניק לו את זכויות החזקה בנכס. התובעת הפנתה בהקשר זה לתצהיר שהגיש הנתבע במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני שימנע את פינויו מהקרוואן, שם הצהיר במפורש כי ההסכם מאפשר לתובעת לסיים את השכירות בהודעה מראש של 120 ימים.