שריף הינדי נ' ועדת הערר המחוזית – מחוז חיפה ואח'

עתירה מנהלית שבה מתבקש צו שעל פיו על המשיבה 1, ועדת הערר המחוזית – מחוז חיפה ("ועדת הערר") לתת היתר בנייה לבית מגוריו של העותר במצבו היום על פי השינויים שנערכו בו, בהתאם להחלטתה מיום 26.11.13 בערר 161/13. לחלופין, התבקש צו המכוון כלפי ועדת הערר שלפיו עליה להורות למשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה השומרון ("הוועדה המקומית") לתת היתר בנייה לבית המגורים של העותר. בנוסף, התבקש צו המכוון כלפי המשיבה 3, המועצה המקומית פרדיס ("המועצה המקומית") ומורה לה לתת בידי העותר אישור בהתאם לסעיף 145(ד) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה–1965 ("חוק התכנון") על מנת שיוכל לקבל את היתר הבנייה המבוקש.

הרקע לעתירה הוא בית מגורים שבנה העותר – המשמש בתפקיד מהנדס הוועדה המקומית עירון – ביישוב פרדיס ("בית המגורים") במחצית הראשונה של שנות השמונים, בנכס מקרקעין שהעותר הוא בעל הזכויות בו והידוע כחלקה 2 בגוש 11277. הבנייה נעשתה על פי היתר שניתן לעותר, שמספרו 5028/86 (ושלימים הוחלף במספר 5028186) ("ההיתר המקורי"). לטענת העותר, תוך כדי בניית בית המגורים נעשו בו שינויים, לרבות הגדלת שטחו, ואף על פי כן הוא קיבל בשנת 1986 טופס הידוע כ"טופס 4", שאפשר לו ולמשפחתו לאכלס את בית המגורים. בשנת 2009 הוגשו נגדו כתבי אישום, והעבירות שיוחסו לו היו שימוש למגורים בשטח של כ-18 מ"ר בקומת העמודים, שעל פי ההיתר המקורי נועדה לשמש כחניה (תו"ב 7353-03-09 בבית משפט לעניינים מקומיים בחדרה). כמו כן יוחס לעותר שימוש חורג בבית המגורים בכך שהוא הפעיל בו משרד לאדריכלות, מבלי שקיבל היתר לכך (תו"ב 7227-03-09). ביום 27.6.10 החליט היועץ המשפטי לממשלה לעכב את ההליכים הפליליים נגד העותר (נספח ב לכתב העתירה), ובעקבות כך בוטלו כתבי האישום נגדו (נספח ג לכתב העתירה (המתייחס לתיק תו"ב 7227-03-09); ההחלטה בנוגע לתו"ב 7353-03-09 מצויה במערכת נט המשפט). כמתחייב מהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, הגיש העותר לוועדה המקומית בקשה להיתר בנייה (מספר 20110724) שנועדה להכשיר את החריגות שיוחסו לו ("הבקשה להיתר"). הבקשה להיתר הוגשה בשנת 2011, וביום 28.8.11 הגישה הוועדה המקומית כתב אישום נוסף נגד העותר (תו"ב 42661-08-11 בבית משפט לעניינים מקומיים בחדרה). ביום 30.9.14 ביקשה הוועדה המקומית לתקן את כתב האישום ובית המשפט נעתר לבקשה, וביום 5.10.14 תוקן כתב האישום. לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים הרשיע בית המשפט את העותר, וביום 29.11.15 נגזר דינו של העותר לשלם קנס כספי בסכום של 70,000 ₪, לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון, ובנוסף הורה בית המשפט שהמבנה מושא כתב האישום יותאם להיתר המקורי, ובד בבד עוכב ביצועה של ההוראה על מנת לאפשר לעותר "להכשיר את המבנה במצבו הנוכחי". ביום 30.6.16 נדחה ערעורו של העותר על ההרשעה, והתקבל בחלקו הערעור על העונש שנגזר עליו (עפ"א 25121-01-16). ביום 8.9.16, עם התקרב תום תקופת עיכוב הביצוע של ההוראה בדבר התאמת המבנה, פנה העותר לבית המשפט לעניינים מקומיים וביקש את הארכת תקופת עיכוב הביצוע, ובהחלטה מיום 11.9.16 נדחתה בקשתו. העותר ערער על ההחלטה (עפ"א 36857-10-16), וביום 28.11.16 התקבל ערעורו למעט בנוגע למבנה החניה, ונקבע שהעותר יוכל לפעול להתאמת המבנה במשך תקופה נוספת של שנים עשר חודשים, שתחילתם ביום מתן פסק הדין. בכל הנוגע למבנה החניה נדחה הערעור על רקע פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 7380/14 (שיוזכר להלן), והמשמעות המעשית היא שעיכוב הביצוע שעליו הורה בית המשפט לעניינים מקומיים בגזר הדין כבר אינו בתוקף.

כאמור, בשנת 2011 הגיש העותר את הבקשה להיתר, וכפי שעולה מהחלטת ועדת הערר מיום 12.1.12 (ערר מס' 317/11) (נספח ה' לכתב העתירה) הבקשה הגיעה לדיון בחודש אפריל 2011, אלא שכפי שציינה ועדת הערר בהחלטתה, הוועדה המקומית החליטה שלא להחליט. העותר הגיש ערר לוועדת הערר, ואף שלדעתה היה יסוד לטענותיו של העותר החליטה ועדת הערר לדחות את הערר, מפני שבינתיים התפרסמה הודעה ברשומות בהתאם לסעיף 77 לחוק התכנון. מכיוון שהוועדה המקומית השתיתה את דחיית הבקשה להיתר על הוראת סעיף 78 לחוק התכנון, הייתה ועדת הערר בדעה שאין מקום להתערב בהחלטת הוועדה המקומית. העותר שב ופנה בערר לוועדת הערר (ערר מס' 46/12) ("הערר השני"), והעלה בו טענות כלפי תכנית מתאר ש/מק/1025ב ("התכנית המוצעת") שבגינה פורסמה הודעה לפי סעיף 77 לחוק התכנון, ואשר נקבעו בה הגבלות שעליהן הסתמכה הוועדה המקומית כשדחתה את הבקשה להיתר. ועדת הערר קיבלה את הערר השני בחלקו, ובהחלטה מיום 27.9.12 קבעה שלפי תכנית המתאר ש/391 ("תכנית 391") ניתן לאשר את מה שבנה העותר, וכך גם לפי תכנית מתאר ש/מק/1025 שקדמה לתכנית המוצעת. ועדת הערר הוסיפה וקבעה שיש לתקן את נוסח החלטת הוועדה המקומית מיום 18.7.12, שמכוחה ועל פי סעיף 78 לחוק התכנון הוטלו ההגבלות שמנעו את מתן ההיתר כפי שביקש העותר. בעקבות כך הגיש העותר בחודש מרץ או אפריל 2013 בקשה מתוקנת להיתר (מפרוטוקול הדיון של הוועדה המקומית מיום 8.9.13 – נספח 2 לתשובת הוועדה המקומית – לא ניתן לקבוע מהו התאריך המדויק), והוועדה המקומית שבה ודנה בבקשה. בפעם זו הוועדה המקומית הביאה בחשבון נימוקים נוספים הכלולים בשתי התנגדויות שהוגשו, אחת מהן של המועצה המקומית. בהחלטה מיום 8.9.13 (נספח 2 לתשובת הוועדה המקומית) היא דחתה אחת מן ההתנגדויות אולם החליטה לקבל את התנגדות המועצה המקומית, ובהתאם לכך דחתה את בקשת העותר. הוועדה המקומית קבעה שגובהו של מבנה החניה שהעותר בנה מגיע לכדי כ-3.40 מטר, והדבר נוגד את הוראת תכנית 391 המגבילה את גובה מבנה החניה ל-2.60 מטר. עוד קבעה הוועדה המקומית כי לא ניתן לאשר את הגישה למבנה החניה, גישה שהיא באמצעות שביל להולכי רגל, ובמיוחד כך כאשר קיימת מגמה תכנונית להרחיב את שבילי הולכי הרגל לדרכים משולבות, ואילו הגישה המבוקשת לחניה תמנע אפשרות כזו. הוועדה המקומית הוסיפה כי אין הצדקה תכנונית להגדלת שטחי השירות מעבר למה שנקבע בתכנית 391, ובמיוחד כאשר ההקלה המבוקשת נועדה להכשיר בנייה בלתי חוקית, ועל פי המבחן של "המגרש הריק" שנקבע הקלה כזו לא הייתה מאושרת לו התבקשה בטרם הבנייה.

על החלטתה של הוועדה המקומית הגיש העותר ערר נוסף (מס' 161/13) ("הערר השלישי"). בהחלטה מיום 26.11.13 קיבלה ועדת הערר את הערר וקבעה (בין השאר, בסעיף 21 להחלטתה) כי בהינתן הניצול החסר של השטחים, הבנייה הקיימת משני עבריו של שביל הגישה והרעיון התכנוני שבבסיסו, מדובר בתכנון סביר שניתן לאשרו גם על פי המבחן של "המגרש הריק". ועדת הערר גם דחתה את טענת המועצה המקומית בנוגע לכוונתה להרחיב את השביל כדרך משולבת.

על החלטת ועדת הערר בערר השלישי הגישה המועצה המקומית עתירה מנהלית (עת"מ57918-01-14), ובפסק דין מיום 10.7.14 התקבלה העתירה והחלטת ועדת הערר בוטלה ("העתירה הקודמת"). בתוך כך נדחה גם הערר שהגיש העותר על החלטת הוועדה המקומית לדחות את בקשת העותר להיתר בנייה.

העותר הגיש ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 7380/14), ובפסק דין מיום 19.4.16 נדחה ערעורו. העותר הגיש לבית המשפט העליון בקשה להבהרת פסק הדין בערעור, ובהחלטה מיום 6.6.16 קבע בית המשפט העליון כי פסק הדין בערעור עסק רק בחוקיות מבנה החניה ולא בעניינים אחרים שנדונו בוועדה המקומית ובוועדת הערר.