שאדי קיסיה ואח' נ' שר הפנים ואח'

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "החוק") מיום 21.8.16 לפיו נדחה ערר המערערים על החלטת המשיבים מיום 14.7.14 במסגרתה בוטל מעמדם בישראל.

הרקע לערעור

1.המערערים הם בני משפחה אחת. מערערים 4 ו-5 הם הוריהם של מערערים 1, 2, 6, ו-7 ומערערת 3 היא בתם של מערער 2 ושל אשתו תושבת האזור. ביום 16.3.05 החליטו המשיבים להעניק למערערים תושבות קבע וזאת אגב התדיינות במסגרת בג"ץ 699/98 שדן בגורל תושבי מזרח ירושלים שלא התפקדו במפקד האוכלוסין בשנת 1967. ההחלטה נסמכה בראש ובראשונה על הצהרת מערער 5 לפיה התגורר ברצף בבית קרמיזן שבתחום ירושלים ערב מלחמת ששת הימים ולאחריה. אלא שבעקבות חקירה מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בשנת 2006 שנערכה בעקבות בקשת המערערים לקבלת קצבאות, נערך סיור בכפר בית ג'אלא ובקרמיזן וכן תחקור מפורט של מערער 5 ושתיים מאחיותיו, והתברר כי מצג המערערים אודות מגוריהם בקרמיזן היה לדעת המשיבים כוזב. לאור גילוי ממצאים אלו, נערך למערערים שימוע וביום 2.10.08 החליטו המשיבים לבטל את רישיון ישיבת הקבע של המערערים בישראל. החלטה זו הולידה מספר הליכים, כולל פנייה לבג"ץ והגשת עתירה מנהלית לבית משפט זה (עת"מ 1729/09). בפסק הדין באותה עתירה נקבע כי על המשיבים לקיים בדיקה מחודשת של טענות המערערים. אלא שגם לאחר קיום הבדיקה, ביום 22.8.12 הודיעו המשיבים למערערים כי הם נותרים איתנים בדעתם וכי אין מקום לבטל את החלטתם בדבר ביטול מעמדם של המערערים בישראל. גם החלטה זו הולידה עתירה מנהלית (עת"מ 49467-10-12) וגם בה נקבע כי המשיבים יערכו בחינה מחודשת בעמדתם. ברם, גם הפעם, המשיבים לא שינו את עמדתם שבאה לידי ביטוי בהחלטתם מיום 14.7.14, היא ההחלטה עליה הגישו המערערים את הערר לפני בית הדין לעררים.

החלטת בית הדין לעררים

2.בית הדין ניתח את הראיות שהוצגו לפניו והגיע לכלל מסקנה כי גרסתם של המערערים אינה יכולה לעמוד נוכח העובדה שמשפחה אחרת בשם קונטאר התגוררה באותו נכס בו המערערים טענו כי הם גרו בו במשך כל השנים עוד לפני שנת 1967. אכן המערערים הודו כי משפחת קונטאר גרה בנכס אך זאת רק למשך שלושה שבועות בלבד, אך בד בבד משפחת קונטאר טענה כי היא גרה במקום במשך עשרות שנים. בית הדין נימק מדוע גרסת משפחת קונטאר עדיפה בעיניו על פני גרסת המערערים מהטעם שבה בשעה שבני משפחת קונטאר מסרו בשנים 1975 ו-1978 את כתובתם בקרמיזן, מערער 5 היה רשום כתושב בית ג'אלא. על כך הוסיף בית הדין, כי המערערים הצביעו על כך שחשבון הארנונה נרשם על שמם רק משנת 1977. בית הדין היה ער לכך כי מר איברהים קונטאר הודה כי חתם על תצהיר התומך בבקשת מערער 5, אך זה טען בראיון שנערך לו כי חתם על התצהיר בלי לדעת לְמה הוא מיועד. כך בני משפחת קונטאר נוספים הציגו גרסה עקבית לפיה התגוררו בבית המערערים החל משנות השישים של המאה הקודמת ועד למות סבם בשנת 1979. לעומת זאת, מערערת 4 מסרה בראיון שנערך לה כי עברה לגור בבית בקרמיזן רק לאחר נישואיה בשנת 1981, כשנתיים לאחר שמשפחת קונטאר פינתה את הנכס. בית הדין גם מצא סתירות נוספות בגרסתם של כמה מהמערערים תוך קביעה מפורשת שגרסתו של מערער 2 נדחית ומותירה בסימן שאלה את זהות המתגוררים באותו בית ומדוע לא אמר אמת.

3.בנוסף, בית הדין התייחס לחקירת המל"ל וקבע כי היא אינה מהווה ראיה מנהלית טובה ולא ניתן להסתמך עליה כאילו מערער 5 הודה כי עבר להתגורר בקרמיזן רק בשנות התשעים של המאה הקודמת. יחד עם זאת, הגרסה המסתברת - לפיה משפחת קונטאר הם אלו שהתגוררו בנכס עד לסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, ורק מאז התגוררו הורי מערער 5 ורק בשנת 1981 הצטרף אליהם מערער 5 - מקובלת עליו. זאת הן בשל הנחת היסוד לפיה הנכס שייך למשפחת המערערים, והן בשל הסכמת מערער 5 לעצם מגורי משפחת קונטאר בנכס, גם אם לפרק זמן שונה לחלוטין מזה לו טוענת משפחת קונטאר, והן בשל הראיות החיצוניות מזמן אמת, לפיהן עד לשנת 1978 מסרו משפחת קונטאר את כתובתם בנכס וכן התפקדו אליו בשנת 1967.

תמצית טענות הצדדים

4.לטענת המערערים אין בסיס למסקנת המשיבים ובית הדין המושתתת על סתירות כביכול שנמצאו בגרסת המערערים. הלכה למעשה החלטת המשיבים משמיטה את הקרקע מתחת להחלטת בית המשפט הגבוה לצדק עת הורה על הענקת מעמד למערערים, והראיות הדרושות להפיכת הוראה זו צריכות להיות בעלות אותה מידה של עוצמה לראיות שעמדו בבסיס ההחלטה הראשונה להעניק למערערים מעמד, שעה שנטל הראיה רובץ לפתחם של המשיבים. היינו, כשם שנעשתה בשעתו בדיקה וחקירה מעמיקה, כולל סיורים במקום המגורים הנטען, כך יש עתה לבצע שורה ארוכה של בדיקות שמכוחן ניתן להגיע למסקנה הפוכה. אלא שכאמור, המשיבים הסתפקו אך ורק בסתירות שמצאו בגרסת המערערים ובכך שהעדיפו את גרסת משפחת קונטאר שהיא זו שגרה בנכס ולא המערערים. יותר מכך, גם גרסת בני משפחת קונטאר רוויית סתירות שעה שלהם היה מניע לשקר ולטעון כי הם גרו בנכס ולא המערערים, שכן בדרך זו הם זכו בקבלת מעמד בישראל במקום המערערים. המשיבים גם הסתפקו בקבלת גרסתם של בני משפחת קונטאר מבלי שביקשו מהם ראיות אובייקטיביות, כמו הצגת חוזה שכירות מהמערערים בנכס. המשיבים גם דקו פורתא עם המערערים לעומת נקיטת גישה מקלה עם משפחת קונטאר. למשל, הם קבע וכי הנכס היה קטן, ללא חשמל ובמצב פיסי ירוד, לא ראוי למגורים ולכן לא יכול היה לאכלס את משפחת המערערים. אך בד בבד, קבעו המשיבים כי משפחת קונטאר כן גרה בנכס באותם תנאים ממש.

5.מדרך הטבע המשיבים החזיקו אחר החלטת בית הדין. לטענתם, שני הצדדים מסכימים כי המחלוקת ביניהם כיום היא ממוקדת והיא מי מבין שתי המשפחות גרה בנכס. המערערים או משפחת קונטאר והמשיבים קבעו בצדק שהייתה זו משפחת קונטאר. מסקנה זו של המשיבים התבססה בין היתר על הראיונות שקיים הן עם המערערים והן עם בני משפחת קונטאר; על השיחות שקיימו עם אחיו של מערער 5 אשר לא תמך בעמדתו; ועל העובדה שבשנת 1968 המערערים עצמם רשמו כי מקום מגוריהם היה בבית ג'אלא. המשיבים גם התרעמו על כך שהמערערים צרפו לערעורם ראיות חדשות שלא עמדו לפניהם או לפני בית הדין בעת מתן החלטתו.

דיון והכרעה

6.נקודת המוצא היא שלשר הפנים שיקול דעת רחב בכל הקשור למתן רישיון לישיבה בישראל. לשר הפנים גם נתונה הסמכות לבטל מעמד שניתן, לרבות תושבות קבע אם המעמד הושג על יסוד מידע כוזב (ראו: סעיף 11(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; בג"ץ 9047/00 יגמור נ' שר הפנים, 12.1.03; עע"מ 8844/04 שעבאן נ' משרד הפנים, 12.2.06; עע"מ 3658/06 לוח נ' שר הפנים, 5.3.08). לאותו צורך, רשאי השר להיעזר בראיות שנאספו על ידי אחרים, ובכללם המל"ל ובלבד שראיות אלה עומדות במבחן הסבירות של הראיה המנהלית (עע"מ 9018/04 מונא נ' משרד הפנים, 12.9.05). ככל רשות מינהלית, חייב שר הפנים לבסס את החלטתו על תשתית עובדתית בדוקה שהתקבלה לאחר איסוף נתונים ראוי (בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459 (1999)). לפיכך, יש לבחון האם המשיבים אכן ביססו את החלטתם על ראיות מנהליות מספיקות שמשמעותן של ראיות מסוג זה הינה ש"כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה" (בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337 (1972); בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229 (1993)). כמו כן, שעה שמדובר בהחלטה שמשמעותה ביטול רישיון לישיבת קבע, יש צורך בראיות משכנעות וברורות ובמטען ראייתי כבד משקל (עת"מ (מחוזי י-ם) 6146-03-13 אבו-קובע נ' שר הפנים, 30.7.13; עת"מ (מחוזי י-ם) 1729/09 קיסיה נ' שר הפנים, 6.6.12).