ז.נ. ואח' נ' שר הפנים ואח'

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב -1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") מיום 27.10.2016 בו נדחתה בקשת המערערת 1 לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים.

הרקע לערעור

1.מערערת 1 (להלן: "המערערת") הנה אזרחית גאורגיה ילידת 1975, גרושה ואם לשתי בנות בגירות הגרות בארץ מולדתה. מערערת 2, הנה אזרחית גיאורגיה ילידת 1956 ואמהּ של המערערת. מערערת 2 ואביה של המערערת עלו לישראל בשנת 1995 וקיבלו אזרחות מכוח חוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: "חוק השבות") בשל היותם דור שלישי ליהודי. במהלך השנים עלו מספר בני משפחה נוספים של המערערות לישראל וקיבלו אזרחות. לעומתם, המערערת לא הייתה זכאית לעלות לישראל מכוח חוק השבות בהיותה דור רביעי ליהודי, אך לטענתה שמרה על קשר רציף עם בני משפחתה והגיעה לבקרם תכופות בישראל. בין יתר הביקורים שלה בישראל היא נכנסה ביום 16.11.08 באשרת תייר תקפה עד ליום 16.2.09 ויצאה את ישראל רק ביום 1.7.10, היינו כשנה וחצי לאחר המועד שבו הייתה אמורה לעזוב. באותו אופן פעלה המערערת ביום 5.9.11 שבו נכנסה לישראל באמצאות דרכון חדש באשרה מסוג ב/2 לחודש ימים בלבד ונשארה בישראל עד אשר גורשה ממנה רק ביום 21.3.13, גם כן בחלוף כשנה וחצי. כך לאחר פטירתו של אביה, ביום 25.4.13 נכנסה המערערת לישראל עם אשרת תייר לחודש ימים בלבד לצורך ההלוויה ומאז היא שוהה בה ללא אשרה כדין.

2.חלפו הימים ורק בחלוף כשנתיים, ביום 2.4.2015 הגישו המערערות בקשה להסדרת מעמדה של המערערת בישראל מטעמים הומניטאריים לאור מצבה הנפשי הקשה של מערערת 2 הנזקקת לסיועה. ביום 23.6.2015 דחתה מנהלת לשכת רשות האוכלוסין וההגירה בחולון את הבקשה מבלי להעבירה לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים (להלן: "הוועדה") בטענה שבביקוריה הקודמים, המערערת שהתה תקופות ארוכות בישראל ללא אשרה ואף גורשה בעבר על שהייה בלתי חוקית, וגם בקשה זו הוגשה לאחר שהמערערת שהתה בישראל ללא אשרת שהייה למעלה משנתיים. בנוסף, משפחתן עלתה מלכתחילה לישראל בידיעה שהמערערת אינה זכאית לעלות לישראל מכוח חוק השבות.

3.ביום 27.7.2015 הגישו המערערות ערר פנימי למשרדי המשיב על החלטת מנהלת הלשכה בחולון לדחות את בקשתן על הסף מבלי להעבירה לדיון בפני הוועדה. ביום 14.10.2015 דחתה הממונה על דסק מרכז את הערר בטענה כי נסיבות המקרה אינן מעלות טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים את העלאת הבקשה לדיון בפני הוועדה. בנוסף נאמר כי העובדה שלמערערת שתי בנות בגירות המתגוררות בגיאורגיה מעידה על זיקתה למדינת מוצאה ולא לישראל.

4.ביום 15.11.2016 הגישו המערערות ערר על החלטת הממונה על דסק מרכז לבית הדין לעררים אך ביום 27.10.2016 דחה בית הדין את הערר. בהחלטתו קבע בית הדין כי לא נמצאו בנסיבות המקרה טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את העברת הבקשה לבחינת הוועדה. הוסיף בית הדין וקבע כי המערערת ניצלה לרעה את כניסתה לישראל עקב פטירת אביה ונשארה בישראל ללא אשרת שהייה וכי שהתה בה תקופות שונות ללא אשרה כאשר ברור שהיא עשתה כן ביודעין ויש לזקוף זאת לחובתה. לדעת בית הדין לא קיים סיכוי שבקשת המערערת תתקבל ולכן אין מקום להעברתה לדיון לפני הוועדה. העברה גורפת של כל בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים לבחינת הוועדה תפגע אנושות במקרים החריגים באמת בכך שהדיון בעניינם יתעכב. פסק דין זה הוליד את הערעור שלפני.

תמצית טענות הצדדים

5.לטענת המערערות, בית הדין לעררים שגה בהחלטתו שלא להעביר את בקשתן לבחינת הוועדה. הן נהלי המשיב והן פסיקת בית המשפט הכירו בטעמים כגון התערות המבקש בחברה הישראלית, תקופת שהות ארוכה בישראל, היעדר קיומם של נכסים בחו"ל והימצאות קרובי משפחה של המבקש בישראל, כטעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים דיון בפני הוועדה. הלכה למעשה, מרכז חייה של המערערת הנו בישראל ולא במדינת מוצאה. המערערת מתגוררת בביתה של מערערת 2, עובדת אצל מספר משפחות בניקיון ברציפות במשך מספר שנים וכל רכושה וחבריה נמצאים בישראל. המשיב עצמו הכיר בטעמים שכאלו כטעמים הומניטאריים בנוהל 5.2.0017 (נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראליים); בנוהל 5.2.0033 (נוהל הטיפול בבקשות למעמד בישראל של הורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי); ובנוהל 5.2.0036 (נוהל מתן מעמד להורים לחיילים). בית הדין גם נתן משקל יתר לכך ששתי בנותיה של המערערת מצויות בגיאורגיה, שעה שהבנות בגירות ומנהלות חיים נפרדים ועצמאיים משלהן ואינן מהוות לה לעזר לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה נפשית. כמו כן, ככלל אין לראות בשהייה שלא כדין בישראל כשלעצמה כטעם לדחיית בקשה להסדרת מעמד, במיוחד כאשר הסיבה לשהותה הארוכה של המערערת בישראל הינה מצבה הנפשי הקשה של מערערת 2.

6.מעבר לכך, טענו המערערות כי בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של זכאי שבות" (נוהל מספר 5.2.0027), כפי שחל בשנת 1995, תתאפשר הסדרת מעמדו של נין של יהודי מתחת לגיל 20 המגיע עם משפחתו לישראל. במקרה זה בעת שעלתה משפחת המערערות לישראל בשנת 1995, הייתה המערערת בת 19 בלבד והייתה זכאית לקבלת מעמד בישראל. לו לא היה המשיב דוחה את בקשתה של המערערת בזמנו שלא כדין, הייתה המערערת מקבלת כבר אז מעמד בישראל בהתאם לנוהל האמור. על כן, יש לבחון מחדש את הבקשה להסדרת מעמד, גם אם כיום המערערת אינה עומדת בתנאי הגיל לקבלת מעמד מכוח נוהל זה.

7.בנוסף, הן מנהלת הלשכה והן הממונה על דסק מרכז חרגו מסמכותן בהחלטותיהן לדחות את בקשת המערערות. לפי הוראות "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים" (נוהל מספר 5.2.0022) יש לדחות בקשה על הסף רק ברשימה סגורה של מקרים ובתוכם מקרה שהבקשה אינה מעלה טעמים הומניטאריים לקבלתה. אלא שבקביעתן של מנהלת הלשכה והממונה על הדסק, כי הבקשה אינה מעלה טעמים הומניטאריים המצדיקים קבלת מעמד בארץ, הן נכנסו לנעלי הוועדה שלא על פי סמכותן.

8.מנגד, כבר בראשית טענותיו של המשיב הוא הדגיש את חוסר ניקיון הכפיים של המערערת שבמשך שנים ארוכות שהתה בישראל שלא כדין ואף לא מילאה אחר החלטת בית הדין אשר הורה על יציאתה מישראל תוך 30 יום מיום מתן פסק דינו שעה שהמערערת רק עתרה למתן סעד זמני לפני בית משפט זה אלא 15 יום לאחר המועד האחרון בו היה עליה לצאת מישראל בהתאם לפסק הדין. לגופו של עניין נטען כי לשר הפנים שיקול דעת רחב לקבוע למי יינתן רישיון ישיבה בישראל והכלל הוא כי אין לתת רישיון לישיבת קבע בישראל לזר וכי הרצון לשהות בצל משפחתה בישראל אינו מהווה טעם מספיק לקבלת רישיון. גם שיקול דעת הוועדה רחב והוא כפוף לנהליה וצריכים להיות שיקולים הומניטאריים כבדי משקל כדי שהוועדה תיעתר לבקשה למתן מעמד על בסיס טעמים הומניטאריים.