1.לפניי תביעה לפינוי מושכר שהוגשה בהתאם לפרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התביעה התבססה על הסכם שכירות שנחתם בין התובעת, אגודה שיתופית של כ-30 משפחות המתגוררות בדרום הר חברון (להלן: התובעת) לבין הנתבע, א.מ. (להלן: הנתבע), שביקש להתגורר במקום עם משפחתו. בהתאם להסכם השכירות רשאי היה כל אחד מן הצדדים להביא את ההסכם לסיומו בהודעה מראש של 120 ימים.
ההשתלשלות העובדתית וטענות הצדדים
2.זוהי, בתמצית, השתלשלות האירועים הרלוונטית, כפי שעולה מכתבי הטענות של הצדדים. בשנת 2014 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות שהתייחס למבנה יביל (קרוואן) ביישוב (להלן: הסכם השכירות הראשון). בעקבות בנייה שהתבצעה סמוך לקרוואן האמור, ועקב חילוקי דעות באשר לבנייה האמורה ולכך שהקשתה על מגורי הנתבע במקום, עבר הנתבע להתגורר עם בני משפחתו בקרוואן אחר ביישוב, ונחתם בין הצדדים הסכם שכירות חדש ביום 28.10.2015 (להלן: הסכם השכירות השני). על יסוד הסכם זה מתבקש כעת פינויו של הנתבע מהמקום. אין מחלוקת שהנתבע חתם על ההסכם השני. עוד אין מחלוקת כי בהתאם להסכם השני יכול כל אחד מן הצדדים להסכם להודיע על רצונו להביא את ההסכם לידי סיום, מבלי שיהיה חייב לנמק מדוע הוא מבטל את ההסכם, ובלבד שהדבר ייעשה 120 ימים מראש ובכתב.
3. הנתבע ובני משפחתו התגוררו בקרוואן השני כשנתיים. מכתבי הטענות עולה שמגוריהם במקום נועדו, בין היתר, לבחון את רצונם להתקבל לחברות בתובעת. בחודש יולי 2016 ובתחילת חודש אוגוסט 2016 הגישו הנתבע ורעייתו בקשה להתקבל לחברות בתובעת. קלפיות לצורך הצבעה על קבלה לחברות אמורות היו להיפתח מיום 16.8.2016 ועד ליום 18.8.2016. ביום 14.8.2016 פשטה המשטרה על ביתו של הנתבע והוא נעצר, וביום 15.8.2016 שוחרר למעצר בית בבית הוריו. אין מחלוקת כי הנתבע נעצר בחשד, בין היתר, לביצוע עבירות של גידול סמים מסוכנים, הגם שיצוין כבר בשלב זה שהנתבע טען בכתב ההגנה שבסופו של יום התיק הפלילי נגדו נסגר. ביום 15.8.2016 שלח הנתבע מכתב לחברי האגודה השיתופית ובו תיאר את המעצר ואת התייחסותו למקרה (מכתב הנתבע צורף כנספח ב' לכתב התביעה). מהנספחים שצורפו לכתב ההגנה עולה עוד כי בעקבות המעצר נשלחו הודעות שונות על ידי חברי התובעת בדואר האלקטרוני היישובי, ונראה שאף כונסה אסיפה כללית לדון בעניין. ביום 16.8.2016 שלח הנתבע מכתב נוסף לתושבי היישוב, שבו נכתב כי בעקבות האירועים האחרונים וטענות ללשון הרע והוצאת דיבה, החליטו הוא ובני משפחתו לעזוב את היישוב. בעקבות הודעה זו לא הוצבו קלפיות לצורך בחירה לחברות. משלב זה ואילך נוהל דיאלוג בין הצדדים באשר למועד העזיבה של הנתבע ומשפחתו את היישוב. ביום 4.9.2016 שלח מזכיר התובעת מכתב לנתבע ובו התבקשו הנתבע ורעייתו לעדכן את התובעת על מועד העזיבה המתוכנן. הנתבע לא השיב למכתב האמור. ביום 18.9.2016 הגיש הנתבע תביעה נגד רעייתו של יו"ר התובעת בטענה שזו הפיצה עליו לשון הרע. ביום 5.10.2016, ומשהנתבע לא הודיע על מועד העזיבה, שלחה התובעת הודעה לנתבע לפיה עליו לפנות את המושכר בתוך 55 ימים. הודעה זו הסתמכה על הטענה לפיה החוזה הופר הפרה יסודית, הואיל ובוצעו במושכר עבירות פליליות (זאת, בהסתמך על מעצרו של הנתבע והמכתב ששלח לכל חברי התובעת). מאוחר יותר באותו יום נשלחה לנתבע הודעת פינוי נוספת, במסגרתה החליטה התובעת שלא להשתית את מועד הפינוי על טענות להפרה יסודית, אלא בהסתמך על התניה המאפשרת לכל אחד מהצדדים להודיע על סיום השכירות 120 ימים מראש. משכך, באותו יום נשלחה לנתבע הודעת פינוי נוספת, שבה התבקש לפנות את המושכר ביום 2.2.2017. ועדת ביקורת של האגודה, אשר כונסה לבחינת העניין, קבעה שלא נפל פגם בהחלטת יו"ר התובעת לפנות את הנתבע ומשפחתו מהיישוב (אף שאציין כי לנתבע יש טענות באשר להרכב ועדת הביקורת, שכללה את האדם שבנה את ביתו ליד הקרוואן הראשון שבו התגורר הנתבע). ביום 14.12.2016 הגיש הנתבע תביעה לבית משפט השלום נגד התובעת, ובמסגרתה נתבעה התובעת על מעשיהם של יו"ר התובעת ושל עמאר – הוא השכן שבנה ליד הקרוואן בו התגורר הנתבע. במסגרת תביעה זו, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, גם הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני שהתייחס, בין היתר, לבקשת הנתבע שתינתן לו שהות לפנות את המושכר. לאחר דיון בבקשה חזר בו הנתבע מהבקשה לסעד זמני, ומאוחר יותר תיקן את התביעה והגישהּ נגד בעלי התפקידים בלבד ולא נגד התובעת. בשום שלב בכל התקופה האמורה לא תקף הנתבע את עצם החלטת התובעת להודיע על סיום הסכם השכירות או את העובדה שמועמדותו לחברות לא נדונה לגופה בשל הודעתו על עזיבת היישוב. למעשה, במקביל לאירועים האמורים הנתבע ורעייתו אף פנו לוועדת הקליטה בישוב אחר (היישוב יתיר) וביקשו להתקבל שם כחברים. הנתבע ציין כי אף שהוא ורעייתו עברו ועדת קליטה ושבת קליטה, ועדת קבלה בין-מוסדית דחתה את מועמדותם. לטענת הנתבע, הדבר נבע מהעובדה שהוא הגיש הליכים משפטיים נגד התובעת ובעלי תפקידים בתובעת.
4.אין מחלוקת כי בפועל המושכר לא פונה על ידי הנתבע, גם בחלוף המועד שנקבע בהודעת הפינוי השנייה (2.2.2017). עוד אין מחלוקת כי בתחילת חודש ינואר 2017 העביר הנתבע לתובעת הצעת פשרה, במסגרתה הגיש שוב מועמדות לחברות וביקש להתקבל לחברות ובתמורה התחייב למחוק את התובענות שהגיש. בהמשך להצעה זו כונסה אסיפה כללית של חברי התובעת, ולאחר דיון והצבעה נדחתה הצעת הפשרה, והתקבלה החלטה לפיה התובעת דוחה את בקשתו של הנתבע להצטרף לחברות בתובעת. בהמשך לכך, ומשחלף המועד לסיום השכירות והנתבע לא פינה את המושכר, הגישה התובעת את התובענה הנוכחית. לאחר הגשת תביעה זו הגיש הנתבע תביעה לבית המשפט המחוזי נגד התובעת.
5.התובעת ביססה את תביעתה על התניה הקבועה בהסכם השכירות השני, המאפשרת לכל אחד מן הצדדים להודיע על סיום ההתקשרות החוזית בהודעה מראש של 120 ימים. לשיטתה, די היה בסעיף האמור כדי להקנות לה את הזכות לסיים את השכירות. לזאת הוסיפה התובעת כי ממילא הנתבע הודיע על עזיבתו את היישוב, והודעתו התקבלה על ידי היישוב – גם במסגרת של ישיבת הנהלה שכונסה לבקשתו, אליה לא התייצב. התובעת הוסיפה כי אף במובחן מהסעיף החוזי המאפשר את סיום ההתקשרות, לשיטתה החוזה הופר הפרה יסודית משהתגלה כי הנתבע גידל במקום סמים ומשלא פינה את המושכר ביום 2.2.2017 – הוא המועד האחרון שנקבע בהודעת הפינוי השנייה.
6. הנתבע פירט בכתב ההגנה בהרחבה את השתלשלות האירועים. לשיטתו, בעלי תפקידים בתובעת ניסו "לתפור" לו תיק שהוביל למעצרו כדי לסכל את קבלתו ליישוב. לטענת הנתבע, הודעתו על עזיבת היישוב נעשתה לאחר איומים שהושמעו כלפיו ולא מתוך רצון חופשי. הנתבע הכחיש הכחשה גורפת של הטענות שהועלו בכתב התביעה וציין כי כל עניין בקשר עם הסכם השכירות דינו להתברר "בבוררות ו/או אצל רשם האגודות השיתופיות". לחלופין נטען כי הסמכות הבלעדית נתונה "לממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיו"ש ו/או לאמנה ו/או להסתדרות הציונית". לחילופי חילופין נטען כי התובעת אינה זכאית לדרוש את פינוי המושכר ללא הצגת אסמכתאות מתאימות בדבר אישורה של אמנה ושל ההסתדרות הציונית – אליהן היא כפופה בכל פעולותיה, ובשים לב לכך שפעולות התובעת נוגדות את רוח ההתיישבות. הנתבע הוסיף כי הסכמי השכירות עליהם חתם כפופים לתקנון התובעת. לשיטתו, בהתאם לתקנון מחויבת התובעת לדאוג לכל מחסורם של הנתבע ומשפחתו שעה שמונחת בקשת חברות על שולחן התובעת. הנתבע הוסיף כי לשיטתו הסכם השכירות הראשון לא בוטל והוא הסכם מתחדש אוטומטית. לטענתו, הואיל ופעולות התובעת ביחס אליו נעשו "בבריונות" (סעיף 73 לכתב ההגנה), הן עתידות להתבטל על ידי בית המשפט המוסמך, ומשכך, יש לראות את בקשת הנתבע להתקבל לחברות כבקשה תלויה ועומדת. לטענת הנתבע, בתקופה זו של מועמדות לחברות יש לראותו כבר רשות במקרקעין בהתאם לתקנון התובעת. הנתבע טען עוד כי מכתב התובעת מיום 5.10.2016, המודיע על פינויו מהמושכר, ניתן בחוסר סמכות, הואיל וניתן ללא ההסכמה המפורשת של אמנה, של ההסתדרות הציונית ושל הממונה על הרכוש הנטוש. בנוסף כפר הנתבע בסמכות התובעת להשכיר את המבנים. לשיטתו, הסמכות הבלעדית להשכיר את הנכס היא של אמנה ושל ההסתדרות הציונית.
7.הנתבע הגיש גם בקשה לסילוק על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ומקומית, וכן עתר לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות. בבקשה נטען כי בית המשפט אינו מוסמך מבחינה עניינית לדון בתובענה בשל מספר טעמים. הראשון, הואיל וחוזה השכירות כרוך בזכות במקרקעין שיש לנתבע ולחברותו בתובעת. הנתבע לא פירט מהי הזכות שיש לו במקרקעין ומכוח מה הוא טוען לחברות בתובעת. השני, הסכם השכירות, לטענת הנתבע, כפוף לתקנון התובעת, הקובע בסעיף 140 תניית בוררות. הנתבע טען כי הסמכות העניינית לדון בסכסוך כאמור בענייני אגודות שיתופיות נתון לבית המשפט המחוזי ו/או לרשם האגודות השיתופיות. השלישי, לטענת הנתבע הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש הוא האחראי על מקרקעין באיו"ש ורק הוא זכאי לדרוש סילוק יד, הואיל והתובעת לא הוכיחה את בעלותה על המקרקעין. הרביעי, נטען כי המושכר הוא בבעלות אמנה, ועל כן היה על התובעת לקבל את הסכמת אמנה טרם פינויו מהמושכר. הנתבע ביקש עוד מבית המשפט להורות על איחוד התובענה הנוכחית עם ההליך שהוא עצמו הגיש לבית המשפט המחוזי נגד התובעת, שבו ביקש לטענתו להצהיר כי כל החלטות התובעת בענייני הנתבע ומשפחתו התקבלו בחוסר סמכות ובניגוד לדין (ה"פ 14813-04-14). לחלופי חילופין התבקש בית המשפט לעכב את כל ההליכים בתובענה הנוכחית עד להכרעה בהליך שנפתח בבית המשפט המחוזי. לבסוף ביקש הנתבע שבית המשפט יורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות. לטענת הנתבע, במקרה זה ישנה הצדקה להגן על פרטיותו ופרטיות בני משפחתו הואיל והם מתגוררים ביישוב קטן והואיל והורי רעייתו של הנתבע "אינם מודעים לסאגה סביב בני הזוג, וקיים חשש שעם [כך במקור] יוודע להם הדבר יפגעו ההורים עד עמקי נשמתם". בתצהיר שצורף לבקשה טען הנתבע כי מייחסים לו שלא בצדק מעשים פליליים חמורים המזיקים לו ומקשים על סיכוייו להתקבל למגורים בישובים סמוכים. הנתבע טען כי פרסום הדברים יביא לפגיעה ממשית וקרובה לוודאי במשלח ידו, במשפחתו ובתא המשפחתי שלו ובסיכוייו למצוא דירת מגורים בהתיישבות.
8.התובעת הגיבה לבקשה לסילוק התביעה על הסף או להורות על עיכוב הליכים וכן לבקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות. ביחס לבקשה לסילוק הסף טענה התובעת כי טענת הנתבע לפיה הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבע בעצמו הגיש תביעה בבית משפט זה נגד התובעת, ורק לאחר תיקון כתב התביעה הפך את התובעת למשיבה פורמלית. התובעת טענה עוד כי מאחר שהתביעה היא תביעה לפינוי מושכר שהוא מיטלטלין הסמכות נתונה לבית משפט השלום. לשיטת התובעת, השאלה אם הנתבע היה מועמד לחברות או חבר בתובעת אינה מתעוררת בקשר להסכם השכירות ואינה מופיעה כתנאי להשכרה (הגם שהתובעת הכחישה את טענת הנתבע כאילו הוא חבר בתובעת). התובעת ציינה כי בפועל, הנתבע אינו מכחיש את חתימתו על הסכם השכירות שבו נכתב במפורש שהצדדים רשאים לסיימו בהודעה של 120 ימים מראש, וכי הוא אינו מכחיש שהודיע על רצונו לעזוב את היישוב. התובעת הוסיפה עוד כי לבקשת הנתבע קיימה האגודה דיון נוסף בבקשתו להתקבל כחבר באגודה ביום 8.1.2017 וברוב של 28 חברים בעד ואחד נמנע, דחתה את הבקשה. התובעת ציינה כי הנתבע לא הצביע על כל זכות עצמאית להחזיק במושכר, ובפועל, לשאלת זכויותיה של התובעת במושכר אין כל רלוונטיות, על רקע ההלכה לפיה שוכר אינו רשאי לחלוק על זכויותיו של מי שהעניק לו את זכויות החזקה בנכס. התובעת הפנתה בהקשר זה לתצהיר שהגיש הנתבע במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני שימנע את פינויו מהקרוואן, שם הצהיר במפורש כי ההסכם מאפשר לתובעת לסיים את השכירות בהודעה מראש של 120 ימים.
9.התובעת טענה עוד כי יש לדחות את הבקשה להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות. לטענת התובעת, מטרת הבקשה היא להסתיר את העובדה שהמשטרה פשטה על ביתו של הנתבע ומצאה שגידל שם שתילי קנאביס. לטענת התובעת, הנתבע בעצמו הודה במייל ששלח לכל חברי התובעת כי ביצע מעשים פליליים ולפיכך נשמט הבסיס לבקשתו. עוד נטען כי מבקשת הנתבע ניתן ללמוד שמטרתה היא לאפשר לו לנהל שורה של הליכים נגד התובעת ונגד חברים בתובעת ולהסתיר מהורי אישתו את העובדה שהוא מנהל תביעות סרק אלה. התובעת הוסיפה כי הנתבע לא פירט בבקשה מה הנזק שייגרם לו אילו יתקיים דיון פומבי כמקובל, ומדוע לשיטתו מדובר בפגיעה חמורה שתצדיק סגירת הדלתיים.
דיון והכרעה
10.בהתחשב בעובדה שהתובענה שלפניי היא תביעה לפינוי מושכר, השאלה המרכזית המתעוררת היא אם הודעת התובעת על סיום הסכם השכירות, ומתן שהות של 120 ימים לפינוי המושכר, הייתה כדין. הודעת התובעת ניתנה, כאמור, לאחר שהנתבע הודיע לתובעת על כוונתו לעזוב את היישוב. מועד הפינוי נקבע בהתאם לתניה בהסכם השכירות המאפשרת לכל צד להודיע על סיום השכירות בהודעה של 120 ימים מראש.
11.אקדים ואציין כי הנתבע לא הניח ידו מכל טענה אפשרית, כולל כאלה שהועלו רק בדיון, ואפשר שבתגובה להערות שהושמעו במהלך הדיון. אלא שאף שהנתבע העלה טענות רבות כנגד התנהלות התובעת, בפועל לא נטענה טענה כלשהי ביחס לתניה בהסכם השכירות המאפשרת סיומו בהודעה מראש של 120 ימים. לא נטען שתניה זו אינה תקפה, ולא נטען שהיא עומדת בניגוד להסכמות אחרות בין הצדדים (תוך הפנייה ברורה להסכמות כאלה). עיון במכלול טענות הנתבע מעלה שמרביתן התייחסו לעניינים לבר-חוזיים, כדוגמת שאלת מועמדותו לחברות בתובעת וסמכותו של בית משפט זה לדון בשאלות הקשורות לחברות הנתבע בתובעת. במצב דברים זה, טענת התובעת לפיה החוזה מקנה לה זכות לסיים את השכירות נותרה ללא מענה ממשי מטעם הנתבע. עוד רואה אני לציין בפתח הדברים כי חלק לא מבוטל מטענות הנתבע נטענו בכוללנות, ללא תמיכה או ביסוס. כך, למשל, הנתבע טען כי תקנון התובעת וכן תקנון אמנה חלים על הסכם השכירות, אך הוא לא הפנה לסעיפים בתקנון או למקור נורמטיבי אחר המורים כך (בפרט ביחס לתקנון אמנה). בדיון טען הנתבע כי הוראות התקנון חלות עליו הואיל ולשיטתו יש לראותו כמי שמועמד לחברות בתובעת – דבר שלא מנע ממנו לטעון בהמשך כי הוא במעמד של חבר מכוח נוהג. עוד טען הנתבע כי די בכך שהוא מועמד לחברות כדי שייחשב כחבר. בתמיכה לטענה זו הפנה הנתבע לאמור בסעיף 6 לתקנון התובעת. אלא שעיון בסעיף 6 האמור מעלה שאין הוא מתייחס כלל ועיקר למצב העובדתי הנוכחי. עניינו של הסעיף האמור במעמדם של מייסדי האגודה, ביחס אליהם נקבע בסעיף כי מי שחתום על הבקשה לרישום האגודה, ייחשב ל"חבר האגודה מיום רישומה וזאת על אף כל הוראה אחרת בדבר קבלת חברים המפורטת בתקנון זה". טענה נוספת שנטענה בכוללנות הופיעה בבקשה לדחיית התביעה על הסף, שם טען הנתבע כי בדיעבד נודע לו שהסכם השכירות אינו חוקי. טענה זו נטענה בעלמא. פרט לעצם האמירה כאמור, לא הובהר דבר – לא מדוע החוזה אינו חוקי לשיטת הנתבע ולא מתי נודע לו הדבר. כזו גם הייתה טענת הנתבע לפיה חוק הגנת הדייר חל על הסכם השכירות, כיוון שתקנון התובעת ותקנון אמנה לא קבעו שחוק הגנת הדייר לא חל (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 31-29). טענה זו הועלתה רק בסיכומים ולא הובהרה כלל. לכל הפחות, מצופה היה שהנתבע יבהיר מדוע לשיטתו יש להחיל את חוק הגנת הדייר, בשים לב לכך שהסכם השכירות מחריג במפורש את חוק הגנת הדייר. חלק אחר של הטענות שהעלה הנתבע נטען לראשונה בדיון (ולכל הפחות, נזכר בפירוט רק בדיון). כזו הייתה, למשל, טענת הנתבע בדיון לפיה הוא חבר בתובעת מכוח נוהג. טענה זו הועלתה ללא תמיכה ראייתית כלשהי (אף שזו, כפי שיפורט בהמשך, מתחייבת לשם הוכחת הטענה). לא אוכל לשלול את ההנחה לפיה טענה זו הועלתה רק לשם התמודדות עם נוסחו של סעיף 140 לתקנון התובעת, הקובע כי הליכי בוררות יתקיימו "בין חברים או בין חברים לשעבר או בין מי שתובע מכוח חבר". יתירה מזו, טענת הנתבע לפיה הוא חבר מכוח נוהג עמדה בסתירה ברורה לטענה שהעלה בכתב ההגנה ולפיה הוא עודנו מועמד לקבלה לחברות בתובעת (וככזה, נהנה ממעמד של בר-רשות).
12.לבסוף, ואפשר שזה העיקר, חלק מטענות הנתבע בהליך שלפניי עמד בסתירה לטענות אחרות שהשמיע בהליכים קודמים בין בעלי הדין, ובכלל זאת, בתצהיר שלו עצמו. בולטת במיוחד בהקשר זה כפירת הנתבע בהליך הנוכחי בסמכות התובעת לסיים את הסכם השכירות. בעוד שהנתבע טען לפניי שהתובעת לא הוכיחה את בעלותה על המושכר ואת סמכותה לסיים את הסכם השכירות, חודשים ספורים בלבד לפני הדיון הצהיר הנתבע במפורש כי הסכם השכירות מאפשר לתובעת לסיים את השכירות בהודעה מראש של 120 ימים. הצהרה זו ניתנה בתצהיר שהגיש הנתבע בתמיכה לבקשתו לסעד זמני שימנע פרסום לשון הרע ויאפשר לנתבע ולמשפחתו להמשיך להתגורר במושכר "עד לקבלת החלטה אחרת או עד 30/08/2017 המאוחר מבינהם [כך במקור]" (התצהיר צורף כנספח א' לתגובת התובעת לבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף). בתצהיר הצהיר הנתבע כך:
"[התובעת] הפרה את הסכם השכירות יותר מפעם אחת שכן הובטח לי כי אני יכול לעזוב מתי שנוח לנו. ההבטחה אף פורסמה במכתב שנשלח 'בהמלצת' ועדת הביקורת לכל התושבים... משראו בהנהגת הישוב כי המשפחה מעוניינת להישאר ביישוב 'עד הקיץ', החליטו להפר את הסיכום לפיו המשפחה רשאית לתת מועד עזיבה נוח, ובתירוץ קלוש, הודיעו הם על סיום ההתקשרות תוך 55 ימים...מובן שמשפחתי לא רצתה לעזוב כלל שכן ביקשנו לבנות את ביתנו בישוב אך בעקבות האיומים ביקשה להישאר עד הקיץ לאור עיסוק ההורים, במערכת החינוך, ואילוצי מסגרת החינוכית לפעוטות, אם כך הדבר הרי שניתן היה להגיע להסכמות בנקל. כן ניתן היה בנקל להעלות את הסיכום על הכתב, אך הנהגת [התובעת], נקטה בהליך חד צדדי, בעוד שהיינו בטוחים כי ניתנה לנו הרשות להישאר בדירת מגורינו עד הקיץ." (ההדגשה בקו תחתון הוספה)
ובהמשך התצהיר הצהיר הנתבע כי:
"[התובעת] יכלה לכל הפחות לתת הודעה כי המשפחה תפנה את דירת המגורים עד אוגוסט למשל, הרי חוזה השכירות מאפשר לאגודה להודיע על סיום החוזה לפחות 4 חודשים מראש. לפיכך גם 10 חודשים הודעה מראש אפשרית על פי החוזה. אלא שאם הייתה ניתנת הודעה כזאת, היה הדבר טוב ומקובל על המשפחה, ואת זה היו מעוניינים היו"ר ומאיר למנוע" (ההדגשה הוספה).
אמירות ברורות אלה, בתצהיר מטעם הנתבע, מהוות הודאת בעל דין לא רק בכך שהסכם השכירות מחייב, אלא בכך שלתובעת יש סמכות וזכות לסיימו בהודעה מוקדמת של 120 ימים מראש. על כן, עמדת הנתבע כעת, הכופרת בסמכות התובעת, היא מוקשית, בלשון המעטה. במיוחד הדברים אמורים שעה שהנתבע כלל לא סיפק הסבר או טעם לשינוי הגרסה, ובפרט בשים לב לכך שגרסתו הנוכחית מתעלמת מזכויות הצדדים בהתאם לחוזה השכירות. במצב דברים זה, אפשר שיש הצדקה לקבוע כי חלה על הנתבע דוקטרינת ההשתק השיפוטי שדי בו כדי לדחות את הטענות שעומדות בניגוד לטענותיו בהליך הקודם (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005); ע"א 793/13 בן-ציון עו"ד נ' המועצה המקומית אבן יהודה, פסקה י' לפסק הדין (6.10.2014)).
13.גם לגופם של דברים, ואף בהתעלם מהקושי הנובע משינוי הגרסה, הנתבע לא הציג טענות משכנעות מדוע התובעת לא הייתה רשאית לסיים את הסכם השכירות. במיוחד הדברים אמורים שעה שהנתבע בעצמו הודיע לתובעת שהוא מבקש לעזוב את היישוב, והתנהלותו לאחר הודעתו האמורה לימדה מפורשות על כך שלא זו בלבד שלא קבל על העובדה שלא התקיימה הצבעה על מועמדותו לחברות, הוא אף פעל להתקבל לחברות ביישוב אחר. הנתבע טען שיש להכפיף את חוזה השכירות לתקנון התובעת, לתקנון אמנה וכן לתקנון ההסתדרות הציונית והממונה על הרכוש הממשלתי. הטענה לא הובהרה די צרכה. אין חולק כי הסכם השכירות אינו מתייחס לתקנונים האמורים ולא נטען לפניי כי הנתבע חתם על הסכם אחר אשר מכפיף את מערכת היחסים בין הצדדים לתקנונים אלה. בפרט, הנתבע לא הבהיר מה התוצאה של הכפיפות הנטענת. מלבד טענות כוללניות על כך שהתובעת לא הוכיחה שקיבלה את הסכמת אמנה לסיום השכירות, הנתבע לא הצביע על סעיפים בתקנון (או במקור נורמטיבי אחר) שמחייבים קבלת הסכמה כאמור. בדיון ציין הנתבע כי הקשר שבין הסכם השכירות לתקנון התובעת ולתקנון אמנה מצוי בכך שעם החתימה על הסכם השכירות הפך הנתבע למועמד לחברות בתובעת (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 21-19). הגם שעניין זה אינו קבוע בהסכם השכירות, נכונה אני להניח שאכן, משעה שהגיע הנתבע להתגורר ביישוב ראו בו מועמד לחברות, שחלות עליו ההוראות הקבועות בסעיפים 27-13, המסדירים את מערכת היחסים בין הצדדים בתקופת המועמדות לחברות. בסעיפים אלה נקבע, בין היתר, כי תוך תקופת המועמדות וכל עוד לא התקבל כחבר ייחשב המועמד בר-רשות בלבד (סעיף 14 לתקנון). עוד נקבע כי התובעת רשאית לבטל את מועמדותו של המועמד בכל עת (ובנסיבות מסוימות יכול המועמד לערער על כך; סעיף 17); כי המועמד עצמו רשאי לבטל את מועמדותו בכל עת ללא מתן סיבה (סעיף 18); וכי בתום תקופת מועמדותו תתקבל החלטת האסיפה הכללית אם לקבלו כחבר או לדחות את קבלתו, תוך קביעת הסדרי ההצבעה והרוב הנדרש (סעיפים 26-20). שני הסעיפים הרלוונטיים ביותר לענייננו הם סעיפים 13 ו-19 לתקנון. סעיף 13 קובע כדלקמן:
"13. תוך תקופת המועמדות תספק האגודה את צרכיו החומריים והחברתיים של המועמד ושל התלויים בו, אשר העתיקו את מקום מגוריהם למושב השיתופי בהסכמת האגודה לפי הכללים הנהוגים אצלה לגבי מועמדים."
וסעיף 19 קובע:
"19. בוטלה מועמדותו, בין על ידיו, בין על ידי האגודה, חייב המועמד תוך שבועיים מביטול מועמדותו, אלא אם הוסכם בכתב אחרת בינו לבין האגודה, לפנות כל מקרקעין, לרבות צריף, אוהל וכל מיתקן אחר המשמש למגורים, אף אם אינו מחובר לקרקע, המוחזק על ידיו או על ידי התלויים בו, ולעזוב את תחום המושב השיתופי עם כל התלויים בו מבלי שיהיה זכאי לקבל או לתבוע פיצויים או תשלום או תמורה אחרת כלשהי, בכסף או בעין וללא כל תביעה או טענה אחרת, ועד לעזיבתו כאמור את תחום הכפר החקלאי הקהילתי – יחולו עליו ועל התלויים בו הוראות הסעיפים 14 עד 16."
14.מהוראות התקנון נלמדים הדברים הבאים: ראשית, משעה שאדם הוגדר כמועמד, חלה על התובעת חובה לספק את "צרכיו החומריים והחברתיים", והכל, לפי הכללים הנוהגים אצל התובעת. בעלי הדין לא הבהירו מה כוללת חובה זו, ואם היא כוללת, למשל, חובה לספק מקום מגורים (כפי שטען הנתבע). שנית, כל תקופת המועמדות נחשב המועמד בר-רשות בלבד. שלישית, עם ביטול המועמדות – בין מכוח החלטה של התובעת ובין מכוח החלטת המועמד בעצמו – חייב המועמד לפנות כל מקרקעין ולעזוב את תחום התובעת.
15.בעניין שלפניי, נקבע מועד להצבעה על בקשת החברות של הנתבע ורעייתו, אך זו, כאמור לעיל, לא התקיימה לבסוף הואיל והנתבע הודיע על הסרת מועמדותו ועל עזיבת היישוב. בנסיבות אלה – אף בהנחה שהוראות התקנון חלות על הסכם השכירות, ואפילו בהנחה שהן גוברות על הסכם השכירות – ממילא היה הנתבע מחויב לפעול בהתאם להוראות סעיף 19 לתקנון, ולעזוב את היישוב בתוך 14 ימים. הלכה למעשה, לאחר שהודיע הנתבע על עזיבתו, התובעת לא עמדה על כך שיעזוב בתוך שבועיים – בהתאם להוראת סעיף 19 לתקנון – אלא נתנה לו תחילה שהות להודיע בעצמו מתי הוא מתכוון לעזוב. רק כשהנתבע סירב לתת מועד ברור החילה התובעת את הוראות הסכם השכירות ונתנה הודעת פינוי לתקופה של 120 ימים. הנתבע לא הצביע על הוראה בתקנון שחייבה את התובעת לפעול אחרת (בין בתקנונה שלה ובין בתקנון אמנה, שלשיטת הנתבע חל אף הוא על הסכם השכירות). בכלל זאת, הנתבע לא הבהיר מדוע לא פינה את המושכר בחלוף 14 ימים מהודעת העזיבה בהתאם לקבוע בתקנון – שלשיטתו הוא חל עליו.
16.בהקשר האמור יש לדחות את טענת הנתבע לפיה התובעת לא הוכיחה את בעלותה במושכר ועל כן אין בסמכותה לדרוש את פינויו. אף אם אניח כי הקרוואן הוא בבעלות אמנה (כפי שטען הנתבע) ואף אם אניח כי המקרקעין הם בבעלות הממונה על הרכוש הממשלתי, הרי משעה שהנתבע קיבל את ההרשאה להתגורר במקום מהתובעת, אין הוא יכול לכפור בבעלותה. שהרי, ככל שהתובעת לא הייתה רשאית להשכיר לו את המושכר מלכתחילה, ממילא אין הוא זכאי להחזיק בו. אין חולק כי הנתבע לא הצביע על זכות עצמאית להתגורר במקום, אלא אך התבסס על הזכות שניתנה לו מהתובעת עצמה. בנסיבות אלה, שאלת בעלותה של התובעת במושכר אינה רלוונטית במישור היחסים שבין הצדדים.
17.מטיעוני הנתבע לפניי עלה כי הוא חזר בו מהחלטתו לעזוב את היישוב. אינני מחווה דעה בשאלה אם חזרה זו הייתה אפשרית במועד שבו ניתנה (כפי הנראה רק בדיון בבקשה לסעד זמני שהוגשה בתביעת הנתבע נגד התובעת) ואם היה בה כדי להפוך את הנתבע שנית למועמד לחברות. אף אם אניח כך לצורך הדיון, ממילא עלה כי ביום 8.1.2017 העביר הנתבע לתובעת הצעת פשרה שכללה גם בקשה שלו ושל רעייתו להתקבל כחברים בתובעת. להצעת הפשרה צורפה גם בקשה פורמלית להתקבל לחברות, בהתאם לנוסח הקבוע בסעיף 5 לתקנון התובעת. בהמשך להצעת הפשרה כונסה אסיפה כללית של חברי התובעת ובסיומה החליטה האסיפה הכללית את ההחלטה הבאה:
"האסיפה הכללית החליטה שהצעות הפשרה למיניהן שהועלו ע"י [הנתבע ורעייתו], אינן הגונות וכל תכליתן היא לגרום נזק לקהילה ולאפשר את המשך מגוריהם בישוב וקבלתם כחברים באגודה.
חברי האגודה מתנגדים לקבלתם של [הנתבע ורעייתו] כחברים באגודה ומתנגדים לאפשר את המשך מגוריהם במקום בשל העובדה כי מגוריהם במקום פוגעים במרקם החיים התקין של חברי האגודה וזאת בשל התנהגותם ופועלם כנגד האגודה וחבריה.
הצעת הפשרה היחידה שמקובלת על החברים באסיפה זאת הינה עזיבת [הנתבע ורעייתו] את הקהילה עד ולא יאוחר מיום 2.2.17 ותשלום הוצאות המשפט ששילמה האגודה בגין הליך סרק שהגישו [הנתבע ורעייתו] ואשר פגעו ופוגעים בכספי ציבור שלא כדין."
ההחלטה התקבלה ברוב של 28 חברים ונמנע אחד. לא היו מתנגדים להחלטה. משמעות ההחלטה האמורה היא דחיית מועמדותו של הנתבע בהתאם לאמור בסעיף 24 לתקנון. משהתקבלה החלטה זו היה על הנתבע לעזוב כעבור שבועיים, כאמור בסעיף 19 לתקנון, ולכל המאוחר ביום 22.1.2017 (מועד שהוא מוקדם להודעת הפינוי שנמסרה לו במקור על ידי התובעת). ממילא, אף אם בפרק הזמן האמור היה הנתבע בר-רשות במקרקעין (וכאמור, איני מחווה דעה בהקשר זה), החלטת האסיפה ודאי מהווה ביטול הרשות.
18.המסקנה מכל האמור לעיל היא שלגופם של דברים הנתבע לא הניח תשתית לכך שהתובעת לא הייתה רשאית לפעול בהתאם להסכם השכירות, ובמסגרתו, בהתאם לתניה שאיפשרה לכל אחד מן הצדדים להודיע על סיום השכירות 120 ימים מראש. יתירה מזו, התובעת לא פעלה מלכתחילה על דעת עצמה וביקשה משיקוליה שלה לסיים את הסכם השכירות. התובעת פעלה בהמשך להודעתו של הנתבע לפיה הוא עוזב את היישוב. משכך, אף אם תתקבלנה טענות הנתבע לפיהן חלות על מערכת היחסים שבין הצדדים הוראות תקנון התובעת, הרי שנוכח הודעת הנתבע על עזיבת היישוב והסרת מועמדותו לחברות (הנלמדת גם מכך שההצבעה לא התקיימה בפועל והנתבע לא קבל על כך בזמן אמת) – היה עליו לעזוב את היישוב בתוך 14 ימים. למעשה, זו הייתה הבנת הצדדים את מצב הדברים גם בזמן אמת. הדברים נלמדים בעיקר מכך שהנתבע לא פעל נגד החלטות התובעת אלא לאחר הגשת ההליך הנוכחי (ותביעתו הקודמת התייחסה בעיקרה למועד העזיבה, כפי שבא לידי ביטוי בתצהיר שצוטט לעיל). הנתבע פעל לבחון אפשרויות מגורים ביישוב אחר, ואף ניהל מגעים עם התובעת לדחות את מועד הפינוי של המושכר. כך, בהודעת סמס שצורפה על ידי הנתבע לכתב ההגנה (נספח 12 לכתב ההגנה; ההודעה לא צורפה במלואה) נכתבו תנאים לפשרה שהציע הנתבע לתובעת, באמצעות "מתווך" בשם בודי. בין התנאים ישנה הבנה לפיה: "לא ינסו לחבל במאמצינו להתקבל לישוב אחר", וכן "מסירת הקראוון [כך במקור] תתבצע לפי הספר ולא יתפסו אותנו בקטנות... גם אנחנו מעוניינים לעזוב ו4 הבקשות מיועדות כדי לגרום להליך הזה להיות קל ומכבד עבורנו ועבור הישוב וזה יכול להיות מוצא נהדר לסיום הסיפור המכוער הזה" (ההדגשה הוספה; וראו גם בחקירות לפניי, עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 31-30). לא זו בלבד, אלא שהנתבע הצהיר – כפי שצוטט לעיל – שיש לתובעת סמכות לפנותו מהמושכר, והוא ביקש שהות להתפנות מהמושכר עד סוף אוגוסט 2017 ולא באמצע השנה. בנסיבות אלה, הטענות המאוחרות שהעלה הנתבע בהליך שלפניי אינן מתיישבות עם המצגים שהציג בזמן אמת ועם הודאתו שלו בסמכות התובעת. מכלול הנסיבות גם מלמד על כך שלכל הפחות במועד שבו היה על הנתבע לפנות את המושכר (בחודש פברואר 2017) הוא לא העלה טענות נגד סמכות התובעת. טענות אלה נולדו רק לאחר הגשת התביעה הנוכחית.
בוררות וסמכות עניינית
19.כפי שצוין לעיל, מרבית טענות הנתבע לא התייחסו להסכם השכירות גופו, אלא לטענה לפיה בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בסכסוך אשר יש לבררו בהליך בוררות. הטענה בדבר עיכוב הליכים לצורך קיום בוררות נטענה באופן כוללני, כך שלא היה ברור אם הטענה מבוססת על קיומה של תניית בוררות בהסכם בין הצדדים או שמא על קיומה של תניית בוררות בתקנון התובעת או בתקנון אמנה. אציין תחילה כי טענות הנתבע בעניין זה מוקשות מאוד. זאת, בשים לב לעובדה שהנתבע בעצמו הגיש תביעה בבית משפט זה נגד התובעת (והגיש תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי, לאחר שהוגשה התובענה הנוכחית). משמעות הדברים היא שהנתבע לא ראה את עצמו כמי שמחויב לברר מחלוקות באמצעות בוררות, בין מכוח תקנון התובעת ובין מכוח הסכם השכירות. משכך, העלאת הטענה כעת מעוררת קושי לא מבוטל.
20.ככל שהבקשה לעיכוב הליכים מתבססת על קיומה של תניה בהסכם השכירות, יש לדחותה. אין מחלוקת כי בהסכם השכירות הראשון נקבעה תניית בוררות (בסעיף 25 להסכם). עוד אין מחלוקת שתניה דומה אינה קיימת בהסכם השכירות השני. לטענת הנתבע, הסכם השכירות הראשון לא פג ולא בוטל, הואיל ומדובר בהסכם מתחדש אוטומטית. משכך, לטענתו, תניית הבוררות הקבועה בהסכם זה תקפה. טענה זו נסתרת מעצם העובדה שבהסכם השכירות השני קבעו הצדדים במפורש כי ההסכם מבטל כל הסכמות קודמות ביניהם. בסעיף 24 להסכם השכירות השני נקבע כי: "חוזה זה מפרט את כל אשר הוסכם בין הצדדים וממצה כל הבטחה, הבנה, פרסום וחילופי דברים אחרים, לרבות כל מצג אחר עובר לכריתתו. עם חתימת הצדדים על חוזה זה, יהיו בטלים ומבוטלים כל הטיוטות, מצגים והבהרות, או מסמכים או חוזים אחרים או הבטחות שהיו ו/או נעשו בין הצדדים ו/או מטעמם, בין בע"פ ובין בכתב בקשר לחוזה" (ההדגשה הוספה). הלכה למעשה, לא זו בלבד שההסכם השני ביטל את ההסכם הראשון, אלא שהצדדים גם פעלו בהתאם להסכם השכירות השני. כך, למשל, דמי השכירות ששולמו בהתאם להסכם השני היו גבוהים יותר, והנתבע בעצמו לא חלק על כך שהוא שילם אותם ולא את דמי השכירות שנקבעו בהסכם הראשון. משכך, אין לקבוע כי הסכם השכירות הראשון תקף ומכוחו תקפה תניית הבוררות.
21.גם הטענה השנייה, לפיה יש להורות על עיכוב הליכים על רקע האמור בסעיף 140 לתקנון התובעת, דינה להידחות. סעיף 140 מורה כדלקמן:
"כל הסכסוכים הנובעים מעסקי האגודה בין חברים או בין חברים לשעבר או בין מי שתובע מכוח חבר מצד אחד לבין האגודה או המנהלת או הפקידים של האגודה, חייבים ליישבם על ידי בוררות באחת הדרכים הבאות לפי בחירת התובע:
א. בוררות זבל"א – לפי חוק הבוררויות.
ב. פנייה אל רשם האגודות השיתופיות, לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות.
ג. פניה לברית הפקוח לשם מינוי בורר.
ד. פנייה לתנועה לשם מינוי בורר."
בכתב ההגנה לא פירט הנתבע מדוע לשיטתו סעיף זה חל עליו, בשים לב לעובדה שמדובר בסכסוכים "בין חברים או בין חברים לשעבר או בין מי שתובע מכוח חבר". רק בדיון לפניי הועלתה לראשונה הטענה לפיה יש לראות בנתבע חבר בתובעת מכוח נוהג, וכן כי יש לראות בו חבר הואיל ובהתאם לתקנות האגודות השיתופיות, משעה שאדם הגיש בקשה לחברות יש לנהוג בו כחבר לכל דבר ועניין, אלא אם האגודה סייגה אפשרות זאת במפורש בתקנונה (יוער כי הנתבע לא הפנה לתקנה הרלוונטית בתקנות האגודות השיתופיות הקובעת כאמור, וככל שהסתמך בעניין זה על תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ד-1973, הרי שקודם עליו להוכיח כי נהגו בו כחבר במשך תקופה סבירה; השוו, ת"א (מחוזי ב"ש) 28284-08-12 עזבון אדולפו רובינסקי ז"ל נ' קיבוץ גלאון (13.3.2016)). יוער כי במהלך הדיון התנגדה התובעת לטיעונים האמורים מן הטעם של הרחבת חזית. ואכן, טענות אלה – ובפרט הטענה לפיה יש לראות בנתבע חבר מכוח נוהג – לא הועלו קודם לדיון (הגם שבכתב ההגנה נטען בקצרה כי בתקופת מגוריו נהגו בו כחבר אגודה, אך לא נטען כי הוא סבור שכיום יש לראות בו חבר מכוח נוהג). למעשה, טענה זו שהועלתה בדיון אף עמדה בסתירה לטענות ברורות אחרות שהועלו בכתב ההגנה ובתצהיר שצורף לו. כך, למשל, אחת מטענות ההגנה המרכזיות של הנתבע הייתה כי החלטות התובעת בעניינו ניתנו בחוסר סמכות ועל כן "בקשת הנתבע ואשתו להתקבל כחברים תלויה ועומדת" (סעיף 73 לכתב ההגנה). אילו הנתבע הוא חבר מכוח נוהג, מדוע בקשתו לחברות צריכה להיות תלויה ועומדת? מדוע ביקש במסגרת הצעת פשרה מחודש ינואר 2017 ששאלת חברותו תועמד להחלטת האסיפה אילו סבר שהוא כבר במעמד של חבר? סטייה זו מכתבי הטענות, שהוזכרה רק בדיון, אכן מהווה הרחבת חזית אסורה.
22.אלא שאף אם נכונה הייתי להתעלם מהרחבת החזית ולבחון את טענת הנתבע לפיה הוא חבר מכוח נוהג לגופה – כטענה אגבית שנדרשת להכרעה בסוגיית הבוררות – ספק בעיניי אם עלה בידי הנתבע להוכיח את חברותו מכוח נוהג. הנתבע התבסס בעניין זה על האמור בסעיף 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), תשל"ג-1973, הקובע כי אם נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא התקבל לאגודה באופן פורמלי בהתאם לדרך הקבועה בתקנון האגודה, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה. ברי כי הוכחה שאדם הוא חבר מכוח נוהג מחייבת הנחת תשתית עובדתית לתמיכה בטענה זו (השוו: עמ"נ (מחוזי ירושלים) 15118-11-11 עשור נ' נתיב הגדוד מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (17.4.2012); עמ"נ (מחוזי ירושלים) 734-09 גרינפלד משה נ' "צופית" מושב עובדים להתיישבות (24.3.2010)). כך, למשל, יש להבהיר מדוע סבור הנתבע שנהגו בו כחבר האגודה ויש להניח תשתית ראייתית בשאלת פרק הזמן הסביר המשתנה ממקרה למקרה. דבר מאלה לא נעשה בעניין שלפניי. הטענה נטענה בעלמא, במהלך הדיון, ומבלי שנתמכה בתשתית ראייתית כלשהי. אדרבה, בחקירתו הנגדית אישר הנתבע שהאינדיקציות לחברות, כדוגמת תרומת כסף לבית הכנסת, תשלום בכרטיסייה שעליה כותרת "חברים" וביצוע תורנות שמירה, רלוונטיות לכל תושבי היישוב, בין מועמדים לחברות ובין חברים (ראו, עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 35-22). לזאת יש להוסיף כי בקשה רשמית לקבלה לחברות הוגשה על ידי הנתבע רק בחודש יולי 2016 ובתחילת חודש אוגוסט 2016, וסמוך לאחר מכן הודיע הנתבע על כוונתו לעזוב את היישוב. בנסיבות אלה, ספק אם יש כלל צורך להידרש לשאלת החברות מכוח נוהג, וזאת בשים לב לכך שבקשת החברות של הנתבע הוגשה בהתאם למנגנונים הקבועים בתקנון האגודה. מכל מקום, אינני רואה הכרח להכריע בשאלה זו, בשים לב לכך שלא הונחה לה כל תשתית ראייתית ובהתחשב בכך שמדובר בהרחבת חזית.
23.למעלה מן הצורף אוסיף כי גם אם ייחשב הנתבע כמי שהוא מועמד לחברות, סעיף 140 לתקנון לא יחול עליו. זאת, כיוון שסעיף 140 לתקנון מצוי בפרק המתייחס לחברים, ולא בפרק המתייחס למועמדים לחברות – לגביהם לא נקבע בתקנון מנגנון יישוב מחלוקות. בנסיבות אלה, מכלל הן נלמד הלאו – מקום שבו בחרה התובעת להסדיר מחלוקות בבוררות (ביחס לחברים בלבד) נקבע הדבר במפורש בתקנון. מסקנה זו נלמדת גם מן העובדה שהסכם השכירות הראשון (משנת 2014) כלל תניית בוררות מפורשת ואילו הסכם השכירות השני לא כלל תניית בוררות כזו. אילו ממילא הייתה חלה על הסכמי השכירות הוראת סעיף 140 לתקנון, לא הייתה נדרשת הוראה מפורשת ביחס לכך בהסכמי השכירות. לראיה, גם כשהצדדים בחרו לקבוע מנגנון הכרעה בבוררות (במסגרת הסכם השכירות הראשון), הם קבעו פרוצדורה שונה מזו שנקבעה בסעיף 140.
24.המסקנה מן האמור לעיל היא שיש לדחות את הטענה לפיה יש להורות על עיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות. אוסיף עוד כי לא ראיתי לקבל את עמדת הנתבע לפיה התובעת מושתקת מלטעון נגד עיכוב הליכים, הואיל והיא עצמה טענה כי סכסוכים בין הצדדים צריכים להתברר בבוררות (זאת, במסגרת דיון בבקשה לסעד זמני שהגיש הנתבע בתביעתו נגד התובעת). בעניין זה מקובלת עליי תשובת התובעת לפיה היא עצמה לא הגישה בקשה לעיכוב הליכים, אלא טענה שככל שהנתבע ביקש לבסס את תביעתו שם על הסכם השכירות הראשון, הרי שזה כולל תניית בוררות. התובענה הנוכחית, כאמור, מבוססת על הסכם השכירות השני, שאינו כולל תניית בוררות (ראו, עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 19-11).
25.טענה נוספת שהעלה הנתבע היא כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה. אין חולק כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בענייני קבלה לחברות באגודות שיתופיות. אלא שעניין זה, לשיטתי, אינו מתעורר במישרין בתובענה שלפניי, ולמצער, ככל שנדרש דיון בשאלה זו, מדובר בשאלה אגבית לסעד העיקרי הנתבע בתובענה. תביעת הפינוי, המצויה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, נסמכת על חוזה שכירות שנחתם בין הצדדים. הנתבע לא כפר בחוזה השכירות ובחתימתו על החוזה. עיון בכתב ההגנה מעלה שהנתבע גם לא כפר בסמכותה של התובעת להשכיר נכסים. כך, בסעיף ב(4) לכתב ההגנה כתב הנתבע במפורש כי התובעת היא "אגודה שיתופית כמשמעותה בפקודת האגודות השיתופיות, רשומה ברשם האגודות השיתופיות, מנהלת את התהוות יישוב 'אביגיל', כולל השכרת מבנים ניידים-קרוואנים בישוב לתושבי/חברי הישוב/האגודה. האגודה 'אביגיל' כפופה ומסונפת ל'אמנה' ולתקנונה" (ההדגשה הוספה). כפי שפורט בהרחבה לעיל, הטענות הרבות שהעלה הנתבע באשר לשאלת מועמדותו לחברות בתובעת אינן מתעוררות במישרין בתובענה הנוכחית הואיל והתובעת הודיעה על סיום יחסי השכירות לאחר שהנתבע בעצמו הסיר את מועמדותו לחברות. ככל שלנתבע טענות ביחס להחלטות שקיבלה התובעת בעניינו, מדובר בטענות שהועלו לאחר שיחסי השכירות הסתיימו.
26.הנתבע העלה בקשה חלופית ולפיה יש להורות על איחוד התיק הנוכחי עם התובענה שהוגשה על ידו לבית המשפט המחוזי (ה"פ 14813-04-14). לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה. בראש ובראשונה משום שלא הובהר מקור סמכותו של בית משפט זה להורות על איחוד הליכים המתנהלים בשתי ערכאות שונות. מעבר לכך, הנתבע לא מצא לנכון להגיש בהליך הנוכחי עותק מהתובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי. משכך, כלל לא ניתן היה לעמוד על טיבן של הטענות המועלות שם, ואם אכן יש קשר בין הטענות בתובענה הנוכחית והטענות המועלות בבית המשפט המחוזי.
27.שקלתי, עם זאת, אם יש להיעתר לבקשת הנתבע לעכב את ההליך הנוכחי עד להכרעה בתובענה בבית המשפט המחוזי. לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה זו מהטעמים הבאים. ראשית, כפי שצוין לעיל, הנתבע לא הגיש עותק של כתבי הטענות בהליך בבית המשפט המחוזי. משכך, לא ברור מי בדיוק נתבע בבית המשפט המחוזי; מה עילות התביעה; מה הסעדים המבוקשים, ובאיזה שלב מצויה התובענה. במצב דברים זה, לא ניתן לבחון האם יש הצדקה להמתין להכרעה בהליך זה ואם יש בהכרעה במחלוקות שיתבררו שם כדי לסייע או לייתר את ההכרעה בהליך שלפניי. שנית, אני סבורה שיש קושי בבקשה לעיכוב הליכים בעת הנוכחית על רקע העובדה שטענות הנתבע ביחס להחלטות התובעת בעניינו הועלו רק בחלוף חודשים רבים מקבלת ההודעה על סיום הסכם השכירות (וחודשים רבים אף יותר מהודעתו שלו עצמו על עזיבת היישוב). כפי שצוין בהרחבה לעיל, הודעת התובעת נשלחה לנתבע ביום 5.10.2016. ניתנה לו שהות של 120 ימים לפינוי המושכר, עד לחודש פברואר 2016. בפרק הזמן האמור מצא הנתבע לנכון להגיש הליכים משפטיים נגד אשת יו"ר התובעת ונגד התובעת ובעלי תפקידים בתובעת. הנתבע אף הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני, שבה ביקש לדחות את מועד הפינוי של המושכר. כל זאת, מבלי לכפור בסמכות התובעת לסיים את הסכם השכירות. הנתבע אף תיקן את התובענה הזו, ומחק את התובעת כנתבעת (תוך שהותירהּ כמשיבה פורמלית בלבד). בכל פרק הזמן האמור לא ראה הנתבע לנכון להגיש את התובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, אלא זו הוגשה רק לאחר שהוגשה התובענה הנוכחית, וכחודשיים לאחר חלוף המועד שבו היה על הנתבע לפנות את המושכר. בנסיבות אלה, יש מידה של חוסר תום לב בבקשה לעיכוב ההליכים בתובענה הנוכחית עד לסיום הבירור בבית המשפט המחוזי. ככל שהנתבע סבר שיש לברר תחילה את העניינים שהועלו על ידו בבית המשפט המחוזי (שבהיעדר העתק מהתובענה אין בידי לדעת מה טיבם המדויק), היה עליו להזדרז ולהגיש תובענה זו מייד כשנשלחה אליו הודעת הפינוי, ולא להמתין לכך שמועד הפינוי יחלוף ותוגש התובענה הנוכחית. שלישית, וזה העיקר, הנתבע לא הבהיר מה הנזק שייגרם לו אם התובענה הנוכחית תתברר, ואפילו מה הנזק שייגרם לו אילו תתקבל התובענה והוא יפונה מהמושכר. מהדיון לפניי נראה כי מאבקו המרכזי של הנתבע בשלב הנוכחי הוא בזכותו, לטענתו, לקבל מגרש חינם לבניית בית בתובעת. משכך, אם יזכה הנתבע בתביעתו בבית המשפט המחוזי (שכאמור, הנתבע לא פירט מה הסעדים שהתבקשו במסגרתה), וככל שייקבע שהנתבע חבר בתובעת, אפשר שיהיה זכאי למגורים במקום. הדבר אינו אומר בהכרח מגורים בקרוואן המסוים הנדון בהליך שלפניי. ככל שהנתבע לא יזכה בתביעתו, ממילא לא תהא לו זכות להתגורר במקום. אוסיף עוד כי ככל שהנתבע חשש מכך שלא יוכל להתקבל לחברות או להיחשב חבר בתובעת מבלי שיתגורר במקום, הפתרון לחשש האמור מצוי בתקנון התובעת, הכולל הוראות המאפשרות קבלה לחברות בנסיבות מיוחדות (וראו, למשל, האמור בסעיף 27 לתקנון). למעשה, הנתבע בעצמו העיד כי יש כאלה שמקבלים מגרש ולא גרים ביישוב (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 26-25). מטעמים אלה, לא מצאתי לנכון לעכב את ההליכים בתובענה זו.
28.בשולי הדברים רואה אני להוסיף כי הנתבע לא הגיש בקשה נפרדת להעביר את הדיון בהליך הנוכחי לפסים של סדר דין רגיל. הגם שהנתבע טען בכתב ההגנה כי מדובר בתובענה שאינה פשוטה נוכח מורכבות העובדות והראיות, היקף העדויות בעל פה, מספר בעלי הדין והחקירות שעשויות להידרש – טענות אלה נטענו בכלליות וללא פירוט. יתירה מזו, טענות אלה נטענו במסגרת בקשת הנתבע להורות על איחוד ההליך הנוכחי עם ההליך בבית המשפט המחוזי ולא לצורך העברת הדיון לפסים של סדר דין רגיל. משכך, לא ראיתי לנכון לדון בעניין זה. אציין, עם זאת, כי בפועל נוהל הליך מלא במסגרתו המצהירים משני הצדדים נחקרו בהרחבה והצדדים סיכמו טענותיהם, הן ביחס לטענות הסף והן לגופה של התובענה. בנסיבות אלה, ניתנה לנתבע האפשרות המלאה להביא את כל טענותיו, ובשום שלב לא הוגשה בקשה לזמן עדים נוספים או להגיש ראיות נוספות.
29.בקשה נוספת שהגיש הנתבע היא לקיים את הדיון בדלתיים סגורות ולהורות על איסור פרסום. לאחר שבחנתי את טענות בעלי הדין, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה. הנתבע טען בהקשר זה כי התובעת ייחסה לו ביצוע עבירות פליליות שעשויות לפגוע במשלח ידו ובמשפחתו. עוד טען הנתבע כי הורי רעייתו אינם מודעים לתביעות בעניינו ויש חשש שהדבר יפגע בהם. סבורתני כי על רקע הפסיקה בעניין זה, אין די בנימוקים אלה כדי להצדיק איסור פרסום (ראו, למשל, רע"א 382/16 יהל נ' פקיד שומה תל אביב 4, פסקאות 25-19 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר והאסמכתאות שם (13.7.2016)). על אף מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות, באיזון שבינה לבין פומביות הדיון תיטה הכף לטובת הזכות לפרטיות רק מקום שבו תיגרם פגיעה חמורה בזכות לפרטיות. בעניין שלפניי לא עלה בידי הנתבע להצביע על פגיעה חמורה שעשויה להיגרם לו. ראשית, מעצרו של המשיב פורסם באמצעי התקשורת. לא הובהר בדיון שלפניי אם שמו נזכר באמצעי התקשורת, אולם עצם המעצר פורסם. שנית, הנתבע הפיץ מרצונו הודעת דואר אלקטרוני לכל תושבי היישוב ובה תיאר את המעצר. משכך, ספק אם הוא עצמו סבר שיש פגיעה חמורה בפרטיותו. ממילא, משעה שהופצה ההודעה יכול היה כל אדם להפיצהּ ללא כל הגבלה מאז. שלישית, לטענת הנתבע התיק הפלילי נגדו נסגר. טענה זו נזכרה גם בפסק דין זה, ומשכך, יש בכך דווקא כדי להבהיר את הדברים, ומנקודת ראותו של הנתבע, יש בכך כדי לטהר את שמו. רביעית, טענות הנתבע באשר לפגיעה שעשויה להיגרם למשלח ידו לא נתמכו בדבר, ובכלל זאת, הטענה כי הוריה של רעייתו אינם מודעים להליכים המשפטיים אין בה די כדי לקבוע שנגרמת פגיעה חמורה בפרטיות. מטבע הדברים, כל הליך משפטי כרוך באובדן פרטיות מסוים, ומן הטעם הזה נקבע כי רק פגיעה חמורה תצדיק חיסיון של ההליכים. לא שוכנעתי שזה המקרה.
30.סוף דבר, ממכלול הטעמים שנדונו לעיל, דין התביעה להתקבל. אשר למועד הפינוי: נתתי דעתי בהקשר זה לעובדה שהנתבע ומשפחתו מתגוררים במקום כשלוש שנים. הנתבע ציין כי רעייתו עובדת במערכת החינוך באיזור וילדיהם מתחנכים באיזור אף הם. בנסיבות אלה, ראיתי לנכון לקבוע מועד פינוי שיתחשב בפרק הזמן שבו הם מתגוררים במקום ובצורך להיערך למסגרות חינוך חלופיות. לפיכך, הנתבע יפנה את המושכר לא יאוחר מיום 1.9.2017. הנתבע יישא בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.
ניתן היום, י' סיוון תשע"ז, 04 יוני 2017, בהעדר הצדדים.
